חבל יוסף (חדרי דעה) קלב

כו' אסור לו להנות מאותה עיר בהליכה דרך תוכה. לא זכיתי לעמוד על פירוש זה. דאיך שייך לאסור משום הנאת הליכה בדרך כבושה לרבים לכל בני העיר מי גר זה מכומ"ז שהיה לה מרחץ או גינה דמבואר בסי' קמ"ג דמותר להנות ממנה שלא בטובה והכא שהכל הולכין בדרך הזה פשיטא דהוה שלא בטובה וצע"ג:

ס"ג הולכין ליריד של עכו"ם כו'. לפי דברי המחבר בס"א פשוט דהחילוק בין סעיף זה לס"א דהתם' ביריד שהוא לכבוד כומ"ז ומתקבצים שם כל עובדי כומ"ז לכבודה:

והכא בסתם יריד לסחורה אלא שהתגרים נותנין מכס לאליל. ובזה מיושב קושי' התו' בדי"ב ע"ב ד"ה אבל שהקשו אההיא דפרק א"מ דאמרינן ישראל ההולך ליריד בחזרה אסור דודאי עכו"ם זבין דאי גלימא זבין הכא הוה מזבין. משמע דליכא למיתלי בהיתר. ואמאי ניתלי בזבין מאינן מעוטרות כו'. ולפ"ז פשוט דהתם איירי ביריד שהוא לכבוד כומ"ז דאסור לישראל לעולם להלוך שם ואפי' לעבור משם למ"א כמבואר בס"א. וכן מוכח שם דאייתי לה אמתני' דההולכין לתרפות וכמו שפי' שם התו' ע"ש:

שם בהגה ואף אם יניחו לו המכס אסור. עט"ז דרש"י ותו' כ' דמה שמניחים לו המכס ל"ח נהנה דגדידי' קא מתהני:

ולענ"ד דרש"י והתו' שם קאי לרש"י לשי' בההיא דמרחץ או גינה דאין נהנין בטובה היינו בשכר אבל שלא בשכר אין שום איסור אבל לשי' ר"ת דפירש שם דבטובה. היינו אפי' בלא שכר. אלא שצריך להחזיק טובה להכומרים. ובשביל זה חשוב כנהנה מן הכו"ם ע' מש"כ בסקמ"ג. וה"נ ודאי דבהנחת המכס צריך להחזיק להם טובה א"כ חשוב זה ג"כ כנהנה מכו"ם ואע"ג דכ' דדווקא כשהגינה לפני אליל ממש י"ל דה"נ כיון דהמכס הי' לצורכי האליל חשיב כנהנה מן האליל ודו"ק:

ש"ך סקי"א כי מהרי"ק אמר המושל שמא היהודים יותן לאליל מותר דאינו יוצא מכיסם אלא מכיסו כו'. ולכאורה הוא סוגיא מפורשת בדט"ז של בית רבי היו מקריבין שור של פטם ביום אידם ופירש"י מס למלך. והי' לעבודה אליל. ומסיק שם חיסר ד' ריבבן שלא היו מקריבים אותו היום כו'. ופריך שם בפשי' דלמה הוצרך רבי לזה ע"ש. ומוכח בהדיא דליכא בזה שום איסור. ובריטב"א שם ביאר בזה היטיב דליכא בזה שום איסור ע"ש ודוק:

ס"ה ישראל ההולך ליריד של כו"ם כו' אסור לישא וליתן עמו היינו בחזרה וכ"ה בש"ס וברמב"ם בפירוש. והך יריד אינו ליום חג. אלא לסחורה לכבוד כו"ם והוא מבריי' וע' מש"כ בס"ג והך דסקמ"ח סי"א היינו לחג וזהו מימרא דשמואל שם אמתני' ההולכים לתרפות כו'. ובכ"מ נראה שנתערבו שם הדברים ע"ש היטיב ודוק סימן ק א ש"ך סק"ו כ' ליישב סתירת הרא"ש והתו' דבע"ז כ' דהיכי דלא הוה תרי עברי דנהרי ליכא אפי' איסורא דרבנן ובשבת כ' דבישראל ודאי אסור שהרי מצווין עליו להפרישו וכ"ש שלא יסייעו. דהתם בשוגג. וההיא דע"ז היינו במזיד והוא נכון. וראי' לדבריו דבפ"ק דע"ז (די"ד) גבי לפני דלפני כ' ג"כ הרא"ש דהנ"מ בעכו"ם אבל בישראל חיישינן לעולם לשום מכשול. וה"ר מהא דפסחים מארבא דחיטי דטבע בחישתא דאסור לזבוני לעכו"ם דילמא אתי לזבוני לישראל. הרי דמש"כ הרא"ש אבל בישראל כו' כוונתו היינו בשוגג כההיא דארבא דאייתי. דבזה חיישינן בכ"ג שלא יבא מכשול לידו. ובהדיא קי"ל בסו"פ אוא"ב מאסמכתא דקרא דצריך להודיע להלוקח שלא יכשיל את הישראל. [אלא שאני מתקשה בזה דבשוגג לא שייך לא קאי בתרי עברי דנהרי דכיון דאם יודיעו לא יקח א"כ לעולם הרי הוא כקאי בתרי עברי דנהרי. ולכאורה עיקר משמעות לפ"ע קאי בהך גוונא דזה לא ירע. ומיהו בסופ"ה דב"מ כ"ש מר דמישתלי וגורם קללה לעצמו נראה דליכא בזה לפ"ע דאוריי' דאי ל"ה הו"ל למנקט טפי חששא דאוריי':

וי"ל וצ"ע]. אמנם מה שרצה להשוות דברי הר"ן לזה ל"נ כלל. דהר"ן בהדיא קאי במזיד. ואפ"ה ס"ל דאסור לסייע עוברי עבירה בשום דבר. ובאמת זה מבואר ופשוט בכ"ד בע"ז דק"ו ובדנ"ה שם מפורש בברייתא אסור לסייע ידי עוברי עבירה. ובסו"פ הניזקין ובכ"ד. אלא שצריך להבין שי' הר"ן איך מפרש גוף הסוגי דד"ו שם דמפורש דמשום לפ"מ ליכא באית לי' בהמה לדידי' ומוכח בהדיא דאפי' איסור דרבנן ליכא בזה דאי ל"ה הא גם לפי טעם דהרווחה דאסור גם באית לי' לדידי'. ודאי אינו אלא דרבנן. וצ"ל דדעתו לפרש דדווקא התם מסתברא לי' להש"ס להקל בזה כמו שהתירו בסו"פ הניזקין לאשת חבר להיות בוררת וטוחנת עם אשת ע"ה משום ד"ש. וה"נ ס"ל להש"ס שיש להתיר זה כאן משום איבה. אבל בל"ה ודאי דלעולם אסור לסייע ע"ע ודוק:

ס"ג אסור למכור שעוה לעכו"ם ביום חגו או שלפניו. בש"ך הקשה ע"ז דהא לשי' ר"ת איסור דלשאת ולתת היינו במילי דתקרובות ואפ"ה אמרינן דבגולה דווקא יום האיד עצמו ויום שלפניו לא אסור כלל. ולענ"ד פשוט דאיסור השעוה לעכו"ם הוא בכלל איסור דברים המיוחדים לכו"ם וקיי"ל בס"א דאסור לעולם ואינו כלל משום יום אידן:

ותקרובות דר"ת היינו ע"כ בשאר מילי דזבני להכי ולהכי ואינו בכלל דברים המיוחדים. אבל שעוה אין דרכו כלל אלא להכי ומיהו ביותר מיום שלפניו בשעוה דמצוי לקנות. אין דרך העכו"ם להקדים כ"כ. וע"כ דהוא לד"א. ובאמת ברור כמש"כ הגר"א דבזה הכל לפי הענין:

ס"ד מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה כו'. בש"ך השיג על העט"ז שכתב הטעם משום גזירה אטו בהמה גסה דהא הוה גזירה לגזירה. וגם בתו' ורש"י כתבו הטעם משום רביעה וע"ש שהביא דברי התו' שם וכ' שצ"ע. וערש"א שבאר דברי התו' היטיב. ומבואר שם דדעת התו' דלפ"מ דהדר בי' רב. וס"ל דעכו"ם חס על בהמתו שלא תיעקר:

אין הטעם משום רביעה דל"ח לה כלל. אלא גזירה אטו בהמה גסה ומשום מלאכה. ומש"כ הש"ך דהוה גזירה לגזירה. ע"כ לאו קושי' הוא דהא בשבורה שם כ' רש"י ותו' בהדיא דהוא גזירה אטו שלימה. וע"כ דל"ח בהא גל"ג וכ"ש די"ל כן בבהמה דקה דלא הוה תקנתא גמורה אלא מנהגא [וע"ש ד"ה מקום כו' וא"ת מקום שנהגו שלא למכור למה לא תלינן דלשחיטה זבנה. נראה לכאורה דס"ל נמי דהוא משום גזירה דב"ג ומשום מלאכה. דלרביעה לכאו' ל"מ תלי' בשחיטה. די"ל דרובעה ושוחטה כדלקמן ר"פ א"מ. ומיהו בהתחלת הדיבור שם כתבו בפירוש משום רביעה. וצ"ל דכוונתם למש"כ בדט"ו ד"ה אימור דהא ל"ש ע"ש. אבל דבריהם שם אינו מוכרח לפי המסקנא ע"ש וצ"ע]. ומיהו כ"ז לפי דבריהם כאן. אבל לקמן רי"פ א"מ בד"ה ורמינהו ובד"ה רבינא מבואר בהדיא דס"ל דגם לפי המסקנא טעמא דמקום שנהגו שלא למכור דהם החמירו שלא לסמוך על טעם דחס על בהמתו וחששו לרביעה ע"ש היטיב:

ס"ז אין מוכרין להם בא"י דבר המחובר לקרקע פי' הך מתני' בא"י דבחו"ל קימ"ל דמותר למכור גם קרקע גופה כ"ש מחובר והרמב"ן כ' דש"ה דיכול למכור משיקוץ. ולולי שאיני כדאי הוא דחוק דא"כ מ"ט דר"מ דמחמיר בזה כו"ה לגזור דילמא אתי לשהויי ואע"ג דר"מ ודאי אסר למכור שדות אפי' בחו"ל מ"מ אינו אלא גזי' בעלמא וגם דוחק הוא לומר דאין הטעמים שוין ודוק]. והגר"א כ' ראי' מהא דפריך שם הא דקל ביש מזבינן והא תנן אין מוכרין במחובר דילמא קאי בחו"ל. ואפשר דסתם מתני' בא"י הוה דהא תני רישא אידיהן סתם. והוה דרומאי כדאמרינן בגמרא. והיינו משים דאינהו הוו אז בא"י ע"ש:

ס"י בהגה והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה. ע' תו' דהאריכו לדקדק דבא"י נמי לא הוה אלא מדרבנן. וא"כ בחו"ל ל"ג. ולכאורה אין מובן דבשדות שם דתליא משום חובת קרקע שפיר אמר התם הש"ס דכיון דבא"י גופה לא הוה אלא מדרבנן בחו"ל ל"ג. אבל כאן לענין לאו דלא תביא תועבה לביתך מאי נ"מ בין א"י לחו"ל. דעכו"ם ודאי נוהגת בין בארץ ובין בחו"ל. ובתחי' חתרו שם הרבה למצוא צד קולא בחו"ל ע"ש ובשי' זו לא כ' שום טעם. שוב מצאתי הסבר דבריהם בהר"ן. דכ' דכיון דהוא מדרבנן לא החמירו אלא בא"י. משום דשם ציוה הכתוב לשרש אחר עכו"ם. אבל בחו"ל שלא נצטוינו לשרש הקילו בזה וש"י:

שם השוכר בית מעכו"ם. יש להחמיר שלא להניח כו"ם. היינו דשכירות קניא לחומרא ולכאורה צ"ע דהא מהך גופה דהוכיח