חבל יוסף (חדרי דעה) קמד

אבל באמת שי' הרמב"ם גופי' שם דאינו גובה אלא הריבית שמקודם שנתגייר וכ"ה להלכה לקמן סקע"א ע"ש. וא"כ אין ראי'. ולכאורה יש ראי' מב"מ קי"ד להיפוך מהא דפריך אהא דאם איש עני לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב מאי קאמר. ופירש"י דהא הוה ריבית. ולכאורה לשי' זו לא ק"מ דהא ברייתא שם אקרא קאי דליכא איסורא אלא בקציצה. ואפי' נאמר דזה הוה כקצץ בשעת הרווחת זמן הא לשי' זו אכתי ליכא איסור תורה. ומיהו י"ל דפשטא דבריי' משמע לי' דאפי' איסורא דרבנן בעלמא נמי ליכא. וע"כ צ"ל כן לפמש"כ התו' בריש קדושין גבי ב"ח קונה משכון דדייק מדכתיב וברכך ואי אינו קונה משכון הוה ריבית ע"ש. וא"כ משמע דלפ"מ דקיי"ל דקונה משכון לא שייך בזה ריבית מה שנהנה מן המשכון דדידי' הוה וה"נ ודאי דמדאוריי' שרי לישכב עליו ואין כאן ריבית כלל. וע"כ משום דמשמע לי' הבריי' דשרי לגמרי ואפי' איסורא מדרבנן ליכא ומשו"ה פריך דמדרבנן פשי' לי' דיש לאסור [ולכאורה נראה לי דמכאן סעד לדברי ר"ת בנ"י הביאו הב"י סקע"ב דבמשכון מטלטלין לא שרי אפי' בנכייתא משום דסגי פחתיי' ע"ש דאי ל"ה כיון דכאן הוה משכונו שלא בשעת הלוואתו דקונה מדאוריי' לגמרי אפי' לקדש בו את האשה א"כ ודאי דזה עדיף אפי' מאתרא דלא מסלקי דשרי לגמרי אפי' בלא נכייתא לשי' רש"י ור"ת משום דקני לי' וכ"ש הכא דקני לגמרי דודאי יש להתיר לגמרי כיון דהתורה הקנה לו את המשכון וליכא בזה אפי' איסור דרבנן ומאי פריך. וע"כ דבמטלטלין לא שרינן כ"ז. ואפ"ל דלא כפירש"י ולא פריך כלל משום ריבית דשפיר י"ל דליכא בהא משום ריבית אלא דלא נראה להש"ס להתיר בלא רשות בעלים להנות בתשמיש המפחיתו ואף שהקנה לו התורה מ"מ כ"ז בדבר דלא חסרי' כספא כשישלם אח"כ אבל בדבר המחסרו י"ל דס"ל להש"ס דהוא אסור מן התורה וצ"ע] ועכ"פ דעת התו' בקידושין הנ"ל משמע בהדיא דס"ל דאפי' לאחר ההלוואה הוה דאו' דהא התם מדינא קאי וכן הוא דעת הרא"ש גבי נתגייר הנ"ל בפירוש וצ"ע שלא הביאו הטור ואולי יש לדחות מדברי הרא"ש דהתם אף דהאיסור נעשה אח"כ מ"מ הרי הי' הקציצה בשעת ההלוואה ושפיר מודה גם הרמב"ם בזה דהוה דאורייתא ומ"מ לא מסתברא וצ"ע. עוד נראה לי לדקדק דהא א"ר בריש פא"נ דהו"ל למילף ריבית מאונאה. אלא דדחי דשאני ריבית דידע ומחיל. א"כ זהו מעיקרא אי לא כתב ריבית כלל. אבל השתא דכתוב ריבית שבשעת הלוואה אלא דסברת הרמב"ם דמשמעותא דקרא לא הוה אלא בשעת הלוואה מ"מ למה לא נלמוד ריבית שלא בשעת הלוואה במה"צ מריבית שבשעת הלוואה ואונאה ולי"ל כיון דמדעתי' לא שייך לעשות גם מה"צ. דהא גזל יליף מריבית ואונאה במה"צ. וגם יל"ד בדרך זה דהיכי ילפינן גזל מריבית ואונאה במה"צ נימא דריבית שלא בשעת הלוואה תוכיח ואולי י"ל דבזה כיון דהמלוה רוצה לגבות ממנו מעותיו וזה משהה ההלוואה בידו ע"כ יש טעם להיתר ולא מצי למילף מינייהו וצע"ג:

ס"ג בהגה מי שלוה מאחד והמלוה לומד עם בנו והתנה ליתן לו ההוצאה אע"ג שהי' נותן בשביל הלמוד לחוד מ"מ אסור דהוה כהלויני ודור בחצירי דאסור אף בלא קיימא לאגרא. איני מבין היטב הדמיון הזה דלכאורה מה שהי' נותן בשביל הלמוד אינו מתנה בחנם אלא בשכר למודו:

וא"כ אין זה אלא כהתנה בשעת ההלוואה ליקח ממנו חפץ בשוי'. דמסקנת הט"ז בסוסק"ס דזה מותר וראייתו מהא דאם תמכרנה לא תמכרנה אלא לי בשוי' דקיי"ל דמותר. ואולי הכא דמה שנותן לו ההוצאה בשביל הלמוד אינו שכר גמור אלא דרך מתנה בעלמא אבל עבודה אחרת ששוה ההוצאה שפיר שרי לשי' הט"ז דלעיל וצ"ע:

סימן קסז ס"א שיתעסק לריוח המלוה עד שהי' ב' מנים כו' ובלבד שיתן לו שכר עמלו. הגר"א ז"ל וכן בח"ד האריכו לפקפק בהיתר זה. דצריך שישלם לו שכרו משלם דאי ל"ה הוה כהלויני ודור בחצירי בפחות דהוה ר"ק ולולי שאיני כדאי יש להקשות כן גם בטרשא דר"ח גופי' מקור דהך דינא דמנ"ל דסגי להו בשכר דשבקי להו מיכסא ונקטא להו שוקא וכן בברייתא דדע"ג דהמוליך פירות ממקום למקום כו' דברשות מוכר מותר. וע"ש ברא"ש דקמ"ל דלא חיישינן דילמא אתי לזלזולא בשכרו ע"ש. אבל באמת כ"כ בסקס"ו בהא דלא ישכור בפחות דלא הוה ר"ק אלא בקוצץ שפוחת לו בשביל ההלוואה. אבל בסתמא ודאי לא הוה אלא א"ר ומשו"ה אפי' מזלזל מעט בשכר טרחה אינו אלא כמבליע בדבר שאינו ניכר דודאי לא מיתסר. וכטרשא דר"נ. ונראה דמשו"ה מייתי לה הש"ס הא דטרשא דר"ח הכא לגבי טרשא דר"נ ולא אייתי לה לקמן ע"ג גבי סוגי' דמוליך פירות דהיינו ממש טרשא דר"ח. לאשמועינן בהא דטעם הקולא הוא משום דהוה כהבלעה כעין טרשא דר"נ דהכא. ובשע"ד כ' כאן טעם להיתר כיון דכבר קבל הטרחא קודם ההלוואה י"ל דלא הוה דאו' דומיא דאתנן דבא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה מותר וחוץ מכבודו זה לא ניתן להאמר כלל. דדווקא אתנן דהאיסור דווקא על חפץ זה וחליפי' שרי ומשו"ה כיון דכבר קנתה קודם ואין עליו אלא חיוב לא שייך שיחול עכשיו איסור על גוף הדבר כיון דנתן לה תחילה. אבל כאן עיקר האיסור ההרווחה ובודאי חל גם על ההנאה שנפטר מן החיוב שהי' עליו וה"ז נעשה בשעת ההלוואה ובוודאי הוה דאורייתא ודברי ההג"א שהביא פשוט דצריך לפרש שם ג"כ דכוונתו אינו אלא על פירש שהוא נותן עכשיו מתנה גמורה בשביל שיתרצה להלוות לו אח"כ מרצונו אבל לא שפירש בתנאי גמור שאינו נותן אלא בתנאי ההלוואה דזה ודאי הוה ריבית גמור מדאוריי' ע"ש שיש לפרש כן ואכמ"ל:

סימן קסט ס"א ואפי' אמר העכו"ם תנם לישראל זה והפטר ואני אתנה עמו בריבית כו' כן דקדקו הראשונים מדמשני תנם ע"ג הקרקע ולא משני תנם לישראל וע' בתו'. והנה הרמב"ן כ' בטעם הדבר דכיון דישראל הראשון אינו נפטר עד שמתחייב השני. מיחזי כאלו הראשון הלוה לשני. והקשה עליו הרשב"א דבבאין כאחת ע"כ שרי דהרי לרבינא דס"ל דיש זכי' לעכו"ם מדרבנן שרי אף דבאין כאחד. ולולי ד"ק נראה בכוונת הרמב"ן. דדווקא לדרבינא דפטור הראשון בא בשביל שזכה השני להעכו"ם והוי כקבל העכו"ם בעצמו ואף דבשעת מעשה נתחייב השני להעכו"ם זה מילתא אחריתי ממילא לפי שהוא לוה בזה שפיר שרי אבל הכא הא לא פטר העכו"ם את הראשון אלא בשביל שנתחייב לו השני שפיר מיחזי כאלו הישראל הוא שהלווהו להישראל השני. והנה עכ"פ לפי"ז אין כאן אלא חשש דרבנן וכ"כ הש"ך וא"כ היה מקום לסמוך בשעת הדחק על שי' הריטב"א ותלמיד הר"פ דכ' הש"מ שם בשמם דל"ד נקט ע"ג הקרקע אלא גוזמא בעלמא ע"ש. אבל בשם הרשב"א כ' שם בש"מ דכיון דאין הישראל יכול לזכות לעכו"ם ואין העכו"ם זוכה והישראל נתן ע"ד שיזכה לעכו"ם א"כ הוא יכול לתבוע את השני את מעותיו. וא"כ באמת מחמת חובו להישראל הוא שנותן הריבית להעכו"ם והוא איסור דאו' ע"ש. ונראה לבאר דאע"ג דודאי כיון דהעכו"ם פטר את הראשון ע"ד שיתחייב לו השני ממילא ודאי דהשני ה"ה מתחייב להעכו"ם. כיון דהעכו"ם פטר את הראשון ע"פ. ה"ה נכנס תחתיו. מ"מ אין אומרין דמחמת חובו להעכו"ם הוא נותן הריבית ואין כאן איסור משום דמ"מ כיון דעיקר מה שהשני מקבל עליו החיוב להעכו"ם הוא בשביל שנתחייב להישראל את המעות. א"כ מחמת מלות הישראל הוא שנתחייב ליתן להעכו"ם קרן וריבית והוה ריבית דאוריי'. וכ"נ בהדיא שי' הרמב"ם ע"ש וא"כ אין להקל כלל. וע' מש"כ בסמוך ודוק:

ס"ו עכו"ם שלוה מעות מישראל מצאו ישראל כו' ואם העמידו אצל ישראל אסור אע"פ שנתן העכו"ם בידו כו' ויש מקילין בש"ס אמרינן עלה בשלמא סיפא לחומרא (פי' אע"ג דאין שליחות לעכו"ם) והנה בש"מ בשם הריטב"א כ' דמשו"ה לא הוה אלא חומרא בעלמא דכיון דאין שליחות לעכו"ם אין העכו"ם נפטר והוא באחריות העכו"ם ומשו"ה נמי הוא דלא מצי ישראל השני לזכות לישראל ראשון כיון דהעכו"ם אינו נותן אלא ע"מ לפטור ואינו נפטר. ואם הי' העכו"ם מסלק זכותו לגמרי שפיר הי' הישראל השני זוכה להראשון דהוה כמגבי' מציאה לחבירו. ולולי ד"ק הוא תמוה מאוד לענ"ד. דהיכי שייך לומר שהעכו"ם עדיין לא נפטר כיון דעשה מה שהמלוה צוה לו. ונתן לבן דעת ודאי דאי"צ בזה גם לומר והפטר. וכ"נ ממשמעות כל הפו' בהדיא דהעכו"ם ודאי נפטר. והא דאין הישראל שני זוכה להראשון וגרע ממגבי' מציאה. נראה פשוט כמש"כ התו' בקידושין כ"ג גבי עבד דאי לא מצי למשוי' שליח לקבל גט מיד רבו