חבל יוסף (חדרי דעה) טו

השני וא"כ בשחי' ס"א ודאי הוא נבילה ודו"ק. ולפי"ז דין זה לדידן הוא ספק בשחי' ובודאי ניזיל לחומרא. ומש"כ הפמ"ג לדקדק מדברי התו' דס"ל ג"כ דבגוף הסימן שנשחט רובו אינו פוסל עוד ממש"כ גבי מימרא דר"ז דליבן סכין דפריך והא איכא צדדים וכתבו דש"מ מהכא דאפי' ניקב כנגד מה ששחט כבר טריפה ע"ש ואי איתא הא לשי' לקמן ר"ז פליג אר"ל וס"ל דיש טריפה לחצי חיות ולפי"ז אפי' בסימנים גופיי' ג"כ יש טריפות אפי' כבר נשחטו רובו של הסימן יש טריפות בו כ"ז שלא נשחט השני. וא"כ אין שום ראי' משם דלר"ז לשי' פשי' דלדידי' אפי' לאחר שחיטת רובו טריפה כנ"ל. וע"כ דס"ל דבגוף הסימן שאני ולא תלי בפלוגתא דשם. לענ"ד אינו מוכרח כלל דבאמת לשי' גופי' לקמן לא הוצרכו לראי' כיון דר"ז ס"ל בהדיא דיש טריפות לחצי חיות פשי' דנקטינן כותי' וא"כ אפי' ניקב לאח"ש רובו של סימן פשי' דטריפה דלא מחלקינן בזה בין הריאה להסימן עצמו ואין בזה ספק כלל דטריפה. ולא הוצרכו לראי' זו אלא לרש"י שם דס"ל דר"ז לא פליג. דמ"מ ז"א אלא כשכבר שחט הרוב אבל לא נשחט הרוב ודאי טריפה ע"ש:

סימן כז ש"ד סק"א הביא דהרשב"א תמה על הרמב"ם שאסר מפרכסת לב"נ דהא מסקינן דלא כראב"י דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור והנראה דהנה בסו"פ העוה"ר בסוגיא דאבר המדולדל דפליגי בנשחטה אי הוכשרה דר"ש סבר לא הוכשרה ובאוקימתא דר"פ שם בהכשר קודם מחשבה פירש"י דזה צריך מחשבה לפי שאסורה אף לב"נ ע"ש והנה לכאו' הא מסקינן בפרק בה"מ דע"ד דגם לישראל אינו אלא מדרבנן ולכאורה לא שייך לאסור ליתן לב"נ-- מדרבנן דהגוי ודאי לא נצטווה על לא תסור וזה ודאי דוחק דאסרו לישראל ליתן לב"נ משום גזירה דאבמה"ח גמור דאיכא עליו לפ"ע אבל נראה דלב"נ מדאו' אסור דהא מבואר שם דמדינא אבר המדולדל כיון דאינו מעלה ארוכה הוה כאבמה"ח גמור אלא דלישראל איכא גזיה"כ דשחי' אינו עושה ניפול ע"ש בתו' וא"כ זה דווקא לישראל אבל לב"נ דאין שחי' מתיר אלא מתה קיי"ל התם דמתה עושה ניפול ולב"נ גם בשחי' אינה לו אלא כמתה. וא"כ ר"פ לשי' דאמר שם אדראב"י דבעי לאתובי דמי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ואמינא הא טעמא קאמר ע"ש. וא"כ ה"נ גבי אבר המדולדל כיון דאיכא טעמא כנ"ל שפיר אמרינן דאסור לב"נ אע"ג דלישראל שרי ולא חש גם לקושי' דבריי' ולא הדר בי'. וכן בע"ב שם מוקי סתמא דהש"ס הא דר"י דטעמא דר"ש משום שאסור לב"נ אנשחטה ואע"ג דפריך שם ודילמא כדרבא מ"מ גופא דאוקימתא לא מפריך וא"כ מוכחי כל הסוגיא דלי"ל הא דמי איכא מידי היכא דאיכא טעמא. והנה הש"ך בסי' נ"ה הביא בשם הרשב"א דאבר המדולדל כיון דלישראל לא אסור אלא מדרבנן שרי לב"נ לכתחילה ובשם הרוקח כתב דגם לב"נ אסור ליתן מדרבנן ונראה ברור שנחלקו בפירוש הסוגיא דהעוה"ר דהרוקח מפרש דהוא מדרבנן. והרשב"א ס"ל דלא שייך לאסור לב"נ מדרבנן כמש"כ. וע"כ דטעמא דההיא סוגיא הו מדאו' משום דמיתה עושה ניפול ולא שייך שחי' גבי ב"נ וסברה סוגיא זו דכל היכי דאיכא טעמא לא אמרינן מי איכא מידי וכראב"י וס"ל דקיי"ל כסוגיא דמפרכסת דדחה שם הא דראב"י. וא"כ שפיר י"ל דהרמב"ם אדרבה סמך אההיא דהעוה"ר ודחה לסוגיא דהכא ודו"ק:

ועיין פלתי דכ' דלמ"ד אין שחי' לעוף מן התורה ובנחירה תליא מילתא א"כ ה"נ ליתסר בי' מפרכסת ע"ש וזה ליתא לענ"ד דהא בהדיא פי' התו' בדף כ' ד"ה ל"א דגם לדידי' בעי היתר סימנים דווקא ונבילה אסורה וע' רש"י רי"פ השוחט דנ"ל מושפך את דמו ע"ש וא"כ כיון דתלי ההיתר בסימנים הא קיי"ל דשחט בה שנים ועדיין היא מפרכסת ה"ה כחי' וא"כ ה"נ בפירוש שרי מפרכסת גם בעוף ול"ד לגוי דלא הותר לו אלא מתה וז"ב לענ"ד:

ט"ז סוף הסי' כ' להוכיח מדברי התו' דכ' דמשו"ה לא חשיב נשברה מפרקת ורוב בשר דבעי פסוקת חוט השדרה וכבר תני לה. דע"כ דס"ל דגם טריפה אינה בלא פסוקת החוט דאי ל"ה אכתי הו"ל למיחשבה דהא חשיב שם טריפות ובאמת זה אינו מוכרח כ"כ די"ל דטריפה שפיר הוה אבל הטעם הוא בשביל שסוף החוט לפסוק וכעין שכתבו התו' בריש עירובין גבי חסר חוליא דבמקום החוט י"ל דהוא משום שסופו לפסוק ע"ש וא"כ אתי שפיר הא דלא חשיב לה דהוה בכלל נפסק החוט. כמו דל"ח כל הני לקותי דריאה דהוה בכלל ניקבה הריאה וכן לענין חוה"ש גופא דל"ח נתמסמס המוח משום דהטעם דסוף החוט לפסוק. אבל נבילה דודאי דלא שייך שהוא בשביל שסוף החוט לפסוק מוכרח לומר דע"כ דאינו בלא החוט ופשוט. אלא כיון דזעירא ע"כ איירי דווקא בנפסק החוט אין לנו להוסיף מעצמינו בלא נפסק כלל. ומיהו בדיקה בחוה"ש ודאי בעי כדמוכח בסל"ב ואפי' כבר נקשרה השדרה היטב וע' בסנ"ה ומשכ"ש בס"ד:

סימן כח ס"ה צריך שיתן עפר למטה ולהזמינו בפה עש"ך דאינו אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד לא גרע מכסהו הרוח ונראה דכוונתו דאע"ג דהתם בכסהו הרוח חזר ונתגלה חייב לכסות מ"מ כאן גבי עפר שלמטה אף אם הוא ככסהו הרוח לא שייך זה. דאינו מתגלה מלמטה ולמעלה הרי מכסהו כדינו וא"כ שפיר כ' דליכא נ"מ לדינא ומיהו לשון מצוה מ"ה ל"ד דהא בכסהו הרוח לא קיים המצוה כלל ודו"ק. וע' בתבו"ש שדקדק מלשון הרמב"ם גבי השוחט ונבלע דם בקרקע פטור מלכסות שזה ככסהו הרוח ע"ש אף דקרקע אינו מדברים המכסין דהא צריך עפר תיחוח דווקא וע"כ דאפי' כסהו הרוח בדברים שאינן מכסין פטור ע"ש ולענ"ד הדבר זר מעצמו כיון דאין מכסין בו הוה כמגולה לגמרי ועוד דבהדיא מבואר בס"ז דבלא היה עפר למטה צריך לגרור הדם ואי איתא להוי ככסהו הרוח וע"כ משום דהתם הוא בדבר שאין מכסין והא דפטור בנבלע בקרקע נראה פשוט דהוא משום דלא אפשר כיון דאין רושם ניכר כבר נתבטל וכדמשמע בסוגי' דהתערובות ע"ח דלענין זה בחזותא תלי ע"ש וא"כ ע"כ אזיל מיניה המצוה ולשון הרמב"ם שזה ככסהו הרוח היינו לאשמועינן דעדיין לא קיים המצוה כמו דכסהו הרוח ונ"מ דכשיחזור להיות רישומו ניכר יהיה חייב ודו"ק. סי"א כסהו הרוח פטור מלכסות ע' תו' סוכה ל"ג ד"ה נקטם דאפי' יכול לגלות פטור והטעם נראה ברור דלא שייך לכסות דם מכוסה ואם נתגלה מילתא אחרינא הוא ונעשה עליו חיוב חדש ואינו מחויב בזה כמו שאינו מחויב לשחוט כדי שיכסה ודו"ק וע' פ"ח ובמג"א סי' תקפ"ו סק"ו:

סי"ג נתערב בדם הבהמה או ביין אדום רואים כו' ע' בזבחים דע"ח ומשמע פשטא דסוגי' דהאי מתני' ר"י דמב"מ ל"ב ורבנן פליגי וסברי דבדם בהמה דהוה מינו ברובא בטיל ור"ל פסק כותיי' וא"כ לכאו' גם לענין כיסוי פטור. שוב ראיתי בלח"מ סופ"ב מפסולי המוקדשין שנתעורר קצת בזה על הרמב"ם שם ומדברי הראב"ד שם נראה דפסק באמת כר"ל ע"ש וא"כ אפשר דגם כאן א"י לברך וצ"ע:

סכ"א מי שהולך במדבר כו' ולא שוה העוף דמי הבגד שישרוף תקינו ליה רבנן לממצה הדם בבגד ומברך וכשיגיע למקום עפר מכבס ומכסה. הסבר הדברים נלענ"ד דבבגד דודאי רשומו ניכר ולא הוה נדחה כשמכבס אח"כ ויש בו מראית דם ודאי ה"ה מקיים מצות כיסוי כדינו ואין כאן אלא שיהוי המצוה וא"כ אפשר דכמו בהידור מצוה קיי"ל דתלי בשליש ה"נ בשיהוי קבלו בזה שתלי אי שוה כמו אכילתו ודו"ק. ומה שמברך עכשיו אף שלא קיים מצותו עדיין ע' ד"מ וט"ז אמנם יש לדמותו להא דפסחים דף קט"ו גבי לי"ל אלא חסא דפסקינן דמברך על אכילת מרור בטיבול ראשון אע"ג דאינו יוצא ידי חובת המצוה אלא בטיבול השני כמש"כ התו' שם מ"מ כיון דמתחיל לאכול מעט יכול לברך כ"ש כאן שכבר התחיל בהכשר המצוה ודו"ק. סכ"ג שאין היוצר צריך לכתשו כלל. פי' לאפוקי צריך ולא צריך עב"י הלכות טריפות סימן כט ס"א שמונה מיני טריפות הן הלל"מ. היינו דההלכה מפרשא פרטי דלאו דטריפה דכתיבה. והיינו דאיצטריך קרא והלכתא ולא פרכינן מאחר דהלכתא הוא קרא למ"ל כדפריך