חבל יוסף (חדרי דעה) קמז

ס"ב בהגה ודווקא כשהעכו"ם לקחן. אבל כשהישראל הערב לקחן אסור. דברי הגר"א מההיא דרסקס"ט אינן מובנין דהתם הישראל נתחייב תחילה אבל כאן הרי לוקחן לכתחילה בשביל העכו"ם ומה יש איסור בזה וע"כ צריך לדחוק בדברי הרב דהיינו כעין דברי התה"ד מקור דין זה. והובא בט"ז דהיינו דהישראל מכר חובו שביד עכו"ם ונעשה ע"ז ערב דהוה כקרוב לשכר ורחוק להפסד דישראל מישראל אסור וצ"ע:

עוד שם פטר ערב עכו"ם צריך לשלם הריבית שעלה כבר ולא שיעלה כו'. בהג"א נסתפק בזה ופסק הרב לקולא לנתבע כדין ספק ממונא. ועב"י דהספק הוא אם בזה נחשב ג"כ כאלו נתחייב כבר הכל כמו במשכון. או דל"ד למשכון. והנה הספק הזה נ"מ בתרי אנפי בע"ק הוה הספק לענין איסור ריבית אם נתחייב כבר אין כאן ריבית על ישראל. אבל אם החיוב אח"כ הוה ריבית על ישראל ואסור. וא"כ ל"מ בזה אפי' קנין. וכן פירש הש"ך. ובערב סתם דליכא איסור ריבית נ"מ דאם החיוב חשיב כנתחייב כבר הוה מה שפטר את הערב. כערב בשעת מתן מעות ואין צריך קנין. וכמו בזקף בסוהס"י [ועח"ד דתמה בזה מה שייך מ"מ כיון דלא נתן ע"פ ע"ש, ואולי אשתמיט לי' דברי הש"ך חו"מ סקכ"ו סקע"ה גבי ערב למקבל חוב במעמד שלשתן. דחשיב כשעת מ"מ משום דבזה השעה אתי החיוב ובזה הכל מודים אפילו החולקין בערב למקבל מתנה דהכא מצרפינן מה דחסרי' מעיקרא וה"נ הריבית ודאי חשיב כחסרי' וכל שפטר את הערב או החזיר שום משכון ודאי נחשב כשעת מ"מ] אבל אי החיוב לא אתי אכתי. לא חשיב כשעת מ"מ כיון דעדיין אין חיוב. וזה פירוש הט"ז. ולדינא ודאי תרווייהו איתנהו. ואין כאן מחלוקת. ועש"ך שפי' ספק ההג"א באופן אחר אי פטר את הערב חשיב כפטר את הלוה. ולענ"ד לפמש"כ בעצמו בחו"מ בסקל"א דערב בעד ערב הוה כערב בעד לוה. וע"ש בספרי ראי' ברורה לזה. וא"כ ה"נ פטר את הערב ודאי הוה כפטר את הלוה דתרוויי' חד טעמא נינהו ע"ש היטיב וצ"ע:

סימן קעא ס"א אבל עכו"ם שלוה מישראל בריבית אע"פ שזקפן אחר שנתגייר גובה את הריבית ובש"ך סק"ג בשם הרמב"ם ועו"פ דדווקא זקפן אבל לא זקפן לא. וצ"ע כיון דהזקיפה אחר שנתגייר מאי נ"מ אי זקפן או לא. ולכאורה כיון דהטעם שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר אדרבה כשרואין אנו שכבר זקפן אחר שנתגייר הרי שלא נתגייר בשביל מעותיו ועכ"פ ודאי בלא זקפן שייך למגזר טפי. ות"ל זכיתי שבא לידי ספר או"ז הגדול על נזיקין החדש. וראיתי שמפרש זקפן אחר שנתגייר היינו דווקא בשטר. וזקף הריבית על הקרן. והעמיד הזמן מכל הסך. על זמן שקודם שנתגייר. ומסיים דבכה"ג לא מיחזי לפנינו כריבית וא"כ א"ש דאף דעיקר הטעם משום הך גזירה. מ"מ לא שרי אלא בכה"ג דזקפן כבר דתו לא מיחזי כריבית. אבל לא זקפן לא רצו להתיר לקבל הריבית [משום גזירה שבשביל מעותיו נתגייר] משום דמיחלפי בריבית גמור והוא מאיר עינים:

סימן קעב ס"א בהגה ומנכה לו מכל שנה דבר מועט כו' לשון הטור בזה ומנכה לו מן עיקר ההלוואה כו' לכאורה כוונתו לדברי הנ"י שכ' אהא דלא ישכור לו בפחות דנכייתא לא שרי אלא במנכה מן החוב. דאפשר דיכלה כל החוב בזה והוה כשכירות בעלמא. אבל בנותן לו שכר מכיסו אסור לשכור בפחות דבזה המלוה לעולם קיים והוה כריבית (וכעין זה הוא סברת הרמב"ן והתו' גבי משכנתא דסורא) אבל נראה מדברי הרב דהשמיט זה דלא ס"ל הכי. ובאמת לכאורה נראה כן לדינא כיון דרש"י ותו' וכל הפו' שחתרו ליישב הך דל"י בפחות הנ"ל (ועמש"כ בסקס"ו גם סברת הרמב"ם בזה באופן אחר עוד) ע"כ כולם לא ס"ל חילוק זה ונראה מדבריהם דכיון דמשכנתא הוה כקנין בשדה ויש לו בה זכות משו"ה כל בנכייתא אפי' מיזל טובא לא מחזי כריבית ושרי ואפי' אינו מנכה מן החוב אלא נותן מכיסו וצ"ע:

שם וי"מ להלוות על ספרים ללמוד בהן ומקומות בה"כ לישב עליהן אפי' בלא נכייתא האחרונים תמהו בזה שסמך על קולא זו במקום שיש חוששין לריבית קצוצה דאורייתא ונראה לי בסברתו דס"ל דספרים כיון דדרכן להשאיל כמש"כ התוס' בסו"פ המקבל ובכ"ד. וכן מקומות בה"כ מבואר בחו"מ סקמ"ט ס"ח בהגה דדרכן שלא להקפיד בזה בקרובים (ומכירין. וכבר כתבו התו' דס"ד ד"ה אבל דדבר שהיה רגיל לעשות בל"ה ליכא איסורא מדעת המלוה ע"ש. ובודאי דזה ל"ג מדבר מועט דקיי"ל בסק"ס דלת"ח בדבר מועט שרי אפי' בהתנה בכך מתחילה. לפי דדרכן לוותר ואין נותנין משום ריבית. והכא בד"מ אפשר דגם לכ"א לא חיישינן שמא יתנו לשם ריבית דלא יעשו מצוה הבאה בעבירה. וכעין מש"כ המג"א בסתרנ"ה גבי ערבה שנתלשה בראשון דמותרת ביו"ט שני דליכא למיחוש שיעשו מצוה הבאה בעבירה ע"ש:

שם אבל כשהלוה כותב לו אחריות ולא יגיע להמלוה שום הפסד אסור כבר בארו האחרונים דהיינו באופן שא"א להיות לו שום הפסד גם בדמי הנכייתא. דלא שרי לזלזולי אלא בלוקח על הספק שמא מפסיד כעין הא דמה שעזי חולבת כו' ובפרדיסא וכה"ג והנה כתב הטור דזה נראה לו מסברא. ולכאורה צ"ע דאף דהתו' כתבו דגם בבית איכא תיוהא דיפול הבית או ישרוף י"ל דזה לא כתבו אלא לסתור חילוק רש"י בין בית לשדה דע"כ ליתא דבבית נמי איכא תיוהא והוכיחו מזה דע"כ החילוק דהכא שאני משום דבמשכנתא יש להקל טפי דהמשכון הוה כקנוי לו ודידי' הוא. וא"כ י"ל דבזה אפילו בלא תיוהא כלל שרי. והנראה דיצא לו זה דהא אמר בש"ס מ"ט מאן דאכיל בנכייתא דיליף משדה אחוזה ומאן דאסר סבר דהתם בהקדש אוקמא רחמנא אפדיון כו'. והנה בשדה אחוזה ודאי לא מקבל' הקדש אחריות ומשמע בהדיא דמאן דאסר אסר אפי' בכה"ג דאיכא תיוהא ולכאורה הא במקדים מעות אף דהוה כהלוואה. באיכא תיוהא משמע דלכו"ע שרי להוזיל. [וע' תו' דס"ד ד"ה מה שעזי חולבת כו'] וע"כ צ"ל דהכא יש לאסור טפי משום דיש כאן הלוואה באפי נפשי' ומיחזי טפי כריבית. וא"כ כיון דבליכא תיוהא ודאי אסור להוזיל בהקדמת מעות לכו"ע כמבואר בברייתא דעזי חולבת שם. וא"כ כ"ש כאן דאיכא גם הלוואה באפי נפשה דודאי אסור לכו"ע בליכא תיוהא. ועוד כיון דמשמע בהדיא בש"ס דכל ההיתר דגמר משדה אחוזה. ולא מצינו שם שמותר אפי' בליכא תיוהא וא"כ ודאי דזה אסור וזה ברור לענ"ד:

ש"ך סקי"ד אטרח ואייתי זוזי לא אכיל כ' הרשב"א דהיינו בשלים זימני' כו' וכוונתו דבתוך הזמן אפי' באתרא דמסלקא אכיל עד דאייתי זוזי דהוה לגמרי כדין שכירות דלא מצי לעכב עליו עד שמביא מעותיו וכן מפורש שם. וכבר כתב הגרע"א דהרמב"ן חולק בזה. ונראה דאזיל בזה לשי' דהנה כתב הרמב"ן הא דלא הביא הרי"ף הך דאטרח כו' היינו לפי שפסק דכל משכנתא אסור זולת משכנתא דסורא ולא מסלקא כלל ולא משכחת לה ואי בעשה באיסור בזה אי"צ לסלוקי אלא בל"ה מעכב עליו שלא יאכל הפירות בריבית ע"ש. [והנה בהא דאטרח איכא לפרושי בהיתר ובשלים זימני' כמש"כ הרשב"א ובהכי א"ש גם לשי' הרשב"א הא דלא אייתי לה הרי"ף די"ל דזה ס"ל גם להרשב"א דבאיסור הוא פשי' דמחויב שלא יאכל באיסור עד שיטרח. (ואף דלא ס"ל כהרמב"ן בהא דיכול לסלוקי אף בלא זוזי כלל כמו שיתבאר). מ"מ ודאי פשוט דמעכב עליו עד שיטרח ולא איצטריך למימר. והש"ס לא איירי אלא בהיתר ובשלים זימני']. אבל א"כ בהא דבאתרא דמסלקי מסלקי אפי' מתמרי דעל בודיא הרי לפי דברי הרמב"ן נמי ליכא למימר דאיירי באיסור. דא"כ מצי מעכב עליו לגמרי שלא לאכול בריבית ופשי' [והא דאייתי לה הרי"ף דס"ל דהוא איסורא לשי' צ"ל ע"כ דלא אייתי אלא לאשמועינן הא דמסיק שם ואי אגבינהו בסיסני קנינהו. ולא אמרינן דקנין באיסור ל"מ עד שיחזיק בהם ויביאם לרשותו ודוק] וע"כ צ"ל נמי בהיתר. וא"כ הרי ע"כ דאפי' משכנתא דהיתר אינו כשכירות לגמרי דבשכירות ודאי כל שגדל ברשותו זכה בו. ולא מצינן לסלוקי'. וכ"כ הרשב"א בהדיא אההיא דעל בודיא. דהתם מיירי באיסור דאי ל"ה הר' זכה בו והיינו כשי' דזה לא גרע משכירות לגמרי והיינו דס"ל דל"מ ג"כ אטרח. אבל להרמב"ן דמוכרח להעמיד שם בהיתר. ואפ"ה ע"כ דזה אין לו כח שכירות כ"ש דבההיא דאטרח ודאי דאין לו כח