חבל יוסף (חדרי דעה) קמה

אע"ג דיוצא בשטר ע"י אחרים היינו דווקא אם העבד לא עשה השליח. אבל אם העבד עשאו שליח גרע ע"ש. וה"נ אף דאם לא הי' עושהו העכו"ם שליח הוה מהני אבל עשהו גרע טפי ולא מצי לזכות לו. מיהו זה ברור לכאורה דכיון דהעכו"ם נפטר. ודאי דהישראל השני נתחייב לראשון. כיון דפטר את העכו"ם עפ"י. ואפ"ה לא הוה כאן ריבית דאורייתא. דנראה ברור כיון דבגוף המעות אין הישראל יכול לזכות לראשון. א"כ תחילת ההלוואה מיד העכו"ם הוא דשלו הם. אלא דע"י הפטורין נקנה החוב להישראל ומ"מ ודאי לא עדיף ממוכר ש"ח לחבירו וקיי"ל דהמוכר יכול למחול ואפי' בעכו"ם שמכר ש"ח כמבואר בחו"מ סס"ו סכ"ה אלא דנסתפקו שם משום דיניהם ע"ש. ונראה ברור דלפי"ז חשיב המוכר עיקר המלוה לעולם. והשני אינו אלא כשליח. ומדינא שפיר יכול הישראל לקבל ריבית של העכו"ם. ועמש"כ בזה בס"י בהגה. ומשו"ה לא הוה אלא חומרא בעלמא. אלא דעדיין יש לדקדק כיון דהוה במעמד שלשתן וקיי"ל דאין הנותן במ"ג יכול למחול וא"כ כבר הוה הישראל לבדו המלוה הגמור והוה ריבית דאוריי'. ונראה דכיון דמעמ"ג לא הוה מדאוריי' משו"ה קרי לה הש"ס חומרא בעלמא. דהיינו דהעיקר האיסור אינו מדאורייתא וז"ב. ולפי"ז השתא לדידן דכבר נעשה קנין גמור תו ודאי הוה ריבית גמור. וכמו שהוכחתי בסקס"ד דע"י קנין דרבנן נעשה ריבית דאוריי'. ובזה א"ש מש"כ הרמב"ם דהוה ריבית קצוצה ותמהו עליו דהש"ס אמר בהדיא דאינו אלא לחומרא. דהרמב"ם לשי' דס"ל דבמ"ג אינו יכול למחול כמש"כ הש"ך בחו"מ סי' קכ"ו בשמו ע"ש. ומשו"ה לדידן ודאי הוה דאורייתא. ונראה ברור דהפו' שכ' דלא הוה אלא דרבנן. ודאי לא איירי בגוונא דהוה במע"ג ממש דבזה ודאי כיון דקנוי לגמרי לישראל כמבואר בחו"מ סקכ"ו דגם בעכו"ם איכא דין מ"ג ודאי הוה ריבית דאורייתא. אלא דאיירי דהוה בריצוי שלו. אבל במ"ג ממש ודאי מודים להרמב"ם דהוה דאורייתא. ודלא כהש"ך בסקט"ו וכ"כ עוד כמה מחברים דהוא מחלוקת ולולי ד"ק נראה נכון כמש"כ:

והנה מש"כ דיש מקילין היינו שי' ר"ת דהאי בשלמא לא קאי לפי המסקנא ולפי המסקנא לא מיתסר אלא בנושא ונותן ביד. והנה השע"מ הקשה עליו דמ"מ ליתסר מדין אמירה לעכו"ם שבות דהוא בכל האיסורים שבתורה. ונראה דהנה המרדכי הקשה על ר"ת בשם גדול אחד מהתוספתא שהובאה בסכ"ג דעכו"ם שמנוהו ישראל אפוטרופוס שאסור ללוות ממנו בריבית [ובהג"מ מבואר שהוא הרא"מ. ובתשו' מיימוני למשפטים סל"ג הקשה כן בשם הריב"א] ולענ"ד איני מבין שום קושי' כלל. דדווקא הכא לפי שמעותיו של עכו"ם הם שהי' בידו תחילה בהלוואה ודידי' נינהו וכמש"כ בארוכה. וכן מש"כ הרא"ש בעכו"ם שלוה מישראל בשביל ישראל דלר"ת מותר. וכן משמע בתשו' ר"י. היינו נמי דהעכו"ם לוה בשמו והוא מתחייב להמלוה. והוא מעצמו מלוה אותו להשני. אבל באפטרופוס דאינו כלל ברשות העכו"ם אלא דמתחילה מלוה אותם בשם הישראל. ודאי דלא שייך בזה כלל אי יש שליחות לעכו"ם דמ"מ הרי הלוה הוא לוה ממון של ישראל ועכו"ם מעשה קוף בעלמא עביד. ובודאי אסור מדאוריי' וז"ב. ולפי"ז לק"מ מה שהקשה השעה"מ דליתסר משום אמירה לעכו"ם דפשוט דלא שייך הכא כלל כיון דאין העכו"ם עושה כלל בשל ישראל. אלא בדידי'. והיכי דלא הוה בידיעת המלוה. הא מבואר דגם לרש"י לא מיתסר כלל. דודאי הוה הלוואת העכו"ם מהישראל. ומה שהלוה הוא להשני הם שני דברים בפ"ע. אלא היכי דהמלוה יודע ס"ל לרש"י אע"ג דבאמת הם שני דברים מ"מ החמירו בזה חכמים. דמיחזי כשליחות כיון דהוה ע"י ציוי ישראל וכמו בהא דברייתא דבקש להחזירם לו אבל דין אמירה פשוט דלא שייך כלל ודוק:

ס"ט בא ישראל ואמר שלי המשכון לא יאמינו לו כו' באמת כבר מבואר בס"ז דאם לא ידע המלוה בתחילה שהוא לצורך ישראל דאפי' נודע אח"כ שרי ומבואר בתשו' הרא"ש בשם הר"י דכיון דמעיקרא לא נתכוין ליקח ריבית מישראל לא שייך להחמיר בזה דיש שליחות. ומ"מ נקט כאן הך סברא דלא יאמינו דבשביל סברא זו דבסתם יכול המלוה שלא להאמינו לא מיחזי כנוטל ריבית מישראל בשליחות עכו"ם. וכן לא מסיק בכאן אלא דביודע אסור בתחילה להלוות עליו אבל מה שנודע עכשיו אין נ"מ ודוק [והש"ך כתב סברא דאקנוי לי' המשכון להעכו"ם והמחבר לא הביא זה דמבואר בתשו' הרא"ש שלא רצה לסמוך על זה לפי דעפ"י רוב אינן יודעין כלל מההקנאה ע"ש]. ובח"ד האריך בזה ליישב דהכא במשכון גרע טפי דמשכון הוה כע"ק. וקיי"ל בסק"ע דאסור לישראל להיות ע"ק. ול"י מה הי' לו דבהדיא כ' הב"י בהך דינא דסי"א. דמשכון אינו אלא כערב סתם. כיון דאינו מוכר את המשכון עד שיתבע את העכו"ם עצמו תחילה. וכיון דתבעו ואינו משלם לו כגון שהוא אלם. או ברח. קיי"ל דחייב הערב. א"כ גם משכון אינו יותר מערב סתם. וכ"כ עוד בסי' ק"ע דגם לרש"י דס"ל דע"ק אסור משכון שרי ע"ש. וכ"כ בהדיא הטור בשם תשובת הרא"ש וכי יש איסור להלוות לעכו"ם בריבית על משכון של ישראל וצע"ג:

ס"י בהגה עכו"ם שיש לו חוב על ישראל בריבית והקנה לישראל אחר כו' בט"ז תמה בזה דכיון שקנאו הישראל הוא ניהו דשקיל ריבית. (ודברי הנה"ך בזה ל"נ דמאי נ"מ שקנה בדיניהם עכ"פ מעכו"ם ה"ה ק"ג) אמנם כבר כתבתי בס"ו דכיון דהמוכר ש"ח יכול למחול א"כ אין השני אלא כשליח ועיקר המלוה הוא המוכר. וא"כ מן הדין שפיר הי' יכול הישראל לקבל ריבית העכו"ם אלא דהוא חומרא בעלמא. והנה השעה"מ הקשה על שי' רש"י דכתב דשרי ריבית ע"י שליח דא"כ לוקי בערכין רי"פ שוה"י הא דאין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית למ"ד דאין נזקקין אלא א"כ ריבית אוכלת בהן. ופריך שם אי ישראל מי שרי לשקול ריבית. ואי בעכו"ם מי ציית. ולשי' רש"י לוקי ע"י שליח ע"ש. וע' מש"כ בזה בסק"ס שם. ולפ"ד הנ"ל תיקשה ג"כ לוקי בכה"ג דזבין ישראל מעכו"ם והוא מחויב לציית ליקח זיבורית והעירני לזה חכ"א. אבל לק"מ דכבר מבואר בחו"מ סשס"ט דהבא מכח עכו"ם ה"ה כעכו"ם. ויש לו כל זכות העכו"ם. וא"כ ודאי רשאי שלא לגבות מזיבורית אלא כדין העכו"ם וע' מש"כ בספרי שם. וזה נכון:

סי"ז בהגה וכן נהגו (שנאמני הקהל לוין בריבית לצורך הקהל) אע"פ שאין כאן היתר ברור. נראה לענ"ד דלצורך מס הוא היתר ברור דהא מבואר בדע"ג גבי הני דיהבי זוזי למלכא אכרגא דאינשי שרי אפי' לאשתעבודי בהו טפי. דהוו קנוין למלכא והמלך מוכר אותם לזה ע"ש. וא"כ הא. קיי"ל בב"ב נ"ה דגם לטסקא וגם לכרגא ולכל מס כל הנכסים משועבדים ובנו הבכור אינו נוטל פ"ש. דהנכסים מוחזקין למלך כמש"כ התו' שם. ועאו"מ סרע"ח. וא"כ הני דפרעי המס אכרגא או אטסקא. בודאי הוה ג"כ כקונים כל גוף הנכסים. ובודאי רשאים ליטול כל מה שהוציאו ע"ז בריבית ובכה"ג. דהרי קנו הכל. ומיהו קשה טובא אהך סוגי' דב"ב דאמרינן דלא מיקרי מוחזק לבכור לפי שמשומברים למלך. ומ"ש מריש פסחים גבי בהמת ארנונא דאמרינן שם דכל דמצי לסלוקי למלכא בזוזי לא מיקרי יד עכו"ם באמצע וחייב בבכורה. הרי דהוה כשלו. וע"כ צריך לחלק דבכור גרע טפי ותדע דהא אייתי בסו"פ השולח ראי' לר"ל דק"פ לאו כקה"ג מדתני דבכור נוטל פ"ש בשדה החוזרת ביובל. ואי הוה כקה"ג לא הי' לו ליטול פ"ש ע"ש. והרי אפי' לר"י דהוה כקה"ג מ"מ מבואר דיכול למכור אלא דאם מת הבן בחיי האב לא זכה הלוקח אבל לא מת זכה וע' תו' יבמות רפ"ג דלא הוה דבר שלא בא לעולם. ואפ"ה פשי' לי' להש"ס דהוה ראוי לגבי בכור. וכן קיי"ל דמלוה הוה ראוי גבי בכור בין מלוה בע"פ או בשטר. ואפ"ה ס"ל להרבה פו' דמכירות שטרות דאוריי' וע"כ דבכור גרע טפי וצ"ע. ומ"מ לענין נידון דידן נראה דלא שייך זה. כיון דלא הי' להם לשלם. וכבר שלמו הם עבורם זה ודאי כבר נקנה להמלך כמו בכרגא דב"מ שם ודו"ק:

סי"ח בהגה וי"א דאפי' להקנות את המשכנות למלוה שני אי"צ אלא מיד שנותן לו המעות כו' הגר"א ז"ל כתב דאין לסמוך ע"ז כיון דחכמים הפקיעו קנין מעות. אמנם לפ"מ שפי' הש"ך והט"ז דהרב קאי במקנה לו את החוב עצמו ולא המשכון ע"ש. א"כ פשוט דבכה"ג ודאי מהני מן הדין. ואי"ל כלל לקנין המעות ממש אלא דבל"ה הרי ודאי ל"ג מחוב אשראי דסגי באתה תפטור את העכו"ם מכל וכל כו'. והכא כיון שאומר לו למסור לו את