חבל יוסף (חדרי דעה) קמט

הנתיבות בסקפ"ב ע"ש וצ"ע דלפי"ז לא שייך אלא בשהי' מיהו בגילה בידו. אבל בלא הי' כלל בידו. ודאי אינו אלא כמקח טעות בעלמא. ואינו מחזיר אלא החוב ולמה סתמו בזה וצ"ע:

סימן קעג ש"ך סק"ג דאם אמר לו סתם תתן לי באייר כשער של אייר מותר כו' ומשמע אפי' יש להם עכשיו שער ידוע. ובח"ד הקשה עליו מס"ז דמותר לומר בשער של זמן שתקח הסחורה. משמע דשער שתשלם לא ע"ש. וכן יש להקשות לכאורה מפירש"י דפי' בדר"פ שם דקצץ עמו כשער היוקר שלהבא. וכתבו התוס' דלא קיי"ל כר"פ דהתם הי' עכשיו שער ידוע ע"ש. הרי דגם פוסק על שער הבא הוה קץ. ואין לפרש דר"פ הי' קוצץ הסכום של אותה שעה. דלמה הי' עושה כן והי' לו לפסוק סתמא כאותה שער. אבל נראה דבאמת היכי דשער היוקר הבא הוא ודאי קבוע לבא. זה ג"כ הוה כקץ. וכמו בשער קבוע דהשתא דהוה כקץ. אלא דהיכי דאין השער העתיד ידוע בודאי זה לא הוה כקץ. וא"כ בדר"פ א"ש או דהוה שער ידוע או כיון דלא הוה ידוע קצץ בפירוש. וכן בס"ז איירי בשער קבוע וידוע דזה אסור. והכא בשער שאינו ידוע ונכון לדינא:

ש"ך סק"ו נחלקו במי שהלוה לחבירו ע"מ שיקנה ממנו סחורה ידוע ביותר משוי' אי הוה ר"ק ע' מש"כ בסקס"ו בשם הרמב"ם והרשב"א בע"מ שישכור לו בפחות דאי אמר סתם הוה א"ר. ואי פירש בפירוש בשביל ההלוואה הוה ר"ק. וה"נ נראה לענין שבכאן שיתן להמוכר יותר דחדא נינהו וצ"ע:

ס"ו בהגה ול"נ מדברי האשרי דאי"צ שיהא לו כל דמי הדינר בידו כו' והאחרונים חלקו עליו והנה בעזה"י מצאתי בש"מ בסוגיא דקירא דר"נ בשם הרמ"ך שכתב בהדיא דדווקא דיש בידו כל הסחורה שמוכר. דלוין אמרו יש לו סאה לוה כמה סאין ולא מוכרין. וע' בתו' שם דכ' דהא דאייתי מהא דהלויני עד שיבא בני ולא אייתי מפוסקין על הגדיש דהתם דווקא בשער לקוטות. ומהלויני אייתי כי היכי דהתם בדרך הלוואה שרי סב"ס שרי במכירה אפי' סאה בסאתיים ע"ש ולמה לא אייתי כמו דבפוסקין על הגדיש שרי בשער לקוטות ה"נ שרי אפי' להוזיל ש"מ דזה אינו פשוט ללמוד דיש לומר דהתם עדיף טפי וכיון דהתם כ' כל הפו' דבעי דווקא יש לו כל מה שפוסק כמבואר בסקע"ה כ"ש הכא. ומש"כ בח"ד דהכא שאינו קובע זמן אלא ליתן תיכף שרי טפי אפי' אין לו הכל. אין לו באור כלל דכיון דאין לו הכל מה שייך ליטול תיכף. ומש"כ דביש לו רק מה שמוזיל לחוד מהני. ג"כ ל"נ דא"כ המותר הוה הלוואה. ומוזיל גבי' בשביל ההלוואה דזה ודאי אסור וצ"ע:

ס"ז בהגה אבל במפרש אם תתן לי עכשיו אתן לך בעשרה ולאח"ז בי"ב אסור. ע' ביאורי הגר"א שכתב ראי' לזה מהא דמקשה לר"נ ממתני' דאם מעכשיו באלף זוז כו' והתם הא יש לו. וכבר נרשם שדבריו צ"ע. ונראה לי בכוונתו דמפרש המשנה באינו נותן לו הקרקע עכשיו אלא לאח"ז ואם יתן לו המעות עכשיו הוא מוזיל משוי'. וכן יל"ד מלשון המשנה אם מעכשיו הרי היא שלך באלף זוז. ולא תני סתם אם מעכשיו באלף זוז. אלא דלשון ה"ה שלך משמע לאח"ז. והא דפריך אר"נ דטרשא היינו דודאי שוין הן להוזיל בשביל הקדמת מעות ולהוקיר בשביל המתנת מעות. וכמו שהקשו התוס' מר"נ דקירא אר"נ דטרשא ע"ש וע"כ הא דאסר הכא במתניתין אף דקיי"ל דביש לו שרי ע"כ היינו משום שהוא מפרש ובמפרש גם כאן אסור והיינו פירוש הש"ס בתיובתא ופרוקא והו"ל להש"ס להקשות אר"נ דקירא ג"כ אלא דאייתי הכא כל עניני טרשא אמתני' וצ"ע:

שם אם אין שומתו ידוע אפי' אין לו שרי עט"ז שהאריך להקשות מהא דאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. וכן התו' ג"כ לא הקשו משם אר"נ. וע' באוה"ג דכ' דבפרה וטלית לא שייך שער כלל ואי"צ יצא השער. והיינו כמש"כ בסקס"ב בס"ד דהא דאין פוסקין הוא בשביל שבשעת נתינה יהי' ניכר מהשער אבל בפרה וטלית לא יהא ניכר לעולם. ויש ראיה להבאוה"ג מלשון התוס' שם דכ' דבפירות אם יצא השער אסור משמע בהדיא דפרה וטלית לא שייך שער כלל וז"ב. ומש"כ הט"ז על התו' דלא הקשו מהא דאין פוסקין עד שיצא השער. הנה בכ"ד כ' התו' דניחא לי' למפרך מדידי' אדידי'. אבל בל"ה א"ש בפשיטות. דהא פריך התם בש"ס אר"נ דקירא פשיטא. והנה הא דפריך פשי' ודאי אינו אשריותא דיש לו. דזה ודאי לאו פשיטא. דהא מוקי בהכי ברי"פ הזהב ברייתא דהיו פועלי' תובעין אותו (דינא דס"ו בכאן) ובפרוטטות. והוצרך התם לפרש משום דנעשה עד שיבא בני כו' וע"ש בתו' מש"כ בזה. הרי דזה לאו פשיטא. אלא דפשיטא היינו איסורא דליתנייהו וכן מוכח משנויא דהש"ס דמשני ל"צ דאית לי' אשראי במתא. דהיינו דבזה הוה רבותא הא דאסר בליתנייהו [ודלא כהת"ד בסק"ט דאגב שיטפי' לא ירד לזה ע"ש] וכיון דהוא מילתא פשיטא להש"ס שהוא אסור א"כ למ"ל להתוס' לאתויי מתני' כיון דהוא פשיטא ופשוט:

ס"י אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמר כו' ע' ח"ד ולענ"ד כל שעשה קנין גמור עפ"י דין תורה מדאורייתא ודאי שרי והא דצריך גבי עגל לטעמא דפסידא היינו למישרי אפי' בלא קנין גמור. וכ"נ מדברי הרשב"א הובא בט"ז סקע"ו סי"ז גבי שכירות קרקע דאע"ג דגבי פועל שם אסור להוזיל במקדים המעות לפני זמן הפעולה התם לא הוה קנין גמור. אבל בחצר כל שהחזיק בו בקנין גמור כדין ודאי שרי אע"ג דאינו נכנס בו תיכף ע"ש. ובסי"א גבי שריגים דכתב הרמב"ם דבעי הפך בהם במחובר ולשון הש"ס דליקני לכו גופא דארעא ולכאו' הי' מקום לומר דצריך דווקא גוף הקרקע וכמש"כ התו' ס"ד ד"ה מה דמודה רב במשכנתא דסורא דגוף הקרקע ניקנית לו [וכעין זה כתבו גם בסופ"ב דב"ב דאפי' לר"ל דק"פ כקה"ג בשני אילנות מודה דלא הוה כקה"ג דדווקא בקנה גוף הקרקע לכ"ד] אלא דכיון שקנה גוף הדבר מעכשיו בקנין גמור של תורה. זה ודאי מהני לכ"ד ודוק:

סי"ג וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע של יין ולהתנות כו' ע' באחרונים מש"כ בדעת הטור בישוב קושי' התו' וכ' דחבית ידוע שאני ואינו מבואר היטיב חילוק זה. וגם מנין לו זה להטור ואין דרכו לכתוב סתם בלא ביאור וגם שלא להודיע שהוא סברת עצמו. אבל לענ"ד פשוט דהכוונה בטור היינו שידוע שהוא של יין. דהיינו שדין דכאן אינו כדין שמקודם שאנו תולין שהקילקול מחמת היין של המוכר אבל הך דינא הוא בידוע שהוא יין טוב אלא שמתנה שאפי' יתקלקל מחמת איזה סיבה מ"מ יהי' על אחריות המוכר. ומשו"ה לא שרי אלא משום שמקבל זולא ולא הוה קרוב לשכר. והוא ממש חילוק התו' בפרק המוכר פירות דצ"ז ד"ה ואם ידוע כו' ע"ש וז"ב:

סי"ד חבית של יין שהוא שוה עתה דינר ומכרה בשתים עד הקיץ ע"מ שאם תארע בה תקלה ה"ה ברשות מוכר כו' וכן אם אמר לו היותר על השתים יהי' בשביל שאתה מטפל כו' אע"פ שאם אבדה תהי' ברשות לוקח עב"י שכ' דכיון דבסיפא אינו אלא דהאחריות על הלוקח הוה לי' למיתני בקיצור דאפי' האחריות על הלוקח. והנה הרה"מ כ' על דין הראשון דהוא ביאור על טרשא דר"ח. ועל הדין השני כ' דלא ידע מאין הוציא הרב זה. הרי שסובר שהוא שני דינים. ופ' באחרונים שנדחקו בפירוש זה. והנלענ"ד בקצרה. הנה רש"י פי' טרשא דר"ח דהי' לוקח מהם במקום הזול כמו שהיו הם לוקחין במקום היוקר. והי' מקבל אחריות על עצמו ושכר טרחם אמר משום דנקטא להו שוקא. ובאמת הוא בריי' לקמן דע"ד דברשות מוכר מותר ע"ש, והנה תני שם בסיפא דהחמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול כו' מ"ט ניחא להו דלגלי להו תרעא או דמוזלי גבייהו כו' והנה ביאר הגר"א היטב שי' הר"ח דס"ל דברישא ובסיפא נותן להם שכר טרחם וקולא דסיפא דמותר אפי' האחריות ברשות החמרין. וכן משמע דזהו חידושא דסיפא דלא תני שם שצריך להיות ברשות הבעה"ב ש"מ דגם ברשות חמרין שרי. והיינו דפריך בש"ס מ"ט פי' למה שרי כאן אפי' באחריות החמרין ומשני דמשום דמגלי תרעא מותר טפי ע"ש. והנה זה ברור דגם לשי' הר"ח מותר ג"כ שיהי' להיפוך כשי' המפרשים שיקבל אחריות ולא יתן שכר טרחם ויהי' הנאת מגלי תרעא לש"ט דהא גבי רב דקבל אחריות ושקיל חמשא פריך ולישקול שיתא. ומשני אד"ח שאני. וכבר כתב