חבל יוסף (חדרי דעה) קלה

אבל לא בינה לבינה. דת"ל משום יחוד. ומשו"ה כ' דאיירי ברשות. ישראל [ונראה דס"ל דבכה"ג ליכא משום יחוד] וכה"ג כ' גבי לא יסתפר מהם בינו לבינו דל"ד אלא דל"ש רבים כ"כ כרה"ר דאי ל"ה אסור משום יחוד ע"ש. אבל למיסר ברשותה כשאחרים עומדים ע"ג אינו מפורש. ונראה דסברת הטור כיון דר"מ אסר בכ"ג ורבנן לא מצינו דפליגי אלא ברשות ישראל. אין לנו להקל ברשותה. כיון דמצינו לענין יין נ' בכמה גווני דברשות ישראל שייך מירתת טפי יעו"ש. ולענ"ד יש הוכחה מלשון התו' כ"ט ד"ה המסתפר דסברי ג"כ הכי. שכתבו שם דבמספריים דל"ש היזקא יש להקל כשיש עמו אחר. ולכאורה כיון דיש אחר אפי' יוצא ונכנס הוה כעע"ג ושרי אפי' בתער. וע"כ דכוונתם בבית העכו"ם. דבזה בתער אסור אפי' עע"ג. ובמספריים הקילו בזה ודו"ק:

סימן קנה ס"א שאינו מומחה לרבים ובמומחה מותר והרי"ף והרמב"ם השמיטו זה:

והב"י כתב דל"י למה דליכא פלוגתא בזה על ר"י. ושם בסמוך כ' אהא דהשמיטו הא דאד"ח לפי דר"א עביד בה עובדא ובא לידי סכנה ע"ש. וא"כ לכאורה הא התם הוה נמי ברופא מומחה כדפריך והא ר"א רופא מומחה הוה. וא"כ יל"ד מזה להחמיר גם במומחה. ונראה דכוונתו דס"ל דחיישי לשנויא דהש"ס דמסיק שאני ר"א דמיקנאי בי' כו' וי"ל דחיישי בכל אד"ח ג"כ דדילמא נמי מקנאי בי' כדר"א. ומשו"ה ל"מ אפי' במומחה דכיון דתמות נפשי קאמר. אבל בל"ה ודאי דמומחה יש להקל. ולפ"ז אדרבה באד"ח יש להחמיר יותר אפי' במומחה לרבים ודוק:

שם בהגה דבשכר בכל ענין מותר עש"ך שהרש"ל השיג ע"ז דמדכתבו דבמומחה מותר שירא לקפח פרנסתו אלמא דבשכר מיירי [ואפ"ה דווקא מומחה לרבים דחייש למרע נפשי' הא בא"מ בשביל הפסד שכר זה לחוד לא סמכינן ע"ז] והש"ך כתב דזה ליתא כו' ותדע דהא כ' דבדבר קל שלא יתלו בחסרון ידיעתו [היינו באינו מומחה] לא מירתת דיאמרו שהי' שינאו כו' ואי מקפח פרנסתו היינו שכרו שנוטל מחולה זה א"כ כשיאמרו שונאו כ"ש שיקפח שכרו ואדרבה משמע איפכא דמדשרי (כצ"ל) משום טעמא דמפסיד שכרו לגבי אחרים כ"ש היכי דמפסיד לגבי האי כו' ונראה שהבין הש"ך דהא דשרינן במומחה או בחולה שאב"ס (דלא הוה כריבדא דכוסילתא] לשי' המתירין. היינו אפי' עושה עכשיו בחנם. מ"מ שרי דלא מרע נפשי' לגבי אחרים. וזה התדע שלו היינו להוכיח דע"כ הכוונה דמרע נפשי' הוא לגבי אחרים (וזהו ודאי אמת דכוונת הש"ס לגבי אחרים) ודעתו דכיון דלא איירי אלא משום הפסד שכר אחרים. א"כ י"ל דלא קאי אלא כשעתה הוא עושה בחנם. וי"ל דמשו"ה אין בזה היתר דהפסד שכרו. אבל במקום שיפסיד את שכרו ס"ל דזה סברא דכ"ש דחייש לשכר זה. כן הוא תוכן כוונתו. אבל לולי שאיני כדאי נראה נכון יותר כמש"כ הרש"ל דכיון דהוא רגיל בשכר מסתמא עכשיו לענין הישראל איירי נמי בנוטל שכר. ועוד אני מסתפק דאם עושה עכשיו בחנם. אפשר דלא שייך כלל שמרע נפשי'. וכדאמרינן בעלמא אסיא דמגן במגן מגן שויא. ואין כאן מרע נפשי' בשביל זה כלל. וע"כ דאיירי שנוטל עכשיו שכר. ואפ"ה דווקא משום מומחה. או בחולה שאב"ס דכולהו נמי חיישי למרעי נפשיי' בזה לעולם כדמוכח סוגיא. הוא דשרי. אבל משום שכר של פעם זה גופה ע"כ משמע דלא הוה שרינן לי'. וע"כ כדברי הרש"ל דלא חייש כלל לשכר של פ"א. וגם התדע שכ' הש"ך מהא דמקום שלא יתלו בחסרון ידיעתו אלא בשנאה כו' כנ"ל. לפי"ז הוא אדרבה ג"כ ראי' להרש"ל דבשביל השכר הזה ע"כ דלא חייש. דהא כיון דכשהוא שונאו ודאי יפסיד שכרו שנוטל עכשיו [דמסתמא איירי בשכר כנ"ל]. אלמא דע"כ דלשכר של הישראל החולה זה לא חייש כלל. ומשו"ה כיון שאינו מקפח פרנסתו שלא יתלו בחסרון ידיעה לא חייש לה. ולא סמכינן אלא במקום שיקפח פרנסתו לגמרי לגבי אחרינא. ומש"כ הש"ך דמדשרי משום שמפסיד לגבי אחרים. כ"ש היכי דמפסיד לגבי האי כנ"ל. ע"כ דאינו כן. ובאמת פשוט שהסברא הפוכה דמרע נפשו לגבי אחרים הרי מקפח פרנסתו לגמרי. ולא ימצא להשתכר לעולם. לזה חייש טפי משכר פ"א. עוד נראה לי ראי' לכאורה לשי' הרש"ל מסוגי' הש"ס שהבאתי בסי' קנ"ג גבי לא תתייחד אשה עמהם דפריך ות"ל משום שפ"ד ומשני בקרובה למלכות. ואפ"ה:

לעריות חששו. ולישני דאיירי כגון במקום שיש להם ממנה שכר. דלשפ"ד לא חיישינן כ"ש מרופא. ולעריות חששו כמו בקרובה למלכות. ואולי י"ל דבמקום הפסד ממון ודאי עדיף מקרובה:

למלכות. ואפי' לעריות ל"ח. וכהא דקיי"ל דנחבשה ע"י ממון:

מותרת לבעלה וע"ש בתו' דהוכיחו דאפי' לבעלה כהן דאסורה באונס. לא חיישינן דמשום הפסד ממון לא מאנסי לה ודוק:

עב"י הביא הירושלמי מהו מיכחל מינהון רב אמר מאן דבעי למסתמא כו' לוי אמר מאן דבעי לימות לוי עביד עינא כחללא רב לא עביד. ולכאורה צ"ע דהא בסוגיא דידן אמר רב בהדיא דעין שמרדה מחללין עלי' את השבת. אבל באמת הוא מפורש בבבלי רי"פ דם הנדה דטעמא דרב. לפי שיכול לגוררן ולהוציאן דרך הפה ונפיק זיהרא. ומשו"ה לא מיית מהא ע"ש. וצ"ל דאע"ג דחולי של העין גופה הוה סכ"נ לרב. קים לי' דבהא לא הוה סכ"נ כיון דיכול להוציא חוזק הסם ולא יגיע אלא לנזק סמיית העין ומיהו זה דחוק. ועוד יש לעיין לשי' הפו' דחולה שאב"ס מתרפאין מהם דא"כ למה באמת אסר רב למכחל מהם כיון דסבר דאין בו סכנה. ואפ"ל דזה חשוב כריבדא דכוסילתא דלא יתלו בח"י וגם זה דחוק ומיהו נראה דע"כ צ"ל כן לשי' זו. דהא אמרו סתם דאסור למכחל עינא. ומשמע אפי' בסוף אוכלא דמבואר הכא בע"ז דלא חשיב סכ"נ ויותר מבואר כן בביצה כ"ב דחשבו זה בהדיא כחולה שאב"ס ע"ש. ואפ"ה אסור ובודאי יש לנו לילך בתר גוף החולאת ולא בסכנת הרפואה וכיון דהוא אין בו סכנה למה אסרו וע"כ דהכא חשיב כריבדא דכוסילתא וצ"ע. ולכאו' הי' מקום לומר דהגי' בירו' להיפוך דרב עביד עינא כחללא והוה א"ש דמשו"ה לא הוצרך רב לומר דלימות דגם למסתמא הוה כלימות. דרב לשי' דעין שמרדה מחללין שבת עלי'. [ולפי"ז הי' הירו' הזה ראי' לשי' המתירין בחשאב"ס דדווקא בשביל ס"נ אין מתרפאין מהם]. אבל אי אפשר לומר כן דהא ברי"פ דה"נ הנ"ל מבואר בהדיא דלרב ליכא בזה ס"נ כנ"ל. ודוחק לפרש דהתם דווקא מחמת הארס אמרינן דאין בו סכנת מיתה אבל מ"מ בשביל חולי העין גופה שפיר הוה ס"נ דלא משמע:

כן כלל וצ"ע. ס"ב וי"א אפי' א"ל עלים סתם והביא מאשירה נראה דפלוגתיי' אם איסור הנאה דעכו"ם. הוה משום לתא דחשש עכו"ם. דהנה באמת מבואר בסקנ"ז דאין מתרפאין בעריות אפי' באביזרא דידהו וכההוא דסו"פ בן סו"מ ימות ואל יספר כו'. ומיהו כ' שם:

בנמ"י וברמב"ן דזה דווקא בלאו שהוא בערוה שעיקרה ח"כ אבל בשאר ח"ל כגון אלמנה לכה"ג אינו מחויב למסור נפשו ע"ש. וה"נ. אם איסור הנאה דעכו"ם הוה משום חשש עכו"ם חשיב ג"כ כאביזרא דעכו"ם כמו בא"ל דווקא מעלי אשירה דהוה אביזרא דעכו"ם. אבל י"ל דא"ה משל עכו"ם הוה לאו באפי נפשי' ולא שייך לחשש גוף עכו"ם ואינו אלא כשאר לאוין דעלמא וכאלמנה לכה"ג בעריות דבזה אינו מחויב למסור נפשו כנ"ל ודוק. ס"ג בשאר א"ה מתרפאין במקום סכנה. ונראה דמי שיש לו א"ה והוצרך לחולה שיש בו סכנה דמותר. דמ"מ המוכר אסור לקבל דמים עבורם מן החולה. כמו דאינו רשאי למכור לעכו"ם מן התורה כדמוכח מנבילה דפרטה תורה היתר הנאה בהא דשרי במכירה לעכו"ם. ש"מ דהא א"ה אסור למכור לעכו"ם מן התורה ואע"ג דלהעכו"ם שרי לי'. וא"כ ה"נ החולה שיב"ס אע"ג דשרי לי' מ"מ זה אסור לקבל דמים עבורם. ולכאורה נראה ראי' ברורה לזה דהא אמרינן בב"ק צ"ח דגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו באנו למחלוקת ר"ש ורבנן בדבר הגורם לממון:

ולרבנן פטור ומשמע דפטור לגמרי ואם איתא הא חזי לחולה שיש בו סכנה וע"כ דזה אינו רשאי למוכרו. ומיהו ראי' זו ע"כ ליתא דהא בל"ה קשה דהא חזו שלא כדרך הנאתן אפי' לחולה שאב"ס וע"ז נראה דשרי ליטול דמים דמדאו' היתר גמור הוא אלא דמדרבנן אסרו וכיון דשרי במקום חולה הוה כהיתר גמור וכיון דאינו נוטל אלא שיווי שלכדה"נ אינו נהנה מא"ה ועוד דהא חמץ קיי"ל לרוה"פ דהוה מן הנשרפין ואפרן מותר. והנה התו' בסו"פ האיש מקדש ובכ"ד הקשו לענין המקדש בא"ה דלמה אין חוששין לקידושין הא חזו שלכדה"נ ואפרן