חבל יוסף (חדרי דעה) קלח

שם והאידנא מותר כו' הא דלא שייך הכא דבר שנאסר במנין פשוט כיון דמעיקרא נמי הוה שרי לת"ח או בכ"ח. הרי לא נאסר אלא במקום ששייך הטעם. והשתא דלא שייך שרי וזה פשוט:

ס"ב מומר לעכו"ם כו' ואסור ללוות ממנו. הגר"א הקשה דבבריי' דמ"כ משמע דשרי גם ללוות ממנו ע"ש. והנראה ליישב דהנה כבר באר הט"ז דהא דליכא לפ"ע בלהלוותו. משום דגם הוא לא עביד איסורא. דכיון דהמלוה רשאי ליקח ממנו ריבית תו גם על הלוה ליכא איסור. והוא מהרא"ש. וכ"כ התו' גבי יתומים ע"ש. והנה הרמב"ן כתב בטעם ההיתר להלוותו דמומר לעכו"ם לא מיקרי אחיך. וכ' דמ"מ ללוות ממנו בריבית אסור דאע"ג דודאי ליכא בזה לאו דלא תשיך של הלוה דבלא תשיך נמי כתיב לאחיך. ולמי שאינו אחיך מותר ליתן לו ריבית. מ"מ כיון דהוא ודאי מצווה שלא יקח מאחיו ריבית דאנחנו לגבי' הא שפיר מיקרינן אחיך וה"ה עובר בלאו. וא"כ הלוה ממנו ה"ה מכשילו ועובר על לפ"ע ע"ש. ולכאורה צ"ע דלמה לא נימא הכא ג"כ. כמו היכי שהוא לוה דאמרינן כיון דהמלוה רשאי להלוותו רשאי גם הלוה כנ"ל. כמו כן להיפוך היכי שאנו לוין ממנו נמי נימא כיון דהלוה אינו עובר בלאו דלא תשיך דלאחיך כתיב. ה"נ גם המלוה אינו עובר וליכא גם לפ"ע כלל כנ"ל. ע"כ נראה כמו שכתבו התו' בריש שבועות גבי לאו דהקפה דס"ל לר"א דמקיף לקטן פטור דמקיש מקיף לניקף דכיון דניקף לאו בר חיובא גם המקיף אינו עובר וכ' דאפי' לר"א אסור לגדול להקיף עצמו ע"י קטן או שאר לאו בר חיובא. דדווקא מקיף לניקף מקשינן אבל ניקף למקיף לא מקשינן ע"ש שהוכיחו זה בראיות ברורות. וא"כ נראה דה"נ משמע ברפא"נ גבי הא דא"ר למ"ל דכתב רחמנא גזל ריבית כו' ריבית חידוש דאפי' ללוה אסר רחמנא משמע בש"ס בהדיא דעיקר האיסור משום המלוה אלא דחידש רחמנא גם בלוה אבל עיקר האיסור על המלוה וכמו ניקף שם. וא"כ י"ל בפשוט דה"נ הכא דווקא לוה למלוה מקשינן אבל מלוה ללוה לא מקשינן. ומשו"ה זה ודאי שפיר אמרינן דכל היכי דהמלוה אינו עובר גם הלוה אינו עובר. אבל בהיפוך לומר כל היכי שהלוה אינו עובר גם המלוה אינו עובר. זה לא אמרינן כלל כמו דלא מקשינן ניקף למקיף. ומשו"ה המומר שמלוה אותנו בריבית אע"ג דהלוה ממנו לא עבר בלא תשיך. הוא ודאי עובר. והלוה ממנו ודאי עובר בלפ"ע. וכ"ז ודאי מוכרח לרבא הנ"ל. ובריי' דמ"כ י"ל דלא ס"ל בזה כרבא לומר דעיקר האיסור על המלוה. אלא דהני תרי לאוין שוין ושפיר מקשינן בין לוה למלוה ובין מלוה ללוה ושרי גם ללוות ממנו וכנ"ל. אבל אנן קיי"ל כרבא וא"ש:

והנה בלקח ריבית והמיר הלוה נראה פשוט דשוב אינו מחויב להחזיר לו. דהשתא ליכא עשה דוחי אחיך עמך אהדר לי' דניחי בהדך. ואפי' מהדר לי' לא מקיים לי' עשה. אבל בלוה שהמיר לעכו"ם קודם שנתן ריבית. בזה צ"ע אי שרי עכשיו המלוה לקבל הריבית שפסק עמו תחילה באיסור כיון דהשתא היתרא הוא או דמ"מ מכח פסיקת איסור הוא. ובשע"ד ראיתי שכ' ראי' לזה לאיסור מרי"פ א"נ גבי אוזיף ק' בק"כ ומעיקרא ק' בדנקא והשתא ק"כ. דאמרינן דאי בתר מעיקרא אזלינן הוה נשך ותרבית. ומסקנת הפו' דאזלינן בתר מעיקרא. ואיני רואה בזה ראי' כלל. דהתם אינו כלל בשביל פסיקת האיסור אלא דכך הוא דין ההלוואה כמש"כ הפו' גבי סאה בסאה דמדאורייתא כך הוא הדין דבין הוקר או החל נותן לו הסאה שלוה ממנו. ואפי' הוזל אם מוסיף הוה ריבית גמור. (אלא דליכא קציצה). והיינו דנתחייב לשלם כמה שהלוה לו דכך הוא ההתחייבות. אבל הכא אף דמתחילה הוה הפסיקה באיסור אבל השתא כבר נשתנה האדם וגברא אחרינא הוא ופסיקה הראשונה כבר בטלה ולכאורה הריבית שבשביל זמן שאחר ההמרה לעכו"ם ודאי שרי וצ"ע:

סימן קס ס"ה בהגה מתנה ע"מ להחזיר אסור בריבית ע' ר"ן דהיינו נתן את הריבית עמ"ל הוה ריבית והגר"א כתב דהיינו כההיא דריש קדושין. והנה התו' בדס"ג ד"ה ריבית עמ"ל הקשו בפשי' דמה ריבית הוא זה ע"ש מה שתי' שם דאיירי בגוונא דמעכב את השדה ואינו מנכה את הריבית. ובאמת בסקע"ד ס"ה משמע דלא פסקינן כהתו' דהרי גבי לוקח שם ג"כ אוסר באשלם אע"ג דלא שייך סברת התו' שם ע"ש היטיב. ומ"מ לולי שאיני כדאי יש סברא להכריע כדברי התו' דאע"ג דקיי"ל דשמה מתנה מ"מ גבי ריבית כתיב וחי אחיך משמע דהיינו דווקא מה דמחסר להלוה. וכה"ג כ' הרמב"ן הביאו הרא"ש גבי הלווהו ודר בחצירו דבחצר דלא קיימא לאגרא לא שייך ריבית דאוריי' דלא תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך כתיב וכיון דלא חסר לא שייך וחי ע"ש. וכן כ' הט"ז בסקס"א גבי אי יש לו חוב עליו דאינו יכול לגבות מהריבית דלא שייך וחי אחיך ע"ש וה"נ ודאי הכא הרי לא שייך וחי. וכבר מבואר בכ"ד דכל היכי דליכא וחי אחיך ליכא גם הלאו דריבית. ואולי דכוונתם נמי באופן דיש בזה ש"פ. ועדיין צ"ע בס"ט ודוק:

ט"ז סק"ג הכא קאי האיסור על הלוה שהוא יודע שהוא נותן בשביל ההלוואה כו' והקשו עליו מהא דס"א בהגה דבריבית דרבנן אין הלוה עובר ע"ש. ונראה דלק"מ דהא מבואר בסי"א דאסור ללוה להקדים שלום להמלוה. ולכאורה דהוה עיקר האיסור דרבנן וע' מש"כ בסמוך ועכ"פ בלא קציצה כמשמעות המשנה והפו' בודאי דאינו אלא דרבנן. וכל האיסור, ע"כ אינו אלא על הלוה. דמה שייך בזה לאסור על המלוה דבלא קציצה הא אינו עושה בזה כלום. וע"כ צ"ל בישוב הדבר. דעיקר האיסור דרבנן ודאי הוה על המלוה משום דעיקר האיסור ריבית ה"ה ודאי על המלוה כמש"כ בסי' הקודם. ומשו"ה גם רבנן בגזירה דידהו לא אסרו אלא על המלוה. אבל מה דלא שייך לאסור על המלוה וראו לאסור זה. ע"כ עשו את האיסור על הלוה. וא"כ ה"נ אם הלוה מיכוין כיון דחכמים אסרו זה ועל המלוה לא שייך בזה איסורא ודאי דאסור על הלוה וז"ב:

ס"ט ואם מלוה לחבירו כו' כדי שיחזור וילווהו י"א שאסור. פשוט דהיינו דווקא בקציצה לכתחילה בפירוש. אבל בל"ה בסתם נראה פשוט דלא הוה איסורא. והכי קיי"ל לענין מעשר עני בפיאה פ"ה. דשני עניים נותנין זה לזה מ"ע. ולא חשיב זה כמוכרו לו ע"ש:

ס"י לא ילמדנו ולא את בנו. הנה ברמב"ם השמיט בנו. ונראה פשוט דהוא מחלוקת. ותלוי בפלוגתא דפורע חובו [דזה ודאי לא עדיף מפורע חובו. וכמבואר בהדיא בנדרים דבמודר הנאה הוא מותר]. דהב"י בשם המרדכי כתב דפורע חובו הוה ריבית. והרשב"א בתשובה הביאוהו האחרונים כתב דהוא מותר כמו במודר הנאה ע"ש. וטעם האוסרין נראה דס"ל דבריבית דאפי' ריבית דברים אסור ל"ג פורע חובו מריבית דברים דהא טעם דפורע חובו של חבירו פטור די"ל דמפייס הוינא. וא"כ עכ"פ ודאי לפחות ה"ז מהנהו בדברים. ולכאורה זה מוכרח בסברא וצ"ע. וכן נראה דהא דקיי"ל שם במודר הנאה דמותר בשלהבתו פשוט דבריבית אם אינו רגיל בזה מקודם ודאי דזה ג"כ אסור וצ"ע:

סי"א אם לא הי' רגיל להקדים לו שלום אסור. מדברי הר"ן פרק נערה משמע בהדיא דהוא מדרבנן. דכ' דאפי' המתירין בריבית קרקע פשוט דמדרבנן אסור דלא גרע מריבית דברים ע"ש. אמנם מדברי התו' בקידושין ח' ד"ה צדקה דכ' דהוכחת הש"ס דקונה משכון מדכתיב וברכך ואי ל"ק הוה ריבית דברים ע"ש [והנה צ"ל דס"ל כשי' רש"י והפו' בסקס"ו דקציצה לאחר ההלואה הרויח לו זמן הוה ריבית דאוריי'. וה"נ כיון שכ' התורה וברכך הוה כקציצה להרויח זמן ושפיר איכא ר"ק דאו']. ועכ"פ ס"ל דריבית דברים הוה דאוריי' דהא הך דינא דקונה משכון. הוה דינא דאורייתא. והי' מקום לפרש דכוונתם דזימנין דזה ש"פ. דבכה"ג ודאה הוה דאו' שהרי גם גבי קדושין קיי"ל דשחוק לפני אי לאו דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. והוה מלוה. הוה מקודשת. אבל מלשונם דכ' דהוה ריבית דברים משמע בהדיא דס"ל דריבית דברים הוה דאו'. אלא שיש לדקדק לפ"מ שהוכיחו התו' בכתובות מ"ו מדיליף גזל מריבית ואונאה ש"מ דליכא ריבית בפחות מש"פ דאי ל"ה ליכא למילף מינה א"כ לכאורה הוה"ד לריבית דברים י"ל כן. ואולי י"ל דריבית דברים מילתא אחריתי היא. דהא גם באונאה איכא לאו אחרינא באונאת דברים. ומיהו המדקדק מבין דאין חילוק הדברים שבריבית. שוין להחילוק שבאונאה. דהתם אונאת דברים ודאי צערא בעלמא וצ"ע: