חבל יוסף (חדרי דעה) קמ

לעשות השבה מעלייתא. וגם זה קשה להבין דא"כ גם הקנין גופה לחשוב מתהני מרביתא. ואולי י"ל דכך הוא עיקר דין השבת ריבית מן התורה דליכא מצות השבה אלא על שיוי הדמים אבל הקנין קיים וכ"כ שם בהדיא בסמוך בשם הרמב"ן דאם קידש בו אשה מקודשת. אלא דאיכא עליו מצות וחי אחיך להחזיר חסרון הדמים. ומבואר שם דגם לענין יוקרא וזולא זכה המלוה ואינו נותן אלא כאותה שעה שקבל. וע"ז רמיא מצוה. ולולי שאיני כדאי יש מקום לומר בטעם הדבר ויתבאר בזה גם פלוגתא דאביי ורבא שם דאביי ס"ל ד' מפקינן מיני' ורבא ס"ל דחמשה מפקינן דאין הפלוגתא כלל משום ריבית עצמו אלא מדין מו"מ דעלמא דבאמת מבואר בריש המפקיד גבי אישתכח כיפי דבכה"ג שנמצא דאינו חייב. הוה שומא בטעות והדרא. וע"ש לענין דין שומא הדרא דאיכא למ"ד שם דאפי' אגבי' איהו גופי' מדעתי' שייך הדרא וא"כ לענין טעות ודאי דאפי' מדעתו שייך הדרא ומיהו בנותן מדעתו ודאי דזה אינו אלא באופן שיש אומדנא דאילו הוה ידע לא הוה מזבין. וכגון בעה"ב במאני תשמישיא דמבואר בהזהב דאין אונאה לבעה"ב דאי לאו דטפי לא מזבין ע"ש. [וההיא דגלימא דהכא צריך לומר דקאי בגלימא שעומד לסחורה) וכן אפי' בדבר שעומד לסחורה ודאי היכי דיש אומדנא משום סכום המקח. שפיר י"ל דבטל הסכום הזה. וא"כ י"ל דהיכי דאזלי בד' ונתן ה' דהוא שיעור בטול מקח. ס"ל לרבא דכיון דאיתגלי דהוה בטעות יש כאן אומדנא דאילו הוה ידע דלא מיחייב לא הוה יהיב ובטל סכום המקח. ואביי פליג בהא וס"ל דמ"מ כיון שמדעתו נתן המקח קיים ולענין חזרת הריבית הרי אי"צ להחזיר אלא כמו שקצץ. וא"כ הרי האחת היתירה ה"ה שלו ריוח במקחו. ומשו"ה ס"ל דלא מהדר אלא ד'. אבל אנן ודאי קיי"ל בהא כרבא דחמשה מפקינן מיניה דבטל המקח משום דהוא אומדנא דלא הי' נותן אלא בשביל שהי' סבור שצריך ליתן ריבית וה"נ לענין להחזיר דמיהם ודאי צריך להחזיר כל שויין. אבל על גוף המקח בשוי' בזה ודאי אין כאן שום אומדנא והוא קיים. ומ"מ הוא דחוק בלשון הש"ס וצ"ע:

סימן קסב ס"א אסור ללוות סאה בסאה כו' עט"ז דבדרך מכירה שרי. ולענ"ד נרא' רבותא יותר דכל שלא הזכיר בפירוש בלשון הלוואה הרי זה ג"כ שרי. וראי' לזה משבת ר"פ שואל וכן אשה לא תלוה ככרות ודייק בגמרא הא בחול שרי מתני' דלא כהלל כו'. ומדלא פריך אלא מדיוקא ולא פריך אגופא דהא בלא לשון הלוואה שרי והא הוה ריבית וש"מ דכל שלא הזכיר לשון הלוואה ליכא איסורא בזה. ועח"ד שכ' דבדרך מכירה שרי אפי' על פירות אחרים שלא ממין זה ואין לו ולא יצא השער. מטעם דכל שמוכר פירותיו הרי קיי"ל דיכול להעלות עליהם בדבר שאינו ניכר. וא"כ אם יתייקרו אותם פירות שצריך ליתן מ"מ אין בזה משום ריבית רק יהיה חשוב כנוטל יותר עבור הפירות שמכר. ואע"ג דלא שרי להעלות אלא באינו ניכר הרבה. מ"מ הא זה אינו אלא בשעת הפסיקה. אבל בהוזל אח"כ ודאי אפי' הוזל הרבה שרי. וה"נ אפי' נתייקרו הרבה הפירות שמחויב ליתן ג"כ שרי ע"ש. וכ"ז אינו נכון לענ"ד דעיקר דמיונו אינו כלל. דהתם במעלה תחילה דבר מועט שאינו ניכר אף אם אח"כ יוזלו אפי' הרבה מ"מ הרי השתא כבר פירותיו של הלוקח הם. ושלו הוא שהוזלו ולא שייך זה כלל למוכר. אבל הכא שהפירות שצריך ליתן הוקרו. והוא נותן עכשיו בשעת היוקר בשער הזול בשביל הקדמת מעותיו שלזה. זה הוה ריבית. וחילוק זה מוכרח לענ"ד בתוס' ס"ג ד"ה וא"ל כו' גבי קירא דהקשו דבליתנהו למה אסור לאוזולי ולא שרינן כמו בטרשא דשרי להעלות בשביל המתנת מעות ותי' דבמוזיל מן השער הוה כקיץ ואסור גם בטרשא ע"ש. ולכאורה יקשה לפ"ז דלמה קיי"ל דבלא יצא השער אסור לפסוק. הא עכשיו אינו ניכר. וצ"ל דכיון דעכשיו אין לו עוד להמוכר הפירות שהוא פוסק עליהן. א"כ ע"כ אית לן למיויל בתר שעה שיתן. וכשיהי' אז ביוקר א"כ ניכר הריבית. אבל בטרשא כבר קנה אז ולא איכפת לן בזול שאח"כ וכמש"כ וז"ב. וע' סקע"ג ס"ז בט"ז ומש"כ שם בס"ד. ויותר תמוה דהוא גופי' מביא בסמוך דברי הנמ"י דכ' בפירוש מימרא דרבא דמה לי הן או דמיהן. דהיינו דרשאי לפסוק על השער אפי' בנותן פירות ע"ש. הרי אדרבה פירות גרע טפי ועכ"פ בלא יצא השער ודאי אסור. ומש"כ מדברי הנ"י גבי מארנקי חדשה אינו ענין כלל לדין פסיקה לענין ריבית אלא לענין קנין ואיירי ביש לו ודוק:

שם בהגה יש מש"א שמותר ללוות ככר בככר. הגר"א כ' דמדברי הר"ח במלחמות משמע כהג"א דאין קולא בככר ע"ש. והמדקדק בלשון המלחמות שלפנינו יראה דאין שם לשון ר"ח כלל. אלא שכתב ובפירוש ר"ח כתוב בלשון רבינו ז"ל. והרמב"ן בעצמו מסיק ע"ז בזה הלשון ולפי פירוש זה. זו דברי הלל [לפנינו שם כתוב הכל ופשוט שהוא טעות הדפוס] ארישא קאי כו'. וכוונתו דמה שמסיק הרי"ף ע"ז דבעי שער שבשוק הוא משום דמפרש דקאי ארישא בהלוואת סאה ולא בככר דבזה אי"צ כלל. ומסיק הרמב"ן (דהא שפי' דקאי ארישא) דייקינן מלשון לוין ולא לוה אשה ע"ש. וא"כ פשוט דמה שמדקדק הגר"א שם מלשון הרמב"ן שהלל אוסר בככר ועד שיבא בני. וחכ"א שמותר בשער שבשוק. ודעתו דגם בככר בעי דווקא שער שבשוק ודאי דאין הפירוש כן. אלא דהרמב"ן מפרש בהדיא דלא קאי אלא ארישא דהלואת סאה. [ובככר לא אסיק אכתי הפלוגתא אלא עד לבסוף שפירש דבזה שרי לגמרי ע''ש] ופירש דהא דאיצטריך שמואל לאשמעינן דחכמים פליגי ארישא אף דהוא מפורש במתני'. דאתי לאוסופי דאפי' אין לו מותר על שער שבשוק. אבל בככר ודאי שרי אפי' בלא יצא השער כלל. ולא איירי בה שמואל מידי. כ"ז ברור ומפורש בדברי הרמב"ן. וכן מוכח לכאורה בלשון הש"ס בשבת דאמר לימא מתני' דלא כהלל. ולא אמר לימא דפליגי אהלל משמע דזה פשי' דחכמים פליגי בככר ל"ב שער כלל. ובאמת גם בעיקר פירוש שי' זו דקאי ארישא צ"ע לענ"ד לפי הגי' שלפנינו בגמרא דבתחילה קאמר ר"נ משמי' דשמואל דהלכה כהלל והובא זה בתו' לעיל דס"ג ד"ה מהוד"ת ע"ש. ואח"כ קאמר זו דברי הלל אבל חכמים אומרים לוין סתם כו' ובכ"ד קיי"ל דזו ולא ס"ל כוותי'. ובשלמא אי קאי אסיפא כפירש"י להתיר ככר ואפי' בלא שער. י"ל בפשי' דשמואל ס"ל כהלל ברישא דהלואה מרובה אסור אפי' עד שיבא בני. ובסיפא גבי ככרות סבר כחכמים להתיר. אבל אי הא נמי קאי ארישא. א"כ יהי' צריך לומר כאן ע"כ דזו וס"ל כוותי' שלא כדרך הש"ס. ואולי דגרסתם התם בקמייתא. ר"נ לחוד ופליגי באמת וצ"ע:

ס"ב אם יש לו מעט מאותו המין כו' ע' ש"ך דהיינו לאפוקי משי' הג"א דיש לו מעות נמי שרי אפי' בלא יצא השער כגי' על פירות שבשוק. ולכאורה שי' זו תמוה טובא דהא קיי"ל בכולה פירקא דזבינא שרי טפי מהלוואה וכן מבואר בסמוך בהגה דבהלוואה חמיר טפי דפסק בהלוואה דאסור להתנות שאם יוזלו יתן דמיהם. ובזבינא הא קיי"ל דפוסק כשער הגבוה וע' מש"כ בזה בסקע"ה. עכ"פ הרי ע"כ דזבינא ודאי קיל טפי. וכיון דזבינא הרי ודאי אסור בלא יצא השער. אפי' יש לו מעות. דהא כל פוסק ע"כ הרי יש לו להמוכר המעות שזה הלוקח נותן בפסיקתו. ואפ"ה אסור. וכ"ש שזה אסור בהלוואה. אמנם לאחר הדיקדוק הוא מבואר דבזה אדרבה בזבינא יש להחמיר יותר. והטעם פשוט דזה ודאי דאפי' כשלא יצא השער אם עשה פסיקה ואח"כ בשעה שיקבל לא יתייקר יותר ממה שפסק עמו. זה ודאי שרי לכו"ע. ולא לאסור אלא כשאח"כ יתייקר. וא"כ בשלמא בזבינא הרי יש לו הנאה מזה הפסיקה שנוטל עכשיו בשעת היוקר. כשער הזול בשביל וקמת מעותיו. אבל בהלוואת סאה בסאה הרי בל"ה פריך בש"ס דהו"ל למישרי ואפי' בלא יצא השער [וכמו שפירש הרשב"א בש"מ] משום דאטו חיטי קדחי באכלבאי אלא דרבנן אסרו זה והיכי דיש לו ל"ג ולשי' זו ס"ל דהיינו אפי' יש לו מעות סגי בהאי אבל בזבינא דהיינו פוסק במעות כיון דלא יצא השער בודאי לא מיקרי יש לו משום שיש לו מעות. כיון דאין השער כמו שהוא פוסק. אבל בהלוואת פירות בפירות כיון שיש לו מעות. ועכ"פ ישיג פירות במעותיו הרי זה ודאי הוה כיש לו. מאי ניחוש שיהא ביוקר מ"מ הרי הוא מקבל עכשיו ממש כמה שיתן. וזה שפשי' להו להתו' דהכא לא שייך להצריך שער רק אם יש לו מעות ע"ש היטיב:

שם או ילוהו כו' עט"ז דהעלה דהלוואה לשם היתר ל"מ. והנראה בטעמו בזה דהנה רש"י פירש דהא דמהני יש לו טיפה אחת משום דמעיקרא נזקפת עלי' טיפה הראשונה. ותיכף כשקונה אותה