חבל יוסף (חדרי דעה) קלט

סי"ג מותר לומר לחבירו הילך זוז והלוה לפלוני כו' וי"א שלא ייפייסנו הלוה כו' בב"י כ' דאפשר להקל בזה כדעת הרמב"ן וסייעתו דמידי דרבנן הוא. משמע דס"ל דאפי' האוסרין אינו אלא לחומרא בעלמא מדרבנן וכ"נ באמת מלשון הרא"ש. אבל מדברי הגר"א נראה דשיטתו דהוה זה שמפייסו ריבית דאורייתא וכמו בקידושין דמקודשת בהילך מנה והתקדשי לפלוני וחשיב כנתן המקדש ה"נ חשיב כנתן הלוה והוה ריבית דאוריי'. דלא כמש"כ הרמב"ן דכיון דאינו נותן משל הלוה לא שייך שליחות. אלא דגם בכה"ג ודאי הוה שליח. כמו שבקידושין חשיב כנתן המקדש משלו ממש. ובסט"ו שאוסר לומר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך זוז ואלוה לך. והאריכו האחרונים דמאי איסור יש בזה. [וכוונתם דאע"ג דאסור הכא שיפייסנו הלוה. וה"נ לכאורה פשוט דאסור ללוה לפייס את זה. מ"מ ודאי ל"ד דהכא כשמפייסו הלוה הרי מהנהו להמלוה שירויח הזוז. אבל כאן דהרויח ללוה גופי' אף שהוא עפ"י המלוה וחשיב גם כנותן למלוה. מ"מ הטרחה שהלוה עושה לא שייך שעושה בשביל ההלוואה אלא אדעתי' דנפשי' [וכ"כ בפירוש הט"ז בסקע"ג סקכ"ד דבהנאת שניהם לא שייך ריבית] כ"נ בכוונתם]. אבל הגר"א לשי' כ' שם בפשי' דהוא אסור כמו בקדושין בהילך מנה ותתקדש לך פלונית דמקודשת מדין שניהם ה"נ חשיב ממש כנותן הלוה למלוה ריבית. ולשי' הא דמתיר בש"ס דווקא שלא עפ"י הלוה וחשיב הנתינה וההלוואה כל חדא באפי נפשי' ולא שייך ריבית אבל עפ"י הלוה הוה ריבית דאורייתא ממש וצ"ע:

סט"ז בהגה י"א דמותר לומר לחבירו הלוה לי מעות בריבית כו' בט"ז תמה ע"ז תמיהות עצומות כיון דאין שליח לד"ע חשיב כאילו השליח לוה מהמלוה. והוא הלוה להלוה. והוה שני פעמים ריבית. וכן הקשה ממעות יתומים דהוה ריבית אע"ג דהרי הוא ע"י שליח. וכן ראיתי מי שהקשה מהא דערכין דפריך בש"ס דריבית אוכלת היכי משכחת לה אלא ע"י עכו"ם ולא משכחת לה ע"י שליח. ולהקל התמיה נראה בזה דמש"כ דהוה שני פעמים ריבית ודאי ליתא דכיון דהודיע השליח שאינו לוקח לעצמו אלא עבור פלוני א"כ אין לו על השליח כלום אלא תובע את הלוה [ועט"ז סקל"ג גבי אפטרופוס שהלוה מעות יתומים בריבית קצוצה דאין חייבין להחזיר. והביא בשם הרשב"א דלא עדיף מגזל והאכיל לבניו ע"ש. ובער אנכי ולא אבין. דכיון דכתב שם בפירוש דגם האפטרופוס פטור. דלא נתן לו לעכב לעצמו כו'. א"כ הרי הגזילה אצל היתומים הוא ואינהו הוא דהוו הגזלנים ול"ד כלל לגוזל ומאכיל את בניו דהוא הוה הגזלן וע' תו' ר"פ הגוזל ומאכיל וה' יאיר עיני] והוא מחויב לו כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דגובה גם מהשני. ומ"מ כיון דאין שלד"ע בודאי בטלה ההלוואה ופסוקת הריבית. והוה כשאר ממון גזילה. והנה מבואר בחו"מ סרצ"ב ובסמ"ע סקכ"א דכל שלא בא הממון לידו בתורת הלוואה רשאי ליתן ריוח לבעלים ולא חשיב ריבית וביותר י"ל עפ"י המבואר שם בסשס"ג דבדבר העומד לשכר מחויב הגזלן להחזיר השכר להבעלים ע"ש. וה"נ בכה"ג כיון דגלה להשליח שעומד לשכר אם יהי' ריוח יהי' חייב לשלם. אבל אם יהי' הפסד אף דודאי דכיון דבלא דין הלוואה נחית לא יפסיד המלוה. מ"מ הרי ודאי גם ריוח לא יהיה להם. ובאופן זה הוא דהוה היתר דכאן. וא"כ הרי באמת בכה"ג ודאי דמותר הוא ביתומים. שהרי זה ג"כ אינו אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד. כמבואר בסי"ח ע"ש. [ובל"ה לא קשה משם דלא שייך שם שלד"ע. כיון דהקטנים אינם מצווין על הריבית. וגם הלוה אינו עובר כמבואר שם בתו'. אין כאן שליח לדבר עבירה כלל. אלא דמ"מ מדרבנן אסור גם בקטנים כמו בכל התורה דגזרו גם על קטן משום חינוך. ואין להקשות דמה שייך בזה חינוך כיון דגם גדולים שרי בכה"ג. דהא בל"ה תקשה דאין שליחות לקטן. אלא י"ל כיון דאנו רואין שהוא זכות להם. א"כ בלא שליחות הוה מעצמו קציצה גמורה מדאוריי' דקטן ג"כ זוכה בשכר פעולתו מדאוריי' כמו שכתבו התוספות בריש פרק בסו"מ עיין שם. וא"כ בלאו קולא דליכא איסור בקטן. הוה ריבית גמור בזה. ומשום הכי שפיר אסרו בזה מדרבנן על קטנים משום חינוך. וא"ש ההיא דערכין גם כן דריבית אוכלת בהן משמע ריבית קצוצה גמורה. אבל בהא דהכא הרי אינו רשאי ליתן אלא כשיש ריוח כנ"ל וצ"ע:

סי"ז ת"ח כו' ונתן לו יותר. בט"ז דלשי' הרמב"ם דווקא בלא התנה בתחילה. וע"ש מש"כ בדיקדוק לשון הטור ולפי דבריו לשי' רש"י ע"כ שרי דבר מועט בסתם לכ"א אפי' בדרך הלואה וכ"ה באמת משמעות רש"י ותו' גבי שפכי לי' טפי כופיתא בפשוטו. דשרי בכ"ג ואפי' דרך הלוואה ע"ש. ולפי"ז ע"כ צ"ל דהא דלא שרי כאן אלא בת"ח היינו משום דאיירי בהתנו וכדעת ההג"א כאן בהגה. ומיהו אינן שוין בטעמן דשי' הג"א משמע בהדיא דאדרבה התנו עדיף טפי וא"כ לשי' ע"כ יפרש ג"כ ההיא דטפי כופיתא כשי' הפו' דווקא בדרך מכר. ובזה שרי גם לכ"א. אבל בדרך הלוואה כדרכא דווקא ת"ח. אבל שי' רש"י ודאי הוא כדעת הפו' דהתנו גרע ומשו"ה לכ"א אסור בזה. אלא דהכא בת"ח הוא שהתירו גם בזה. ועט"ז סקי"ג מש"כ על לשון ההג"א דלא כהב"י ודבריו כעין דברי הד"מ ע"ש. אבל לענ"ד דגם הב"י מפרש דאפי' קאי אלשון מתנה. ומ"מ מדקדק מדהוצרך לאשמעינן ההג"א. דאסור לאינו ת"ח אפילו התנו תחילה לשם מתנה. משמע בהדיא דסברתו דזה שפירש לשם מתנה. אפילו הוא מתחילה מ"מ זה עדיף מסתם. וע"כ דבת"ח כ"ש דזה שהתנו שרי ודוק:

ס"כ בהגה ומיהו אי"נ לומר מעות אלו הקדש הם אלא בראי'. ובש"ך דאם הוא ידוע שיש בידו מעות הקדש נאמן ונדחק קצת בטעם הדברים. ולענ"ד הוא פשוט ומבואר בחו"מ סי' צ"ט דלוה שאמר על מעות שבידו של פלוני הם אי"נ אפי' במיגו [ומקורו מכתובות דהאומר שטר אמנה אי"נ אפי' במיגו] וכ' הפו' בטעם הדבר דחזקה מה שביד אדם ה"ה שלו. והיכי דידוע שיש בידו ממון אחרים מבואר שם דבזה נאמן במיגו דזה אינו סותר החזקה ע"ש. וה"נ בהך דהכא כשאין ידוע בידו ממון הקדש הוה נגד חזקה ואי"נ. אבל בידוע אין אנו יכולין לפסול שטרו וז"ב סימן קסא ס"א ואפילו בפחות משוה פרוטה אסור בריבית לכאו' משמע דהיינו כדין גזילה ומשום דחצי שיעור אסור מ"ה כמבואר בחו"מ סשמ"ח. אבל בש"מ בשם הריטב"א כ' דאסור לגמרי והביא ראי' מדלא חשיב לה גבי חמשה פרוטות ולכאורה היא ראי' חזקה וכדפריך התם הש"ס מאונאה ודייק מינה ר"כ דאין אונאה לפרוטות. ולוי תני התם אונאה. והנראה ליישב שי' רוב הפו' שכ' בהדיא דאין ריבית בפחות מש"פ. די"ל דקושי' הש"ס הוא לפי הס"ד שם דמתני' חשיב הכל וכדחשיב גזל ואבידה ע"ש. אבל לפ"מ דמסיק דלא תני אלא הא דצריכי כמבואר התם י"ל בפשי' דמשו"ה לא תני ריבית דהוה בכלל גזילה. והא דדייק ר"כ דאין אונאה לפרוטות מדלא תני אונאה היינו מדלוי תני אונאה. וע"כ משום דאיכא למ"ד דאין אונאה לפרוטות. ואיצטריך לי' ללוי לאפוקי. וא"כ מדמתני' לא תני לה ודאי דע"כ מוכח להיפוך דסברה באמת דאין אונאה. אבל בריבית א"ל בפשיטות דלא תני לה משום דהוה בכלל גזילה ודוק:

והנה לענין ריבית דקרקע הי' נ"ל מהסברא דאפי' המקילין בקרקע והוכחה שלהם מהא דבעי בכתובות במוציא שם רע שכרן בקרקע מהו היינו דווקא בגוונא דלא נתן להם הקרקע אלא בתנאי שישתמשו הן עצמן ואינן רשאין למכור ולהשכיר לאחר. ואין להם אלא הנאת הקרקע עצמה כמו שהיא אבל בגוונא דרשאים למכור או להשכיר א"כ מילתא דמזבנא בדינרי הוא ושוה כסף ה"ה. ככסף בכ"ד. וע' תו' ריש קידושין. וה"נ לענין ריבית. אבל לשון התו' בכתובות והרא"ש בב"מ אפי' בעשר גפנים טעונות בי"א ע"ש וע"כ משום דהשתא הוה כקרקע. אע"ג דסופן להיות מטלטלין. וא"כ ע"כ אין מחלקין בזה. ומ"מ מסברא יש מקום לחלק בזה וצ"ע:

ס"ב א"ר אם בא לצי"ש חייב ובס"ג דאם תפס לוה מפקינן מיני' וע"כ דאף דחייב לצי"ש אינו יכול לתופסו. וערש"י ב"מ דצ"א גבי אתנן. ועי' קצוה"ח סכ"ח:

ס"ח מי שהי' נושה בחבירו דינר של ריבית ונתן לו בשבילו ה' מדות של חיטין והיו נמכרים ד' בדינר צריך להחזיר ה' ואם רצה להחזיר דמיהם דינר ורביע רשאי שהמקח קיים. צריך להבין כיון דהמקח קיים. א"כ למה אינו קיים גם בסכום המקח. ויהיה סגי להחזיר דינר לבד כמו שקנה. וראיתי בש"מ בשם הרמב"ן שכתב והא דלא מהדר לי' זוזא משום דא"כ ליתהני מרביתא. והוא צריך