חבל יוסף (חדרי דעה) קמג

לפי המשקל הכסף ירויח המלוה. מ"מ דידי' ארווח. וממש כמו כב"ס והוקרו פירות דמותר ביצא השער ובטיבעא הוה לעולם יצא השער וכנ"ל. ובזה נדחה מש"כ שיכול לשלם בשוה כסף דבאמת גם אם ישלם בפירות יהי' צריך ליתן לו כל כך פירות כמו שנותנין עכשיו בעד משקל כסף שלקח ממנו תחילה. דכסף דמלוה אייקר ולא הוה ריבית כסב"ס ביצא השער דאפי' נתייקר צריך ליתן לו הסאה או שוי' וה"נ צריך ליתן לו משקל הכסף או שוים בפירות וכ"ז ברור:

עוד האריך כאן לענין לא הוסיפו על המטבע אלא שהוקר המטבע עצמה או הוזל ול"י למה הוצרך בזה לאריכות דבמטבע כסף מפורש בהדיא ברסקס"ב בפשי' דלוין כסף בכסף דטבעא הוה. ועכשיו גם במטבע זהב. ובאר בתשו' הרשב"א הובא קצת בש"ך לפי שיש להם בזמנינו שער חתוך דלוין סב"ס ביצא השער. ונותן לו מה שלוה ממנו בין הוקר או הוזל והוה"ד בכל המטבעות היוצאין וכ"כ בעצמו בסקס"ב ופשוט. עוד נדחק שם בדברי התו' רי"פ הזהב גבי איסר א' מכ"ד בדינר של כסף דכתבו דאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרים והוזלו איסרים צריך ליתן לו דינר או הסך איסרים כמו שהם בדינר עכשיו שהוזל ע"ש. דהא בפסק עמו ליתן לו חיטין והוזלו ודאי לא יתן יותר ממה שפסק. ולענ"ד פשוט עפ"מ שמבואר בחו"מ ספ"ח דטענו חיטין והודה בשעורים אין ההודאה ממין הטענה. אבל טענו מטבע היוצא. כל מה שיודה הוא ממין הטענה הרי דבחיטין הוה טענתו דווקא והיוקר והזול בדידי' אייקר והוזל מדינא כמש"כ בסקנ"ט עמשכ"ש. אבל הכא מכירה לא שייך לאסור מדאו'. אמנם דקדקתי מדברי הרמב"ם שכוונתו כעין דברי הרשב"א בתשו' שהביא הב"י בס' קס"ד דודאי בשכר לו סתם בזול הוה דרבנן אבל א"ל חצירי שמושכרת במאה. אני משכיר לך בחמשים בשביל שתלויני זה הוה קוצץ ריבית בפירוש. במטבע ודאי כוונתו על הכסף היוצא. ואי האיסר הוה טבעא הוה לעולם כפי שער האיסרים. אבל כיון דהדינר הוא טבעא הוא לפי הדינר לעולם. דהוה כקצץ דמים. דקיי"ל דנותן דמיו. ואפי' הוזל. ואם יתן חיטים צריך להוסיף כפי הדמים ופשוט:

סימן קסו ס"א בהגה ובחצר דקיימא לאגרא הוה א"ר לכו"ע כן הגי' הט"ז דאי ל"ה מאי קמ"ל ע"ש. אבל באמת בטור מבואר דנסתפק בזה דאפשר דלא הוה אלא ריבית מאוחרת ע"ש. והב"י כתב דמסתברא דדווקא לאחר פרעון הוה מאוחרת אבל כ"ז שהוא חייב לו לא. והביא ראי' דהרי הרא"ש אוסר אפי' בשעת פרעון. וראיתי מי שנתקשה בהבנת דבריו דדילמא באמת האיסור אינו אלא משום ריבית מאוחרת. ונראה בכוונתו דהא לשון הרא"ש כן הוא דהא דמשמע במתני' דלא מיתסר אלא כשפירש לו בשביל מעותיך. זה דווקא לאחר פרעון. אבל בשעת פרעון אפי' בסתם אסור. וא"כ לפי שיטתו לא קרי מתני' ריבית מאוחרת אלא לאחר פרעון ומשמע דהא קודם פרעון חמיר טפי מריבית מאוחרת ודוק. ומיהו ברי"פ גבי כל שבדיניהם א"מ כו':

דמסיק דהיינו ריבית מאוחרת ע"ש משמע לפום האי כללא דכל שלא קצץ בשעת ההלוואה הכל הוה בכלל ריבית מאוחרת ע"ש וצ"ע [והנה עיקר החילוק בין כל א"ר לריבית מאוחרת מבואר לעיל סקס"א דכל א"ר חייב להחזיר לצי"ש. ובריבית מאוחרת פטור ע"ש. והנה טעם המחייבין בא"ר לצי"ש. שמדקדקין מלשון אינה יוצאה בדיינים דמשמע דהא לצי"ש חייב. ולכאורה לפי"ז הא בסוגיא הנ"ל נקט בהדיא גם על ריבית מאוחרת לשון בדינינו אין מוציאין וצ"ע]:

ס"ב ואם א"ל הלויני ודור בחצירי הוה ר"ק. ומבואר ברמב"ם דגם בשכר לו בפחות הוה ר"ק. אמנם בסמוך לענין משכנתא בלא נכייתא דאפי' במשכון בית דס"ל להרמב"ם דהוה ר"ק מ"מ בניכוי אפי' כ"ש כתב דהוה דרבנן וא"כ ה"נ אף שהוא פחות מ"מ לא הי' צריך להיות אלא דרבנן ולכאורה היה נראה דמשכנתא שאני. וה"נ מחלק הרמב"ם גבי שדה בלא נכייתא דמשכנתא הוה א"ר ובאסמכתא הוה ריבית דאורייתא. אמנם לענין ניכוי לא משמע מדבריו לחלק בזה. וכן מוכח מדברי התו' (ד"ע) ד"ה א"מ שכ' שם דמפני שהוא ריבית משמע דהיינו ריבית דאוריי' וכ' ואע"ג דההיא דלא ישכור בפחות קתני מפני שהוא ריבית אע"ג דהוה דרבנן לשי' ר"ת דעושה משכנתא דבית כשדה כו' ע"ש. ולכאורה הא כתב ר"ת בהדיא דדווקא במשכנתא מותר ובלא משכנתא אסור וה"ט דלא ישכור בפחות וא"כ י"ל דמשוה"נ הוה דאורייתא. וע"כ משום דכיון דהוא בניכוי ודאי לא שייך לאסור מדאורייתא כיון דהוה דרך מכירה דשכירות ה"ה כמכירה וכל שהיא וכ"כ כאן הרמב"ם בזה הלשון ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלוואתו ע"ש. מלשונו מוכח שכוונתו כעין דברי הרשב"א. וזה ודאי הוה דאוריי'. ופשוט שמפרש המשנה באופן זה. משום דמשמע לי' מפני שהוא ריבית היינו מדאו' כמש"כ התו'. ונראה דבזה שמפרש משום ההלוואה כו"ע מודי דהוה דאורייתא. אלא דהתו' שם לא נראה להו לפרש מתני' בכה"ג. וכן מוכח בטור בסקס"א שכ' דהלוהו ע"מ שידור בחצירו חנם או ישכירהו לו בפחות הוה ריבית דאו'. והיינו נמי דבא"ל בפירוש ע"מ שישכירנה לו בפחות זה ודאי הוה כקצץ ריבית וכמש"כ בדברי הרמב"ם וז"ב:

שם ואי לא קיימא לאגרא הוה א"ר. בב"י כתב דאף דהרא"ש כתב ולא מנכינן לי' זהו מלשון הרמב"ן בשי' הרי"ף דכל א"ר נמי לא מנכינן. אבל לפי שיטתו דכל א"ר מנכינן ה"נ מנכינן אמנם גם בסוף לשון הרא"ש שם כ' דבין בהלוהו ובין בהלויני אם כבר דר בו לא מיחייב ממונא ע"ש. וכן הביא גם הב"י בעצמו בשם הנ"י דהלווהו והלויני תרווי' שוה אהדדי ובהלווהו פשוט דלכו"ע לא מנכינן. וה"נ הלויני. ע"כ נראה דאע"ג דכתב הטור דבהלויני הוה א"ר היינו לענין לצי"ש. כיון דהוא בתנאו ודאי עביד איסורא. וה"ה יכול לתקן שיחזיר. אבל לענין ניכוי ע"כ בדיינים ודאי דגם בהלויני אינו מנכה לו. דהא באמת מודה הרא"ש דבכל א"ר אינו מועיל תפיסה וכן פסק לעיל בפשי' בסקס"א. אלא דכאן כ"ז שלא שלם הקרן הוא דס"ל להרא"ש דמנכה. ובאר במל"מ דזה חשוב כלא נתן לו עדיין כיון דלא שלם הקרן י"ל דסובר שינכה מן הקרן. וא"כ פשוט דזה שייך באיסור דרבנן דקיימא לאגרא ובהלוהו אף דהלוה בלא קציצה ולא הוה אלא דרבנן מ"מ מנכינן לי' דאף שנתרצה לשם ריבית מ"מ לא חשיב עדיין כנתן לו. די"ל דסובר שיפחות מן הקרן. אבל בלא קיימא ובהלויני אם הי' דעתו אריבית הרי הי' זה ר"ק ממש אלא דכתב הרא"ש דלא מחזקינן אינשי ברשיעי ואמרינן דדור בה. דבל"ה איני משכירו קאמר לי' וא"כ עכ"פ הרי ודאי היה הנתינה לגמרי. וא"כ אף הניכוי ודאי לא עדיף מתפיסה ואינו יכול לנכותו. ועוד דהא זה הי' בקציצה אלא דסברת הרמב"ן ברורה דלא שייך כאן ריבית כיון דלא חסרי'. ומפרש הגמרא דהא דצריך להעלות לו שכר היינו דווקא לכתחי'. א"כ אף דודאי בהלויני אסור מיהו מדרבנן. כיון דאתני בשביל הלוואה ול"ג מריבית דברים. אבל לענין חיוב ממונא מנ"ל דלענין מדרבנן הוה חיוב כיון דלאו מידי חסרי'. ומנלן דחכמים יחמירו בזה אף להוציא יותר משל תורה. ע"כ נראה דלא כתב הטור דהוה א"ר אלא לענין לצי"ש. אבל לדיני אדם ודאי דאין כאן חיוב כלל אף בהלויני. וזה שכתב הנ"י דתרוויי' שוה כן היה נראה ברור לולי דברי הב"י:

שם ואם לאח"ז הלוואה א"ל דור בחצירי י"א דלא הוה אלא א"ר. היינו אפי' בקצץ בעד הרווחת זמן דס"ל להרמב"ם דמדאוריי' בעי דווקא בשעת הלוואה. ולכאורה הי' נראה ראי' לדבריו מהא דדע"ב דעכו"ם שלוה מישראל בריבית ונתגייר דפסקינן כר"י דגובה גם את הריבית שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר וכתב הרא"ש דגובה אפי' הריבית שאח"כ אע"ג דהוה איסור דאוריי' יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואפי' במקום עבירה וכוונתו דאע"ג דהוי בקום ועשה דפליגי בהא בריש האשה רבה. מ"מ בדבר שיש טעם וסברא שדומה לתקן זה לכו"ע יש כח כמש"כ התו' שם בשם ר"י גבי נאמנות דמת בעלי. וכן לענין לטמא לאשתו קטנה ע"ש. והוא דחוק מאוד לומר שבשביל גזירה זו יהי' דומה לעבור איסור דאורייתא בקום ועשה. ולפחות הי' לנו לתקן כשקבלו גר להזהירו שאם יש עליו חובות בריבית שישלם תיכף כדי שלא יבוא לידי איסור תורה ולפי שי' הרמב"ם דכל שלא הי' הקציצה מקודם הלוואה לא הוה איסור דאורייתא א"כ א"ש בפשי' דהתם נמי כיון דהי' שם הקציצה בהיותו עכו"ם בהיתר אף שנתגייר אח"כ מ"מ הא הי' ההלוואה מקודם וליכא איסור תורה כלל וא"ש