חבל יוסף (חדרי דעה) קמא

שוב אי"צ לה להטיפה שיש לו דמה שלוה היא נזקפת על פירות שבשוק דהא ודאי רשאי לאכול מה שיש לו. וא"כ השתא יכול ללוות עליו עוד פעם שני' ע"ש. והנה הב"ח בחו"מ סצ"ו כ' דמלוה כ"ז שהיא בעין. אין בע"ח אחרים נוטלין ממנה. ואף שהרבה השיגו עליו מ"מ יש סברא גדולה לדבריו עפ"י מש"כ התו' בכתובות מ"ז דבמתנה אזלינן בתר שום אומדנא כיון דהכל תלוי בתר דעת הנותן. וה"נ ודאי בהלוואה שיש לנו לילך אחר דעת המלוה לחוד ודאי דג"כ אזלינן בתר שום אומדנא והרי ודאי דאנן סהדי דאם היה המלוה יודע שלא יהי' לו ממה לפרוע בודאי לא היה מלוה לו. וא"כ בודאי י"ל דפקע ההלוואה והדרא לרשות המלוה כדמעיקרא. וא"כ כיון דמדינא כל מלוה היא משועבדת על תשלומי אותה המלוה עצמה וקיימא ברשות מלוה שפיר י"ל הכא דל"מ הלוואת טיפה להתיר ללוות עליו עוד כיון דע"כ היא משועבדת להלוואת עצמה כנ"ל. ומיהו נראה ודאי דבהלוואה בזמן אחר דאינו ניכר עכשיו שהיא הלוואה. שפיר יכול לזקוף עליו בפ"א כיון דהרי יש לו. ומאן מוכח דהיא הלוואה. אבל לעשות לכתחילה הלוואה לשם היתר זה ודאי נכון בסברא דל"מ דע"כ ה"ה משועבדת לעצמה ואינו יכול ללוות עליו יותר ודוק:

שם בהגה להתנות שאם יתייקרו יתן לו חיטין. ואם יוזלו יתן לו דמים של עכשיו אסור. בח"ד כ' דהוה דאוריי' דהרי קבלת אחריות זה יש בו ש"פ והוא נותן זה בשביל ההלוואה ע"ש ולענ"ד צ"ע דהא משמע בכ"ד דכל שאין הרווח ברור לא הוה ריבית קצוצה וכ"כ רש"י בר"פ גבי משכנתא בלא נכייתא דלא הוה ר"ק שזימנין שהכרמים ושדות לוקין ע"ש. ולא חשבינן מה ששוה למכור הספק [וראיתי בדבריו בסקע"ז סקט"ו דס"ל דזה תלוי בפלוגתא דצ"א בריבית אי הוה דאורייתא אבל כבר בארו האחרונים דזה ליתא וצ"א בריבית היינו דצד ההלוואה היא צ"א ואכמ"ל אבל בל"ה כל שאין הריבית ברור ודאי הוה דרבנן]. ואפשר דאם באמת קצץ לו ואמר אף ששוה זה כך וכך למכור. הנני נותן לך בעד ההלוואה הוה ר"ק. אבל כל שלא קצץ בודאי לא מיקרי זה זה ר"ק וצ"ע:

ס"ד אבל במקום שדרך שהבעל הקרקע נותן הזרע אם כבר ירד אסור עט"ז דבחיוב גמור שהאריס יתן הזרע שאם לא יתן יסתלק מן הקרקע מותר. הנה אין כוונתו דכאן איירי דלא נתחייב בקנין. דא"כ כיון דלא הוה חיוב כלל. דודאי כיון שכבר ירד וקנה את השדה לא מתחייב בדיבורא בעלמא. וכמו במשכנתא באתרא דלא מסלקא ואמר מסתלקנא דקיי"ל דצריך למיקני' מיני' ומובא בטור בסקע"ב ע"ש. וה"נ האריס שיש לו קנין בגוף השדה כמבואר בתו' ר"פ הפועלים ודאי דלא מתחייב בדיבורא בעלמא וכיון דלא הוה חייב כלל אין כאן הלואה ואין כאן ריבית. אלא כמו שמתחייב לו ליתן סאה תבואה בזמן הקציר דפשי' דזה מותר. אלא ע"כ דה"נ ודאי איירי דכבר נתחייב לו בקנין גמור. והוה הלוואה ומשו"ה הוה ריבית ואסור. ע"כ נראה בכוונתו דס"ל להט"ז דכל שלא פירש בפירוש שיסתלק אם לא יתן אף שנתחייב בחיוב גמור אינו יכול לסלקו מן הקרקע בשביל חיוב זה דאומדנא הוא דאדעתא דהכי שיסתלק לא נתחייב לו. אם לא כשפירש בפירוש שיסתלק דבזה הוה נמי תו כלא ירד וצ"ע:

ס"ה הי' ההלוואה במקום אחר והתביעה במקום אחר כו'. עב"י בשם תשובת הרא"ש דהביא ראי' מהא דלוה בישוב לא יתבע במדבר. ולכאורה הי' לו להביא טפי הא דסוף כתובות כתוב בו בבל מגבהו מעות בבל כו' והובא בחו"מ סמ"ג סי"ד ע"ש. וכ"ש בפירי. ואולי דהתם גוף המעות משונים. אבל הכא הפירות בעצמן הן שוין. אלא דהמקום גורם. ומ"מ אין נראה לחלק בכך וצ"ע:

בהנה סאה חיטין בסאה דוחן אסור. ע' לקמן סקע"ג דבדרך מכירה שרי טפי מין אחר ואפילו סאה בסאתיים ע"ש ודוק:

סימן קסג ש"ך סק"ד אם נותן לו עתה מעות על חיטים כו' וכ' הפרי' דנראה דאינו יכול לחשוב בזול יותר מהשער כו' הנה לפי פשט הדברים כאן ובפרי' גופי' דקאי אנותן עכשיו מעות על פסיקת פירות הוא פשוט ומבואר בהדיא לקמן סקע"ה ס"ז דאינו רשאי להנות בשום דבר ואפי' שכר סרסרות וחסרונות צריך לשלם. והוא מפורש בש"ס בהדיא וכ"ש שאינו רשאי להוזיל מהשער. אבל פשוט דטעות הדפוס בכאן וקאי אדינא דהכא בנושה בו מנה. ונותן לו בחובו חיטין שיש לו דמותר לפסוק. ומבואר בלשון הרמב"ן בב"י דאפי' במוזיל גבי' מותר ואף דמבואר בסק"ס דנותן לו יתרון בשעת הפרעון אסור אם פורע בשביל ההלוואה פשוט דהכא שאני כיון שהוא מבליע בסכום המקח. והא קיי"ל דטרשא שרי להעלות בשביל המתנת מעות. וה"נ מותר להוזיל בשביל הקדמת מעות כמבואר בסקע"ג ס"ז. וכ"ש הכא דלא הוה אלא ריבית מאוחרת. ובזה הוא שכ' הפרישה דזה דווקא בלא יצא השער. אבל להוזיל מן השער דמוכחא מילתא. דקיי"ל גבי פסיקה בתחילה דאסור דזה חשיב כקיץ. ה"נ כאן אף דהוה ריבית מאוחרת דקיל טפי מ"מ נראה דאסור. וא"כ מש"כ הש"ך מלקמן סקע"ג אינו מוכרח דהתם בפסיקה אבל הכא בנותן מעצמו בשעת פרעון דקיל טפי דיש מתירין אפי' בנותן מעות יתירים ממש בנותן בסתם. כ"ש בהבלעה במקח דאין הכרח לאסור. וזה שכ' הפרי' דאינו מוכרע ודוק. ומש"כ הש"ך בשם הב"י דללוות ע"מ שאם לא יפרע לזמן פלוני יתן לו פירות כשער של עכשיו כו'. והיינו לאפוקי מפי' הב' ברש"י אין לוין על שער שבשוק. וע' תפל"מ דאע"ג דמבואר לקמן סקע"ז דבקנס לזמן יכול לקצוב אפי' סך מסוים הכא דרך פסיקה אסור. וכ' הגרע"א דאינו מבין כוונתו. ופשוט דכוונתו היינו דהפסיקה יתחיל אז לזמן שני דהיינו אם לא ישלם לו ההלוואה לזמן חצי שנה. פוסק עתה שיתן לו פירות כשער של עכשיו עד כלות שנה. וכיון שאפשר שיתייקר אז בתוך משך זמן השני והוא נוטל בזול בשביל הקדמת מעות. וכיון דבזה אתי מכח ההלוואה הוה ריבית. וכמו שאסור ללוות ע"מ שאם ישלם לזמן שנה אחת יהי' בלא ריבית. ואם ישהה יותר יתן ריבית דודאי אסור. דמ"מ שקיל ריבית. כמבואר בסקע"ז שם בהדיא. וה"נ דכוותה. ושוב מצאתי מפורש על דרך זה בשער משפט ע"ש:

ט"ז סק"ד ועוד ראי' מדברי הראב"ד גבי סאה בסאה על שער שבשוק דס"ל דצריך שיהי' לו מעות הרי דיש. לו מעות מהני כו' תי' הרא"ש דסאה בסאה פירות לא מיחזי כריבית כמו הלוהו מעות. לכאו' לפ"ד אלו א"כ אין ראי' גם מדברי הראב"ד דלעיל בסב"ס דהרי הכא גרע ובאמת בהדיא מבואר שם בשי' הראב"ד דדווקא בסב"ס ע"ש. אלא דכוונתו אינו אלא לדוגמא לחילוקו דכמו דלהראב"ד דאסור בסב"ס באין לו מעות. שרי ביש לו. ה"נ להרא"ש דס"ל להתיר שם בסב"ס אפי' באין לו מעות. י"ל דהכא בהלוהו מעות. דמבואר בש"ס דזה גרע מפירות סב"ס ואסור באין לו מעות. מ"מ ביש לו מעות מיהו י"ל דשרי גם כאן. דזה שפיר י"ל דחשיב כיש לו. ובזה מיושב מה שתמה בשע"ד ע"ש:

ס"ב הרי שהיו לו חיטין ועשה הלוואתו עליו כו' צא ועשה עלי ין אם יש לו מותר עט"ז בשם הנ"י דדווקא בבא מתחילה בהלוואה אבל בנותן המעות בתחילה לשם פסיקה על החיטין מותר גם עכשיו לפסוק על יין. כנותן מעות ממש. ומותר ביצא השער אפי' אין לו יין וכ"ה מפורש בהגה לקמן סקע"ה. ונראה דזה פירוש הרי"ף אהא דא"ר שם השתא דאר"י מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו איתיבי' ר"פ בכולן אם יש לו מותר אין לו אסור התם הלוואה הכא זבינא והקשו רש"י ותו' דמאי קמ"ל מתני' היא ונדחקו לתרץ דקמ"ל אפי' שער של עיירות ע"ש הדוחק. וגם קשה לפ"ז מאי אותיב לי' ר"פ לרבא ולא קשי' לי' אמתני' דיצא השער פוסקין ולפ"ז נראה דהרי"ף והרמב"ם מפרשים דרבא קאי נמי אר"י גופיה דמתיר בפסק בתחילה על חיטין ליקח יין דמה לי החיטין מה לי היין שהוא דמיהן. וע"ז גופה קאי רבא דמה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן דהיינו דשרי ג"כ לעשות אפי' פסיקה לזמן על יין בחליפי אלו החיטין שיש בידו ואפי' אין לו יין. וכמו בהי' לו יין דהוא דמיהן שרי. ה"נ יש לו הן דהייינו החיטין שיש לו בידו מכח הפסיקה הראשונה נמי שרי [שוב מצאתי בש"מ שפירש כעין זה בשם הרמב"ן ע"ש]. והיינו דאותבי' מבריי' דר"א דתני בכולן אין לו למתני' דהתם הא פוסק במעות. אבל ארבא קשה לי' דבזה לא