חבל יוסף (חדרי דעה) קמב

הוה ס"ד לחלק דהכא הלוואה. כיון דההיתר משום החיטין דזה חשיב כיש לו. וכאן נמי הא כבר פסק תחילה על החיטין בהיתר ואפ"ה משני דהתם הלוואה. והיינו דר"א קאי בנושה בחבירו שבא מתחילה בהלואה. אבל רבא קאי אדר"י דאיירי בפוסק בזוזי. וכ"ה לשון הרי"ף הכא בזוזי זבין ע"ש. ופירוש זה מורווח מאוד בס"ד:

ס"ג בהגה וי"א דהוה א"ר כו' לשון הרא"ש הוא עשה שלא כהוגן עושין לו שלא כהוגן ואין נזקקין לו לגבות חובו. לפ"ז הוה משמע דתפס מעצמו מהני ולא מפקינן מיני'. אמנם הפ"ח כ' לפרש דהיינו דאין נזקקין לו להגבותו חיטין דהיתרא הוא. ולפ"ז בזה הוא דמהני תפיסה מעצמו אבל בתפס מעות שפיר י"ל דהוה כשאר תופס א"ר מעצמו דמפקינן מיני'. וכ"נ ודאי לפי הוכחת הרמב"ן מדאביי מוקי לי' לתרבית דמתני' בהכי דהוה א"ר מעליא. וא"כ בכ"ד הוה כא"ר גמור וצ"ע:

שם אם התנו בתחילה [בשעה שנותן לו החיטין במנה ע"מ שימכור לו בתשעים] הוה ריבית גמור בב"ח כ' דמשמעות לשון הרמב"ן והרשב"א דאינו אלא כמין ריבית גמור ולא דהוה ממש ריבית גמור ע"ש. ולכאורה נראה ראי' ברורה לשי' הרב דהוה ממש ריבית דאו' ממעשה דב"ח בנדרים ס"פ השותפין דאם אמר לו והינן לפניך שיבא אבא ויאכל דסעודתו מוכחת עליו אמרינן דאינו קנין כלל והתם הוה ודאי דאוריי' דהרי פריך מינה לדין קני ע"מ להקנות לענין ממונא וה"נ ודאי כיון דא"ל הלויני הוה כסעודתו מוכחת עליו דאינו קנין כלל ור"ק היא. וכן נראה בכל מקום לענין הערמת ריבית לכאו' דדיינינן לי' כר"ק ולא חשיב קנין כלל. ובסי' הסמוך גבי חכירי דנרשאי מצינו בזה מחלוקת הפו' וצ"ע. ומיהו נראה ברור דאפי' לפי דיקדוק הב"ח מדברי הרשב"א דאינו ריבית גמור זה אינו אלא להרשב"א לשי' דגבי חכירי דנרשאי נמי ס"ל דלא הוה ר"ק אבל לשי' רש"י וסייעתו שם דהוה ר"ק ה"נ ודאי הוה ר"ק ודוק:

סימן קסד ס"א מי שהי' שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכירנה להלוה וי"מ שמתיר במשכנתא דסורא. הקשה הח"ד דהא המחבר בסקע"ב לא התיר כלל רק משכנתא דסורא וא"כ ע"כ הא דאסר בש"ס לחזור להשכירו ללוה קאי אמשכנתא דסורא דאל"כ בל"ה אסור. ולפמש"כ הש"ך דשי' המחבר דבחזר והשכיר הוה ר"ק לק"מ דאף דגם בלא השכיר אסור גוף המשכון קמ"ל הש"ס דבזה הוה ר"ק. אבל המעיין בב"י יראה דנראה דדעתו כהסכמת האחרונים דלא הוה אלא דרבנן ע"ש. אבל באמת המדקדק היטיב בסקע"ב יראה דהתיר במשכנתא דסורא אפי' ביכול לסלקו. וא"כ י"ל דבלא מסלקא שפיר שרי גם בכל נכייתא סתם. אלא דלא הביא זה ההיתר בפירוש כדי שלא לפרסמו כיון דיכול לעשות במשכנתא דסורא דשרי לכו"ע ומלשון הרי"ף דמסיק ע"ז דחכירי דנרשאי בזה הלשון ולא שרי אלא במשכנתא דסורא כו' נראה קצת דאע"ג דס"ל לדינא דכל משכנתא אסור מפרש הך מימרא דווקא בנכייתא סתם ובאמת הוא מימרא דרבא דאיהו ס"ל בהדיא דכל נכייתא שרי ולא אמר אלא דצו"מ יש לו להחמיר ומשו"ה שפיר אשמועינן דלהחזיר ולהשכיר ללוה זה איסור גמור] ומ"מ הביאו הרי"ף לאשמועינן דזה אסור טפי. דמוכח משי' דסתם משכנתא אע"ג דלא שרי. מ"מ אינה כריבית גמורה ודוק. אבל במשכנתא דסורא נראה דס"ל להתיר גם חכירי דנרשאי דהיינו להחזיר ולהשכיר להלוה. וא"כ ודאי א"ש גם דברי המחבר וצ"ע בשי' הרי"ף:

ס"ד הלוהו על שדהו שאם לא יתן לו עד ג' שנים ה"ה שלו בלא מעכשיו אם אכל הפירות הוה ריבית קצוצה וי"א דמה שאכל בתוך ג' הוה א"ר כמשכנתא בלא נכייתא ומשמע דלדיעה הראשונה אף בתוך ג' הוה ר"ק. והנה זה שי' הרי"ף והראב"ד וסייעתו. אבל דעת הרמב"ם לחלק דבמשכנתא בלא נכייתא דשדה הוה א"ר. אלא דזבינא דאסמכתא גרע. ועי' מה שכתבתי בזה בסקע"ד באריכות. וא"כ לשי' נמי דווקא פירות שאחר ג' דהוה משום אסמכתא הוה ר"ק אבל פירות שבתוך ג' היכי דלא אמר מעכשיו דע"כ לא אכל אלא בתורת משכנתא גם לשי' זה הוה א"ר ואין מוציאין. אלא דיש כאן מקום עיון על סברא דאסמכתא לפי שי' הב"ח ודעימי' דס"ל בחו"מ סר"ז דמדאוריי' אסמכתא קונה א"כ היכי כ' הרמב"ם דבזבינא דאסמכתא הוה ריבית דאורייתא הא לענין דאוריי' גם אסמכתא גופה קונה והוה זבינא מעליא וליכא ריבית כלל וצ"ל דס"ל דכיון דהפקיעו רבנן קנין דאסמכתא ובע"כ צריך להחזיר הקרקע. א"כ הוה כאוכל פירות שדהו של הלוה והוה הריבית של תורה וכשי' הסוברין דקנין דרבנן מהני לשל תורה. והנה כ"ז בלא מעכשיו אבל במעכשיו מבואר לקמן סקע"ד דלכתחילה אסור לאכול הפירות. ואם אכל אם לא הביא פשוט דנעשה קנין למפרע ושלו אכל. ואם הביא פשוט דזה פלוגתא דר"י ורבנן בצ"א בריבית. וע' מש"כ בזה בסקע"ד:

סימן קסה ס"א הוסיפו על המטבע אם הוזלו פירות מנכה לו כו' אבל אם הוסיפו יותר מחומש אפי' לא הוזלו מנכה לו. עש"ך סק"ב דהביא בשם בעה"ת דיש מחלוקת אם לקח ממנו בלא ניכוי אי הוה ריבית קצוצה. [והיינו שקצץ מקודם בשעת ההלוואה שאם יוסיפו לא ינכה אף שמן הדין צריך לנכות וכל שקוצץ לשם ריבית י"ל דלכו"ע אם נוטל יותר ממה שמגיע לו עפ"י הדין. הוה ר"ק אף שאין הריבית בברור. ע' מש"כ בסקס"ב דלא כשע"ד שנדחק בזה] ונראה הא דהשמיט זה המחבר דנראה פשוט דמש"כ הבעה"ת דהוא מחלוקת דכוונתו לשי' הרי"ף והראב"ד שנחלקו גבי פחתו אם צריך הלוה להוסיף. ולשי' הראב"ד דס"ל שם דאי"צ להוסיף וכ' הטעם דדווקא המלוה אינו רשאי ליטול ההוספה משום דמיחזי כריבית ומן הדין ס"ל דראוי ליטול כמו שהוא עכשיו עם ההוספה א"כ ודאי לא הוה הכא אלא א"ר. אבל לשי' הרי"ף דגם בפחתו מפסיד הלוה וצריך להוסיף וס"ל דהוא דין גמור לחשוב כמו שהי' קודם א"כ הוה ר"ק וא"כ לדידן דקיי"ל דהוה"ד פחתו פשוט דהוה ר"ק ומשו"ה לא הביא זה המחבר כאן בשו"ע ונכון. עוד נראה לי ברור דהיכי דזיילי פירי או יקרי פירי בודאי לכו"ע הוה לפי חשבון בין הוסיפו עליו או פחתו. דאין זה אלא כחלקו את המטבע לחלקים כשפחתו. או עשו משנים אחד כשהוסיפו. ומאי נ"מ אי אחד גדול או שני קטנים. בודאי לפי חשבון הוא משלם. לא נחלקו אלא היכי דלענין פירי תרוויי' שוה ואין נ"מ אלא לענין שבח הנסכא גופה. או לענין הפחת כשפחתו ממנו. דהנה באמת קיי"ל דבטיבעא לא שייך אייקר וזול. אלא כאן כשהוסיפו על המטבע נראה בטעם מחלקותן דסברת הרי"ף דבזה ודאי הרי חזינן דע"כ הכסף הוא שהוזל. ובזה יתיישב דלכאו' צריך להבין כיון דלא זיילי פירי הרי בודאי מפסיד המלוה כשמנכה לו הלוה ולמה יפסיד. אלא ה"ט דכיון שע"כ בזה שהוזל הכסף כנ"ל. ע"כ ה"ה מפסיד מן הדין דדידי' זל כמו הלוה סאה פירות והוזלה. וה"נ בפחתו ע"כ מוסיף הלוה דמטבע ודאי הוה כיצא השער. דקיי"ל דלוין סב"ס ואף אם יתייקר נותן לו הסאה. וה"נ צריך ליתן לו משקל הכסף שלקח ממנו. ואף שאותו משקל הוא שוה ע"כ כעת יותר כיון דלא יקרי פירי. דמ"מ דידי' אייקר וכמו בפירות. ושי' הראב"ד נראה דס"ל דהלוואת מטבע הוה כמו קצץ דמים. דלעולם צריך לשלם כפי הדמים שקצץ. וא"כ היינו המטבע שיוצא אז בשעת הפירעון. ואי"צ הלוה להוסיף יותר. ומן הדין הי' גם בהוסיפו שישלם כמו שהוא עכשיו ולא ינכה כלל. אלא דבלוה אם יתן יותר. יהי' מיחזי כריבית לענין שבח נסכא וז"ב לענ"ד. וא"כ דווקא בזה הוא די"א דלא הוה ריבית קצוצה אבל בזיילי פירי פשוט דהוה ר"ק לכו"ע. וגם בפחתו ויקרי פירי ודאי גם הראב"ד מודה דצריך הלוה להוסיף. אלא בלא יקרי פירי הוא דס"ל להראב"ד כיון דהוה כקצץ אינו צריך להוסיף. ולשי' הרי"ף ודאי צריך להוסיף גם בזה כיון דהכסף דהמלוה אייקר. וראיתי בח"ד שכ' דבלא יקרי פירי לכו"ע אי"צ הלוה להוסיף והוכיח זה דהא במקום פסידא יכול לשלם בשוה כסף ויכול ליתן לו פירות בסכום הכסף וא"כ גם מטבע זו של עכשיו הרי יש לו שוה כסף זה ע"ש. ולענ"ד ברור כמש"כ ואדרבה ביקרי פירי ודאי גם הראב"ד מודה דלא הוה אלא כחלקו הכסף לסכום קטן. אלא דבלא יקרי נחלקו ואפ"ה לשי' הרי"ף ודאי צריך להוסיף. דס"ל דכסף דמלוה הוא דאייקר. וחייב ליתן לו משקל הכסף שלקח ממנו. ואף שעכשיו יהי' לו פירות יותר במשקל הכסף הזה. דהא עכשיו לוקחין בעד המטבע השני' שמשקלה פחות כמו שהיו לוקחין בעד המטבע הגדולה בתחילה. וכשיוסיף לו הלוה