חבל יוסף (חדרי דעה) קלז

מאגדה דסופ"ק דקידושין במעשה דר"כ ור"צ דבאו לידי סכנה עבור זה. וכ' דאע"ג דבעכו"ם הבא על ישראלית לא חשיב ג"ע כדמוכח התם מאסתר מ"מ ישראל הבא על עכו"ם חמיר טפי דקנאין היו פוגעין בו בפרהסיא. והטעם דהכא הוה הולד כמותה והתם הולד ישראל ע"ש. ומשמע דס"ל דעכו"ם על ישראלית לא היו פוגעין בו קנאין. ואף כי לא הי' ראוי לתלמיד קטן כמוני לבא אחר דבריהם שכבר עשוהו אבל בד"נ גם תלמיד מלמד זכות. ולכאורה קשה ע"ז סוגי' דפא"מ דל"ו דמשמע בהדיא דעכו"ם הבא על בת ישראל חמיר טפי דאמר התם דמעיקרא גזרו ב"ד של שם על עכו"ם הבא עב"י דמשכה אבתרי'. ובתר הכי גזרו ב"ד של חשמונאי אפי' על ישראל הבא על עכו"ם ע"ש. ולפי"ז נראה דבעכו"ם הבא עב"י כ"ש דקנאין היו פוגעין בו. וכ"נ לענ"ד בהדיא מדברי התו' סופ"ק דיבמות ד"ה קסבר כ' גבי עכו"ם הבעב"י וז"ל וי"ל דאע"ג דמדאוריי' ביאת היתר היא בצנעא כו' מבואר בהדיא דהא בפרהסיא גם בזה קנאין היו פוגעין בו. וא"כ לכאו' כיון דהסכים בעכו"ם עב"י דלא הוה בכלל ג"ע. כ"ש בישראל על עכו"ם לא הוה בכלל עריות. והא דר"כ הנ"ל. לכאורה יש להקשות אפי' לפי שי'. מיוסף דבא לכלל סכנה על פוטיפרע. דאפי' לפי שי' דהוה ג"ע הא קיי"ל דב"נ אינו מצווה על קידוש השם אפי' על החמורות. ע"כ נראה דלא הוה שייך שם מ"נ דהי' סכנה גם מפוטיפר. וכן י"ל בהאי דר"כ דהי' סכנה מצ"א. והא דנפל מאיגרא לארעא אפשר ג"כ דלא הי' סכנה גמורה. או בכה"ג בכמה אנפי כגון צורך שעה לקדה"ש וצע"ג. שוב ראיתי שכ"כ בפשי' הריב"ש סקע"א ע"ש:

עוד בהגה תנו לנו פלוני כו' אין למוסרו אא"כ חייב מיתה. בכ"מ כ' דאע"ג דבירו' פליגי בהא ר"י ור"ל. ור"י ס"ל אפי' אינו ח"מ ומסתמא קיי"ל כר"י. מ"מ החמיר הרמב"ם כר"ל דספק נפשות להחמיר שלא ימסרוהו בידים. ונראה דכוונתו כעין שכתב בסקט"ז דבאמת כל כללי פיסקי ההלכות הו"ל למימר אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהם חוץ. אלא דבכל התורה דאזלינן בתר רובא סמכינן ארובא אבל בס"נ דאזלינן לחומרא ואין הולכין אחר הרוב אין לסמוך על הכללים. ואע"ג דלגבי דידהו נמי הוה ס"נ. מ"מ הרי אין להם למוסרו בידים. דבנפשות אפי' לחיי שעה חיישינן וכ"ש כאן דודאי דכ"ז שלא ימסרוהו אפשר שיש הרבה פעמים להציל וכשמוסרים אותו הוה כהורגין בידים ואע"ג דלענין חיוב פסק הרב דבעבר באונס פטור וברמב"ם מבואר בהדיא דאפי' הרג באונס פטור [וכוונתו בלשון אפי'. דאף דאין כאן סברא דפ"נ דהרי מ"מ נהרג נפש מ"מ אין עונשין על מעשה אונס]. מ"מ ודאי דלכתחילה הוה איסור רציחה ע"ז. ונראה לענ"ד סמך גדול לשי' זו דהא ברפ"ה דב"מ הוה ס"ל לב"פ דביד אחד קיתון של מים ישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו ור"ע דרש דחייך קודמין. וא"כ נראה דזה דווקא שאינו מחויב ליתן שלו אבל שימסור את חבירו מאיזה זכות יהי' רשאי ואפשר דודאי מוטב שימותו שניהם. ובזה יתיישב מה שהביא הכ"מ שם להקשות בשם הרמ"ך דהא בהא דרבא גבי מרא דוראי א"ל ליקטלין לפלניא ואי לא קטלינא לך דרבא לא אמר אלא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דחברך. וא"כ הכא ששניהם נהרגין לא שייך זה ע"ש. והנה באמת בפשוט נראה דגם על המסירה בידים שייך ג"כ הך סברא דמאי חזית כו' כמש"כ לעיל. ועוד כיון דאיכא הך סברא. א"כ אפי' במקום ששניהם נהרגין מ"מ מי זכוהו בשל חבירו ואין לך רשות למסור אותו. וקרוב בעיני דאדרבה הרמב"ם מפרש בהא דרבא דמסתמא גם ההוא פלניא הי' ביד השר ושניהם היו בס"נ. ואפ"ה אמר ע"ז מאי חזית כנ"ל. והרי בהדיא דאפי' יחדוהו ל"מ אלא א"כ חייב וצע"ג:

וע' תפל"מ שכ' דבגורל שרי כההוא דגבעונים ביבמות ע"ט. וביונה לכו ונפילה גורלות ע"ש. ולענ"ד צע"ג דמההוא דיונה פשוט דיש לדחות בכ"ג דהרי לא הי' הגורל כלל בתחילה להפיל לים וההוא דיבמות ג"כ אין ראי' דהא תניא בב"ב (דק"ו) דאחין שחלקו כיון שעלה הגורל לאחד מהן קנו כולן ובעי למילף מתחילתה דא"י ודחי דילמא דווקא בקלפי של קודש ואו"ת ומסיק משום מגו דצייתי אהדדי גמרי ומקני ומבואר בפו' דאינו קנין כלל אלא כשהחזיק אחד עפ"י הגורל ברצונם. בזה מהני לקנות כולן כיון דסמכו עליו. וא"כ פשוט דה"נ בזה אין ללמוד מההיא דהעבירן לפני הארון ביבמות שם דהוה ברוה"ק כמפורש התם. דעל מפיבושת בקש דוד רחמים ע"ש. ואדרבה לפי הסוגי' דב"ב מוכח לענ"ד להיפוך דכשיפול הגורל. ויחזור אח"כ ל"מ הגורל מידי. וכן נראה לענ"ד דחכז"ל לא סמכו על הגורל בשום מקום. דהרי בסנהדרין ל"ב גבי שתי ספינות שפגעו זה בזה אמרו שם כמה דיני שודא דתדחה קרובה לשאינה טעונה. ובשתיהן שוות אמרו יתפשרו ביניהן בדמים ולא אמרו גורל. וכן בסו"פ הניזקין גבי השקאת שדות אמרו כל דא"ג ולא סמכו כלל על גורל וצע"ג. ש"ך סקי"ז דאז ליכא חלול השם שהרי אין מכירין אותו. ומיהו מדברי הנ"י משמע דאינו מחלק בזה דהרי מתרץ הך דאסור לשנויי ערקתא דמסאנא בענין אחר כ"כ הד"מ ותמיהני דאדרבה ה"ה ממש כדברי הנ"י כו' ולכאורה כוונתי בפשי' דמדברי התה"ד משמע דכל שלא יכירוהו כלל. אפי' גזרו על הלבושין להעביר ע"ד. מ"מ כשלא יכירוהו ליכא חה"ש ואי"צ למ"נ. אבל דברי הנ"י מבואר בהדיא להיפוך דלא התיר אלא בגזרו שלא יקראו בשם ישראל. וה"ז לא מחויב לילך ולהכריז שהוא ישראל. אלא שאסור לכפור אם שואלין אותו. וכשלא יכירוהו ולא ישאלו אין איסור ומשו"ה אף לעשות איסור בלבושין מותר כיון שהוא ס"נ. אבל כשגזרו על המלבושין גופיי' להע"ד. והדין נותן דבשעת הגזירה ע"ז יהרג ואל יעבור. אסור לו לעולם לשנות אפי' במקום סכנה. ולא ס"ל כלל סברא דלא יכירוהו ודוק:

ס"ג מותר לברוח לבית עכו"ם להציל את עצמו. בט"ז נדחק לחלק מהא דכתב הטור בסקמ"ט בשם הרשב"א גבי נכנס לבית עכו"ם דאסור אפי' לפ"נ ודבריו דחוקין. והב"ח הביא דברי הר"ן שכתב בהדיא דהרא"ש דהכא חולק על הרשב"א דשם. ומההיא דמעיין חילק הר"ן שם היטיב וכבר הביאו הש"ך שם סק"ב ע"ש:

סימן קנח הנה"ך כתב דסוגיא דסנהדרין (דנ"ו) דישראל בעכו"ם אסור. היינו דווקא במקיים ז' מצות ב"נ ותמוה מאוד לענ"ד. דא"כ למ"ל לאתויי מבריי' דאין מורידין דא"כ הא הוה ג"ת דקיי"ל דמצווין אנו להחיותו כמבואר ברפ"ב דפסחים ובע"ז ס"ה ע"ש. וע"כ דהתם אפי' בעכו"ם ממש (ושאינו ב"ד כלל). ואפ"ה אסור להורידו. ומה שהקשה הב"י דהתו' בע"ז לא כתבו אלא דרבי קרא להתירא והי' למס וגו'. שאף שהוא מחויב מיתה אין אנחנו מחויבין להמיתו. אבל לא שיהא איסור בזה. לענ"ד לולי שאיני כדאי פשוט דכיון דלא נצטוינו אנחנו להמיתו משום חיובו זה פשי' ממילא שא"כ אסור לנו להוריד שום בא"י ומי גרע מבל תשחית. ובאמת גם לענין סבוב ממילא. שכתב הט"ז שהוא רשות. ומפרש בזה דברי הרמב"ם. אין מסבבין. דהיינו שהוא רשות. לכאו' משמע דאין דרך הרמב"ם לכתוב דינים שלא נזכרו בש"ס בהדיא אלא הוא אין מורידין דהש"ס דהוא איסור. וכמ"ש הב"ח. ואפי' זה דממילא. ס"ל דהוא בכלל דאין מורידין. ואע"ג דאין ע"ז חיוב מיתה גם בישראל. מ"מ הוא איסור רציחה. ושפיר הוה בכלל אין מורידין. וכן הדעת נוטה. ואע"ג דאין מעלין דסיפא דבריי' לענין רודפין. פירש בש"ס לענין שאסור להשאיר לו הצלה ע"ש. אין מעלין דרישא ודאי לא הוה הכי. כדמוכח גם לשי' הט"ז. דעכ"פ לא כ' ע"ז איסור. וע"כ דפירושו אינו אלא דאינו מצילו בידים וא"כ משמע ודאי דהא למנוע ממנו הצלה הוה בכלל אין מורידין דאסור הוא לעשות מעשה שיהי' להורדה ודוק:

הלכות ריבית סימן קנט ס"א או בריבית דרבנן. לענ"ד דיצא להם זה דכיון דעיקר האיסור שמא ילמוד ממעשיו ומבואר בט"ז סק"ב דהא דגזר הכא טפי מכל משא ומתן דעלמא. משום דכל מו"מ כיון דיכול לעשות זה גם עם ישראל. לא אתי לאימשוכי בתרי' דעכו"ם. אבל ריבית דלא שרי אלא עם עכו"ם אתי לאימשוכי בתר עכו"ם. ואיכא למיגזר שמא ילמוד ממעשיו. ולפי"ז ריבית דרבנן דקיי"ל דשרי ג"כ לכל דבר מצוה שכיח ג"כ לעשות עם ישראל וג"כ לא אתי לאימשוכי בתר עכו"ם וליכא למגזר ודוק