חבל יוסף (חדרי דעה) קמו

המשכון. הרי ודאי יפטר ממנו העכו"ם כיון דאין משכונו בידו. ועוד דהא בהדיא אמרינן בב"ק מ"ט גבי משכונו של ישראל ביד גר. דכיון דמת הגר פקע שעבודו ע"ש. וה"נ כיון שזה כבר קבל מעותיו פקע שעבודו. וממילא נכנס השעבוד ברשות השני. וה"ה קנין גמור מן הדין וז"ב:

סכ"ה ושמעון משיב לקחתי ע"י עכו"ם נאמן בלא שבועה כו' ואם בא המלוה להוציא בשטר נשבע ונוטל כו'. הנה זה בטענת בהיתר לקחתי. ובטענת להד"ם מבואר בחו"מ ספ"ב ובסמ"ע שם דהוה להיפוך דאם תבעו שנתן לו ריבית. וזה משיב להד"ם צריך לישבע היסת כמבואר כאן בא"י. אבל טוען על שטר שהוא בריבית והמלוה משיב להד"מ אי"צ המלוה לישבע תחילה כלל ע"ש:

ונראה בטעם הדבר דהתם דמרע לשטר לטעון עליו שהוא פסול זה קיי''ל דאינו טענה כלל לפסול שטר מקוים. אבל בטענת בהיתר כיון דהמלוה בעצמו מודה. דיש בו ריבית אלא שהוא בהיתר. בזה כבר איתרע שטרא דהו"ל לפרש ומשו"ה צריך לישבע. ולענין היסת לאחר הלוואה יש סברא להיפוך. דבטוען להד"ם הוה ככל טענות דעלמא שתקנו עליהם היסת. אבל כשאומר בהיתר איכא סברא דלא שביק היתרא ודוק:

שם בהגה אבל אם המלוה בא להוציא הלוה נשבע ונפטר בש"ך מקשה ע"ז מסקע"ז סי"ב דאין אדם משים עצמו רשע. ועח"ד מה שחילק דהכא מ"מ אין לחייבו להאמין את המלוה על טענתו כו' וכי אם אשה תתבע הלוואה מאיש כו' ולכאורה משמע בהדיא בחו"מ סע"ט ס"ד דכל שהלוה הוחזק כפרן בטענתו שוב חייב לשלם וה"נ כיון דאין אמע"ר והוה כפרן חייב לשלם. אבל בעיקר הדבר עב"י שהוא כתב זה בשי' המרדכי והרי המרדכי בפ"ט דב"ק גבי נותן מעות לשלוחו לקנות חיטים וקנה שעורים ס"ל בהדיא דמע"ר לפטור ממון ע"ש. ובזה מיושב מה שתמה בש"ך מנ"ל להוציא דברי המרדכי מפשוטן דלא כהסמ"ג ע"ש. וע' במש"כ בספרי על חו"מ סקפ"ג לדינא:

סימן קע ס"א ישראל שלוה מעות מן העכו"ם בריבית אסור לישראל להיות לו ערב לפי שבדיניהם תובע את הערב תחילה כו' וראיתי מי שנסתפק דלפי"ז להיפוך דישראל שלוה מישראל בריבית ועכו"ם נעשה לו ערב י"ל דשרי דהעכו"ם שהוא הערב ה"ה הלוה מזה והוא המלוה לזה וכ' דלא מצא מקום גילוי לדין זה. ולכאורה יש ראי' ברורה לזה. דהא מבואר בש"מ דלר"ת דס"ל בסי' הקודם דלפי המסקנא אין שליחות לעכו"ם אפי' לחומרא קשי' גירסא דידן שם במסקנא דמוקי לה בנשא ונתן ביד ופריך פשי' ומשני מהד"ת עכו"ם גופי' אדעתא דישראל קא יהיב ומשמע לכאורה וכן פירש"י דהוה כשליח של הישראל ולשי' ר"ת כי הוה נמי הכי מאי נ"מ כיון דאין שליחות. וכ' דיש גירסא אחרת בש"ס מהד"ת אדעתא דישראל סמיך פי' אדעתא דהישראל הראשון יהי' ערב וכיון דעכו"ם בתר ערבא אזיל אסור ע"ש. וא"כ לפי"ז בסיפא דהעמידו אצל ישראל אסור לפיר"ת דמפרש דהיינו דווקא בנו"נ ביד ע"כ צ"ל לשי' בזה דקמ"ל דאסור דלא נימא דישראל אדעתא דעכו"ם סמיך הרי מוכרח בהדיא דבכה"ג הוה שרי. וע"כ היינו נמי דכיון דהעכו"ם הוה ערב. לית בי' משום איסור ריבית משום דהעכו"ם כיון דדיני' בתר ערבא הוא לוה מזה ומלוה לזה כנ"ל. ומיהו בתו' מבואר בדברי ר"ת דקמ"ל בסיפא דלא נימא אדעתא דעכו"ם גמר ומקנה ע"ש. משמע דהיינו נמי כפי גירסא שלנו ובאמת כבר כתבתי בסימן הקודם בשי' ר"ת שם דלא שרי אלא בשם שנותן העכו"ם מעותיו שהי' בהלוואה בידו וכיון דאין שליחות לעכו"ם ונשארו מעותיו ברשותו והוה כנותן מעותיו של עצמו. וכיון דאין. שליחות לעכו"ם ליכא איסורא כלל לישראל. אבל בעכו"ם שנותן מעותיו של ישראל זה ודאי אסור לכו"ע כמבו' שם בסכ"א דלזה אי"צ שליחות כלל. וא"כ ודאי א"ש גי' שלנו גם לר"ת דאי הו"א דעכו"ם אדעתא דישראל יהיב. א"כ לא זכה העכו"ם המעות לעצמו כלל ומעותיו דישראל הוה ובזה ודאי אסור גם לר"ת. וכן בסיפא אם הישראל הי' גמר ומקנה אדעתא דעכו"ם א"כ לא הי' יצא כלל מרשות העכו"ם ולא הוה איסורא כלל ודוק:

ט"ז סק"ב הקשה על הרי"ק דסבר דאם כבר פרע הערב הריבית להעכו"ם דצריך הלוה לשלם לו דהא בש"ס פריך בפשיטות הוא ניהו דשקיל מיני' ריבית. ומש"כ ליישב שזה תלוי בצד אחד בריבית דשמא ישלם הלוה בעצמו את הריבית להעכו"ם. וס"ל להרי"ק דהוה דרבנן וס"ל דכיון דאינו אלא מדרבנן. צריך הלוה לשלם לו הפסידו. הוא תמוה מאוד לחדש סברא זו מעצמינו. והרי מלוה סב"ס והוקר דמדינא חייב להחזיר לו סאה שלוה. וחכמים אמרו דאינו נותן אלא הדמים שהיו שוים מעיקרא ומפסיד אע"פ שג"כ עשה לו טובה. ועוד בעיקר תי' לענ"ד אדרבה חיזק הקושי' בש"ס ביותר. דאי תלי בצ"א בריבית א"כ מנלי' להש"ס למפרך לה בפשי' דישראל שקיל ריבית מי ליכא ר"י דמתיר צ"א בריבית לגמרי ובאמת לכאורה דליכא כאן כלל צד היתר. דאפי' ישלם הלוה הריבית להעכו"ם כיון דס"ל דהישראל הערב הוא הלוה מעכו"ם. ומלוה לישראל. א"כ אפי' יתן הלוה את הריבית להעכו"ם הוה כנותן להישראל ולעולם שקיל ישראל ריבית. דבשבילו ה"ה נותן להעכו"ם. וחשיב כנותן לישראל. עוד קשה לשי' הרי"ק מהא דמצאו ישראל חבירו וא"ל תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו דפריך שם בפשי' דאפי' העמידו אצל עכו"ם כיון דאין שליחות לעכו"ם הוא ניהו דשקיל מיני' ריבית. ומדפריך בפשי' משמע בהדיא דהוה סברא דאורייתא דמדרבנן מנלי' למפרך מנפשי' לגזור ולשי' הרי"ק הרי זה אינו נוטל אלא מה שנותן להעכו"ם. והט"ז הביא דברי הב"ח דבאמת הרי"ק מתיר גם בזה. והט"ז לפי שי' חילק בזה די"ל דבזה מודה הרי"ק ול"י למה לא דקדק דבהש"ס משמע בהדיא דהוא איסור דאוריי' כמש"כ ולולי ד"ק נראה לי בפשי' דהרי"ק מכח הכרח סברתו. דודאי צריך לשלם לו הפסידו שיפסיד ע"י כיון דאפי' יעליל העכו"ם חייב כ"ש הריבית שנתחייב לו לעכו"ם בפירוש. ע"כ מפרש סוגי' הש"ס דלענין ערב. דלא קאמר הש"ס אלא דהריבית שנתחייב הלוה להעכו"ם אינו להעכו"ם אלא לישראל הערב והוא איסור. ומשמעות הברייתא דהחיוב של הלוה הוא להעכו"ם כדין. ונ"מ דאם חיוב העכו"ם הוא על הראשון והשני אין עליו חיוב אלא לשלם לראשון הפסידו. א"כ כשמוחל העכו"ם הריבית להראשון אין השני חייב לראשון כלום ואינו יכול לתובעו וזהו שפריך דאיהו הוא דשקיל ריבית. והיינו בכה"ג. ומשו"ה הוצרך הש"ס לתרוצי דהי' הערבות כדיני ישראל ובכה"ג הוה החיוב להעכו"ם כדין ושפיר יכול העכו"ם ליתן זה להראשון. ובכה"ג ג"כ סוגיא דבקש להחזיר לו הנ"ל דהיינו דמן הדין אין שום חיוב להעכו"ם על השני. ושם הנ"מ פשוט יותר. דאם ציית עכו"ם דינא דידן אין לו ריבית כלל. דהשני לא נתחייב לי'. ולהראשון פטרו. אבל כל זה ודאי כל זמן שלא שילם הראשון. אבל כששילם פשוט דחייב לשלם לו מה שנפסד ע"י כמבואר בחו"מ סקל"א לענין ערב לו לעכו"ם ע"ש ובזה נראה דיפה כיון הרב דגם להטור דפוטרו אפי' לאחר ששילם אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא ודאי חייב ודלא כמו שהשיגו עליו מסוגי' הש"ס דהא הטור לא הקשה על הרי"ק מסוגית הש"ס אלא מסברא דנפשי'. וא"כ בודאי י"ל דבהש"ס מצינן לפרש כדברי הרי"ק וכנ"ל. אלא דהוא חומרא מדרבנן. ובזה א"ש בפשי' בסי' הקודם סי"ז גבי נאמני הקהל ואפוטרופוס של יתומים דנהגו להתיר ללוות בריבית עבורם וכתב הרשב"א דאין ההיתר ברור. ולפי"ז כיון דהוה איסור דרבנן הרי התירו איסור דרבנן לטובת היתומים והקהל כמבואר בסק"ס ע"ש:

שם סק"ה וה"נ כן הוא כיון דהישראל הערב שלוף דוץ הו"ל הוא הלוה ע"מ שיתן העכו"ם הריבית. ואין חילוק בזה בין נותן העכו"ם עבורו או עבור ישראל דמ"מ המלוה עושה איסור שמתרבה ממונו ע"י ישראל הלוה עכ"ל. איברא לענ"ד בודאי חילוק גדול בדבר דאם העכו"ם נותן עבור עצמו ודאי ליכא שום איסור דהא אמרינן ברי"פ דתרבית בלא נשך לא משכחת לה. ולכאורה הא בנותן אחר הריבית. הוה תרבית בלא נשך. וצ"ל ע"כ דכיון דזה נותן בשבילו הוה כנתן הוא והוה נשך ותרבית. וא"כ פשוט דזה שייך כשנותן בעד הלוה. אבל כשנותן עבור עצמו דודאי ליכא נשך כלל. בודאי זה שרי לגמרי דליכא תרבית בלא נשך ודברי הרב בהגה נכונים. דכשערב בעד הקרן לבד בודאי ליכא שום איסור ודוק: