חבל יוסף (חדרי דעה) קלו

מותר ותי' במקום שכדרך הנאה אינה שוה אלא פרוטה ובכה"ג ודאי לית בה ש"פ או משום שהאשה סבורה להנות בדרך הנאה והנה לא יתורץ בזה הך סוגיא דב"ק הנ"ל דמוכח דלא שוה כלום. ע"כ נראה לולי ד"ק כמש"כ לעיל סצ"ט דכללא הוא דהתורה לא חשבה ממון כלל אלא במאי שראוי להנות כדרך הנאה ולא בכל שאר הנאות שלא כדרכן או עפרן. וכן ע"י ביטול למ"ד מבטלין איסור לכתחילה מן התורה. והבאתי שם ראי' ברורה לזה. מסוגיא דרפ"ב דפסחים ע"ש. וא"כ שפיר אפשר דשרי לקבל דמים גם מן חולה שיב"ס. ואפ"ה אין על המזיק שום חיוב דלא חשבה תורה זה. לממון. מ"מ נראה דהסברא ברורה מצד עצמה דלא עדיף מעכו"ם והוא איסור תורה. עוד נ"ל מטעם זה דאפי' לשי' המתירין למיספי לינוקא איסורין של דבריהם בידים. מ"מ א"ה דדבריהן. ודאי אסור למיספי להו:

דקא משתרשי לי' דהיתרא. וה"ה נהנה מהן ודוק. ועד"מ בשם הגמי"י פי"ד ממ"א דנכפה הוה חולי שיש בו סכנה. וכן מצאתי באו"ה כנ"ט בשם תשו' מהר"מ. וכ"כ הט"ז סוספ"ד בשם תשו' ר"י ע"ש. והח"ס בתשו' סע"ו מוכיח מתשו' הרא"ש שהוכיח בנכפה הוה מום באשה ק"ו משפחה. ואי איתא דיש בזה סכנת מיתה דילמא דווקא בשפחה הוה זה מום דמפסיד מעותיו ולא שייך זה באשה אלא דס"ל דאין בזה חשש מיתה ולולי ד"ק אין זה הכרח כלל דודאי אם תמות לו אשתו ותניח לו בנים קטנים בלא אם אין לך מום גדול מזה. וגם לפ"ד בזה ג"כ י"ל לפ"מ דמבואר שם דאפי' אין בהחולי גופא חשש סכנה חשיב ס"נ שמא יפול לאש או למים ע"ש. א"כ זה שייך באינו קבוע לו זמן. אבל בשיש לו זמן קבוע לא שייך זה. וא"כ בשפחה סתמא אמרינן דהוה מום משמע אפי' קבוע לו זמן ובסו"פ המדיר פירשו דקבוע לו זמן הוה כמומין שבסתר ע"ש. וא"כ בודאי שפיר י"ל דכ"ש אשה. ובאמת ההיא דהמדיר משמע דקאי באשה ככל הסוגי' דשם. ומטעם זה דשמא יפול לאש או מים נראה לדון דהו"ה דחשש שגעון חשיב יש בו סכנה וצ"ע:

שם בהגה מותר לשרוף שרץ כו' חוץ מבעצי אשירה. ע' ביאורי הגר"א דכ' דלא דק דהא איכא ג"כ בב"ח דהוה מנקברין דעפרן אסור וגם לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן. והנה הפמ"ג בסק"ה הקשה דהיכי שייך למימר דעפרן אסור למ"ד אפשר לסוחטו בב"ח מותר. א"כ אם יפריד טעם החלב מותר. וא"כ כשהוא נעשה אפר ודאי כבר אזל טעם החלב ואין איסור. וכוונתו דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור הוא כבר חתיכת איסור הנאה כדעלמא ושוב גם האפר אסור. אבל למ"ד דאפל"ס מותר ואין איסור אלא כשהם בתערובות טעמים. וא"כ כשהוא אפר ודאי כבר אין כאן לא טעם חלב ולא טעם בשר. ולא גרע מנפרדו. [ועמש"כ שם ליישב בדוחק דמ"מ כשלא נפרדו ונעשו כך אפר מהאיסור שפיר י"ל דאסור וצ"ע]. ע"כ נראה לומר דבאמת סברת הרב דלמ"ד אפל"ס מותר העפר מותר. וגם למ"ד אפל"ס אסור אינו מן התורה אלא מדרבנן. וא"כ גם העפר שרי מן התורה. וא"כ בחולה ודאי שרי כמו בשאר איסורין שלא כדרך הנאתן דאינו אלא דרבנן שמותר לחשאב"ס וצ"ע:

האחרונים הביאו להסתפק אם ישראל קודם מתן תורה הותר להם להתרפאות באיסורין שהי' להם אז [ופשוט דנ"מ גם בזה"ז כמובן] והנה לכאו' הרי בסו"פ בסו"מ פשוט דב"נ אינו מצווה על קידוש השם ומבואר דאפי' על עכו"ם אינו מחויב למסור נפשו לכו"ע וה"נ להתרפאות מהן במקום סכנה ונראה דסברתם לחלוק בזה דהרי הרמב"ם פסק דאפי' בהנך דיהרג ולא יעבור בעבר ולא נהרג אין עליו עונש כיון. שעשה באונס. אבל בחולה שנתרפא בעריות ובכה"ג ה"ה נהרג. והסבר הדבר נראה כעין שכ' הב"י בחו"מ סר"ה גבי סיקריקון דאע"ג דמתנה באונס לא הוה מתנה מ"מ בסיקריקון בהרוגי מלחמה כיון דאינו אונסו על השדה אלא אונסו בהריגה והוא נותן את השדה מעצמו הוה מתנה ע"ש. חזינן דדבר שאונסין אותו על גוף המעשה לא הוה מעשה כלל. אבל כל שאין האונס על אותו מעשה. והוא עושה משום אונס שמצד אחר שפיר הוה מעשה. ומשו"ה כאן נמי באנסוהו על עבירה אין כאן מעשה כלל ואע"ג דמן הדין הי' מחויב למסור נפשו והוא לא מסר מ"מ אין לנו לחייבו. אבל כיון שהאונס מצד אחר וע"פ דין אינו רשאי לעבור שפיר י"ל דחשיב מעשה גמור וחייב וא"כ ה"נ כאן לענין ב"נ כל שאונסין אותו על אותו מעשה לא חשיב מעשה כלל. וישראל הוזהר על קידוש השם ולא ב"נ. אבל להתרפאות שהאונס מצד אחר. אלא דבישראל כתוב וחי בהם ולא שימות י"ל דבב"נ לא כתיב קרא. זהו נראה בטעם ספקותם. ומ"מ סברת הב"י שם ג"כ אינה מוכרחת ומשמעות הש"ס דעיקר הדבר דבהרוגי מלחמה משום שהאונס ברור גמרי ומקני. אבל בשאר אונס סבר דבתר שעתא הדר תבע לה. וכ"ה סברת הרשב"א שם הביאו הב"י שם. ולא שיש לחלק בין אונס לאונס. ועוד משמע בהדיא ברי"פ ר"י דא"ר הכל הי' בכלל לא תעבדם כשפרט הכתוב וחי בהם כו' יצא אונס כו' משמע בהדיא דאפי' באונס על אותו מעשה גופה לא הוה נ"ל מיעוטא אלא מוחי בהם. אבל בל"ה הוה חייב אפי' באונס. וא"כ כיון דקיי"ל דב"נ אינו מצווה על קיה"ש. ע"כ דוחי בהם קאי ג"כ על ב"נ דאי ל"ה מנלן גבי ב"נ דבאונסין אותו לא מחייב. ומיהו לפ"מ שכ' התו' שם בשם הסמ"ג דלא דרבא סבר ח"ו להתיר עכו"ם באונס בצנעא. אלא דעשה דבכל נפשך איכא ע"ש. וא"כ י"ל דמשו"ה איצטריך וחי בהם לאפוקי מעשה דבכל נפשך אבל בל"ה שפיר י"ל דאנסוהו על אותו דבר ודאי דמסברא פטור ולא משום וחי בהם. ושפיר אפשר לומר דוחי בהם ליכא בב"נ. מיהו מדר"י גופי' דסבר בהדיא בסו"פ בסו"מ שם דגם בעכו"ם יעבור ואל יהרג בצנעא ודרש שם מוחי בהם משמע דאע"ג דלי"ל כלל דרשא דבכל נפשך אפ"ה איצטריך וחי בהם למעט אונס וכיון דמשמעות הסוגי' דב"נ אינו מצווה על קדה"ש. א"כ מותר נמי להתרפאות כמו בישראל ודוק:

סימן קנז ס"א בהגה אבל אם אונסין לאשה לבוא עלי' כו' בגליון הביאו דברי הרא"ה בש"מ דאם אומרים לאשה לכי להבעל לערוה. חשיב עושה מעשה ומחויבת למסור נפשה. אבל לענ"ד מבואר בהדיא בר"ן בסופ"ב דיומא גבי תיהרג דנערה המאורסה דדווקא באומרים לה שתביא עלי' בעצמה ערוה שהוא מקושה כבר. אבל להביא עלי' אינו מקושה והוא מתקשה בעצמו לא חשובה עושה מעשה כיון דהקשוי עושה הוא בעצמו. וכ"ש בכה"ג דלכי והבעלי כו' דודאי ל"ח עושית היא. וכ"נ לענ"ד מדברי התו' והפו'. בכ"ד דדווקא כשעושית גוף ההבאה. וער"ן שם עוד דבאשה שהעלה לבה טינא אינה רשאה להבעל לערוה (אפי' עכו"ם דאין איסור בשבילו). מ"מ כיון דאינו עושה מצדו. אלא בשבילה חשובה כאלו היא עושית המעשה ע"ש היטיב:

ש"ך סק"ח ובעכו"ם כגון אם כופפין קומתו להשתחוות לעכו"ם הרא"ש רפ"ק דכתובות. הנה אף שכ"כ הרא"ש שם. אבל מדברי התו' רי"פ ר"י גבי נעבד באונס. ובר"פ הבע"י מבואר בהדיא דבכה"ג לא הוה השתחוואה כלל. דאינו אלא כעץ בעלמא ע"ש. ונ"מ גדולה בזה דלפ"ד התו' פשוט דאינו רשאי כלל להחמיר בזה לכו"ע. אבל לפי דברי הרא"ש ודאי רשאי כדמוכח בריש כתובות בהדיא איכא צנועות דמסרי נפשיי' לקטלא. ועכו"ם ועריות שוין בזה ודוק:

שם סק"ט השיג על ר"י דכתב דבפרהסיא אפי' קרקע עולם מחויבת למסור נפשה. וכבר נתעוררו עליו דהרמב"ם והטור לא הביאו חילוק דקרקע עולם ויותר נלענ"ד דגם בעיקר דין עריות לא ס"ל להרמב"ם חילוק זה. ונראה דס"ל דאפי' האשה שהיא ק"ע מחויבת למ"נ. דהרי התו' רי"פ הבע"י וכ"ד פי' הא דרבא דאין קישוי אלא לדעת היינו דכשהוא מקושה כבר ומדביקים אותו הם בעצמם בערוה באונס אינו מחויב למסור נפשו. אבל כשאינו מקושה אפי' מדביקין אותו הם. כיון דיודע שיתקשה והרי יעשה מעשה מחויב למסור נפשו. אבל לענין עונש ס"ל בפשי' כיון דהוא אונס ודאי פטור. אבל הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה פי' בהדיא הא דרבא גם לענין חיוב. דהיינו שהוא מחויב מיתה. ונראה דה"ט דס"ל דלענין למסור נפשו אין חילוק דאפי' לא הוה מעשה הוא מחויב למ"נ. וע"כ הא דאין קישוי אפי' לענין חיוב עונש. וכן יל"ד מדברי המ"ע שם ע"ש היטיב:

שם סקי"ב ישראל הבא על עכו"ם הוה בכלל ג"ע דיהרג ול"י ואפי' בצנעא וראיתי במלחמות סו"פ בסו"מ דנראה דראייתו