חבל יוסף (חדרי דעה) קלג

הש"ס דשכירות לא קניא יש להוכיח דגם לחומרא ל"ק. דהא תני רישא דישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה. ואי קניא לחומרא היכי שרי להאכילה. ומיהו התו' כ' דע"כ מרישא ליכא ראי' דל"ק. דהא הש"ס לא דייק אלא מסיפא. וכ' דרישא איירי במזונותי' על הכהן. ומשו"ה ודאי שרי ע"ש. אבל ביבמות כ' התו' דגרסינן גם ברישא אע"פ שמזונותי' עליו וצריך ליישב למה לא דייק מרישא. והנראה די"ל דשאני הכא דאפי' אם שכירות קניא. מ"מ רשאי להאכילה תרומה דל"ג מעבד מעוכב גט שיחרור דקיי"ל דאוכל בתרומה. וה"נ הרי הגוף ע"כ סופה לחזור לכהן. [והתו' בגיטין מ"ב ד"ה מעוכב כ' דגם בח"ע וחצי ב"ח אוכל בתרומה וא"ש טפי אבל זה ע"כ ליתא כדתנן ביבמות ס"ו דהעובר פוסל ע"ש. וצ"ל דכוונת התו' דאינו אלא דיש לו זכות בתרומה למכור ע"ש]. ומשו"ה אע"פ ששכירות הישראל קונה מ"מ כיון דעיקר הגוף של כהן שפיר יכולה לאכול:

והנה לכאורה הי' נראה להחמיר מט"א דהא מעיקרא הוה בעי לאוכוחי דקני מהא דאסור להשכיר לעכו"ם לבי"ד ודחי דשאני עכו"ם דחמיר ע"ש. הרי דבסברא דקניא ס"ל דמ"מ מחמירין שלא להכניס משום חומרא דעכומ"ז. וא"כ ה"נ לפ"מ דמסיק דל"ק יש להחמיר שלא להכניס גם בשוכר ישראל אע"ג דל"ק משום חומרא דעכו"ם. אבל בפסחים (ד"ו) משמע דלא קיימא הך סברא דחומרא דעכו"ם דהא התם אייתי הך דלא ישכיר לו לבי"ד לאוכוחי דשכירות ל"ק ולא דחי כלל משום הך סברא דחומרא דעכו"ם וש"מ דלא ס"ל להש"ס הך סברא לפי המסקנא:

והנה התו' הקשו דהא קיי"ל בב"מ דשכירות ליומא ממכר הוא ע"ש. ונלענ"ד ליישב בפשי' לפמש"כ הרא"ש בפ"ג דסוכה דנתנו לו אתרוג במתנה על זמן ואח"כ יחזיר לנותן זה לא חשיב לכם וא"י לצאת בו וה"ר ברורה מהא דלא ליקני אתרוגא לינוקא דמקני קני אקנויי לא מקנה. ואי איתא יתן לו לזמן שיצא בו ע"ש הרי דזה לא חשבה תורה לכם. וא"כ לק"מ דנהי דשכירות ודאי היא כמסר ליומא ולזמנה ה"ה כשלו. מ"מ הא במקום שהצריכה תורה לכם לא חשבתו תורה לכם אלא שיהא שלו לעולם כמש"כ הרא"ש הנ"ל. וא"כ ה"נ לא מיקרי ביתך ונכון. וא"כ גם בקונה לזמן הדין כאן כמו בשכירות בין להקל ובין להחמיר וצ"ע:

עיין רמב"ם פ"ט הי"ג דהמוכר ביתו לעבודת כו"ם דמי' אסורין בהנאה. והוא מבריי' גיטין (מ"ד) והב"י הביא זה בבדה"ב בסקמ"ג בשם הא"ח ע"ש. ובשו"ע לא הביאו בשום מקום. והנראה לי דס"ל כפי' הראב"ד דהיינו בקדמו העובדי כו"ם ועבדוהו קודם שיתנו לו מעותיו. דכבר נאסר בהנאה ברשותו. ודמיו חליפי עכו"ם. וא"כ אין כאן חידוש והוא ממש דינא דיין בסקל"ב ס"ב דמשך עד שלא פסק דמיו אסורין. דנאסר בנגיעה קודם שקנה. וכ"ש בכו"ם עצמה. ונראה לי ראי' ברורה לשי'. דהא קיי"ל בסקמ"ג ס"ב דעבר ובנה אפי' כו"ם עצמה שכרו מותר אע"ג דכו"ם של עכו"ם אסורה מיד משום דעד מכוש אחרון לא נאסר. משו"ה אין איסור על שכרו ע"ש. כ"ש נתן להם בית בנוי דודאי אינו נאסר עד שיעבד. דאין דמיו אסורין כל זמן שלא נאסר קודם ודוק:

סימן קנב ס"א. עכו"ם שעשה משתה לחופת בנו או בתו אסור לישראל לאכול שם כו'. בנה"ך צדד לקיים דברי הדרישה דאפשר להקל היכי שיש לחוש הרבה לאיבה. דבפירש"י מבואר דעיקר האיסור משום דאזיל ומודי ומצינו שהקילו בזה משום איבה וי"ל דקרא אסמכתא בעלמא ע"ש. אבל בריטב"א מבואר בהדיא דאיסורא דאורייתא הוא ולא מקילין כלל משום איבה ע"ש. ולולי שאיני כדאי אפשר לדון בדבר דאע"ג דיליף מוקרא לך דהיינו משעת קריאה י"ל דמדאורייתא היינו דכשאוכל לבסוף מזבחו אסור מתחילת הקריאה דהיינו ההליכה. וכן משמעות הש"ס ברי"פ א"נ גבי לאו דמשקלות למ"ל לעבור עליו משעת עשי' ע"ש. ומלשון משעת עשי' ולא נקט לעבור על עשי'. משמע דדווקא כששקל בחסירה עובר מתחילה משעת העשי'. אבל כשלא שקל. על העשי' לחוד לא הוה איסור דאוריי'. וכן משמע בהדיא משמעות הפו' בסרל"א ע"ש. וה"נ קרא כתיב וקרא לך ואכלת מזבחו וי"ל דכשאכל מזבחו עבר משעת קריאה, אבל כשלא אכל אלא מאכל כשר אינו מדאו' אלא מדרבנן. כמו במדות ומשקלות שם. ועוד דאפי' נימא דעל קריאה לחוד נמי מדאו' הוא מ"מ הא קרא מיירי בוזבחו לאלהיהן דיש שם תקרובות איסור. אבל בליכא בודאי תקרובות לכאורה ברור דליכא איסור דאוריי'. ואת"ל להחמיר עוד דקרא ל"ד אלא אורחא דמילתא משום דאדוקי בכו"ם. נלענ"ד ברור דלפי"ז ודאי נימא דקרא דווקא בשבעה אומות כתיב דהא הכי כתיב פן תכרות ברית ליושב הארץ. וזנו אחרי אלהיהן וזבחו כו' וקרא לך כו'. והא דפן תכרות בודאי דווקא בשבעה אומות כמו שהוכיחו התו' בד"כ ד"ה דא"ק ע"ש שהאריכו להוכיח דכריתות ברית לא מיתסר אלא בז"א דאדוקי בכו"ם. אלא שכ' דבש"ד לא מחלקינן. אבל אי נימא דה"נ אפי' בלא תקרובות אסור. וע"כ משום דאדוקין. א"כ ודאי ברור דה"נ הוה ככריתות ברית. ודווקא בז"א:

ולכאורה הי' נראה מהתוספתא שהביאו הרא"ש והר"ן בריש מכילתין גבי יום אידם דמצאן שמחים שמח עמהם מפני שהוא כמחניף להם. משמע לכאורה בהדיא דמשום איבה מותר אבל דקדקתי בדברי הר"ן שם שכ' ע"ז כלומר כיון שנכנס שם שלא בכוונה כו'. ונראה דכוונתו דס"ל דקרא לא אסר אלא בכעין וקרא לך. דהעכו"ם הזמינו אבל בנכנס ממילא לא איירי בהכי קרא כלל. אלא דמ"מ מדרבנן ודאי הוא אסור כיום אידם דאסור אפי' לכנוס לביתם ליתן להם שלום. ובזה הוא דשרי התוספתא משום איבה. אבל להיות מן הקרואים לביתו ס"ל ג"כ כמש"כ בשם הריטב"א דזה אסור מדאורייתא ולא שרינן כלל משום איבה, וכן נראה מהא דתשובת הרא"ש שהביא המחבר בס"ב דשלח לו לביתו שרי. והנה מבואר במתני' דעשה משתה לבנו הוה כיום איד. וביום איד אסור לשאת ולתת עמהן. ור"ת פירש דהא דתניא אין לוקחין מהן. היינו לקבל ממנו מתנה. ובהדיא מפורש בסקמ"ח דשלח לו מתנה אסור לקבל. והוא מעובדא דר"י נשיאה דשלח לי' מינאה דינרא קיסרנאה ביום אידו. וע"כ הא דשרי היינו דווקא היכי' דיש לחוש לאיבה. וע"כ דהא להיות מן הקרואים לביתו אסור אפי' במקום איבה. וזהו גם כוונת הרא"ש שכ' דמשמעות המקרא אינו אלא וקרא לך כו'. והיינו דלכנוס לביתו של העכו"ם דאסמכתא דקרא הוא:

לא מקילינן בזה אפי' במקום איבה. אלא דרביתו של הישראל משמע דלא איירי קרא. והוה מדרבנן. בזה שרינן במקום איבה והרי הר"ן והרא"ש והריטב"א בודאי מחמירין אפי' במקום איבה ומ"מ במקום ס"נ גמור אפשר דיש לצדד בזה דאינו איסורא דאוריי' ממש. ולא החמירו בזה כ"כ. וכן משמע מהירושלמי שהביא הר"ן שם וכ' דהיינו דכל היכי דאיכא לאשתמוטי יש להחמיר ע"ש היטיב:

שם ולאחר י"ב חודש מותר אלא א"כ הוא אדם חשוב. והרי"ף והרמב"ם השמיטו זה ועט"ז. והנראה דודאי עיקר הפירוש כמש"כ הט"ז דבאדם חשוב שמחה היא לו וגם לאחר יב"ח אזיל ומודי. ודוגמא לפירושו לקמן סש"פ. גבי שני אבילים שותפין. דבאדם חשוב אסור השני לעשות אפי' בביתו בצנעא. דידוע שיש לאבל חלק בו. [ובאמת הרי"ף והרמב"ם השמיטו זה גם שם. וערא"ש שם. וי"ל דס"ל כתמיה דר"א ע"ש]. וה"נ כאן ודאי פירושו דבאדם חשוב מודה גם לאחר יב"ח. ומה שהשמיטו נראה דס"ל דזה תליא בפלוגתא דרחב"י ור"א (בדמ"ד) גבי ר"ג שרחץ במרחץ של אפרודיטי דר"א אמר דתשובה גנובה השיבו ר"ג לאותו הגמון דקיי"ל דעכו"ם שהי' לה מרחץ נהנין שלא בטובה. ורחב"י סבר דאינה:

גנובה דשלא בטובת ר"ג כבטובת אחרים דמי. והיינו לפי דהי' אדם חשוב ומחזק ידיהם. ונראה פשוט דלר"א דלא חייש התם להך סברא דחשיבות ר"ג. ה"נ ודאי דהכא ג"כ ל"ח טפי באד"ח. לאזיל ומודה גם לאיב"ח. (וכמדו' שהעירני בזה חכ"א דהוא שייכא אהדדי). והנה לא הביאו שם גבי כו"ם שיש לה גינה או מרחץ דבאדם חשוב אסור אפי' שלא בטובה. וע"כ דס"ל דאית לן למפסק כר"א דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. וא"כ ודאי דה"נ יש לפסוק דאין לנו לחוש דבשביל חשיבותו אזיל ומודה אף לאחר יב"ח. וסוגי' דהכא ע"כ לפי דהוה חשוב להעכו"ם טובא הוא דאודי וכמש"כ הט"ז. אבל למיחוש קיי"ל כר"א שם דל"ח ודוק:

סימן קנג ס"א בהגה אין מוסרין להם תינוק ללמדו כו' דמשכי לי' למינות ונרשם המ"מ טור. והנה באמת עיקר