חבל יוסף (חדרי דעה) קלא

בהדיא דמותר חדא די"ל דידע ר"א דהוה ודאי נעבדת ועוד די"ל דדווקא במוצא שברים דיש בזה ספק שמא שברה בכוונת ביטול אבל הכא דנשתברה ודאי מאלי' י"ל דס"ל בפשי' דודאי לא הוה ביטול וע"כ דבס"ד דהוה ס"ל לדמויי לנהר דאבודה לגמרי. בזה ודאי כל שבפני' ודאי הוה ביטול לכו"ע. וה"נ ס"ל דודאי תיכף נתוודע העכו"ם והרי ודאי בטלה ופריך שפיר:

ודע דהתו' בפסחים (כ"ז) ד"ה חוץ הקשו דלמ"ד נשתברה מאלי' מותרת תיקשה הא דתנן התם כל הנשרפין אפרן אסור חוץ מעצי אשירה. דליהוי כנשתברה מאלי'. ואין לומר דאיירי בשל ישראל דלי"ל ביטול. דהא אמר התם דלהכי בהקדש שם תני לעולם אסור ולא באשירה משום דאשירה יש לה ביטול ע"ש. ולכאורה הא פריך הכא בע"ז מכמה משניות ומשני כדרבא דע"י ישראל גזרינן דילמא מגבה לה והדר מבטל לה וא"כ י"ל דה"נ בנשרפה ע"י ישראל. וצ"ל דכוונתם לרב"ח דאוקי התם בנפלה דליקה מאלי' דאי ל"ה בהקדש נפיק לחולין וא"כ באשירה בכה"ג בטל. והנה לשי' הריטב"א הנ"ל הוא קשה יותר דהא לשי' אפי' למ"ד אסורה. מ"מ כיון דנעשה אפר שרי גם לדידי' תיכף כשנתוודע לעכו"ם. וא"כ לא שייך למיתני אסורה סתם דהרי היא ניתרת כשיודע לעכו"ם. ומ"מ נראה דאין קושי' מוכרח כלל די"ל שפיר דאיירי בשל ישראל. ומ"מ כיון דבשל עכו"ם יש לה ביטול לא שייך למיתני לעולם. כיון דתני סתם אשירה ובשל עכו"ם יש לה ביטול ודו"ק:

סי"ב מזבח של כו"ם אסור עד שינתץ רובו ע"י עכו"ם ובימום שנפגם מותר. בלח"מ הקשה דהכא בתשמישים אמרינן בהדיא דאפי' למ"ד עובדין לשברים הנ"מ עכו"ם עצמה אבל תשמישים שבקי להך ומייתי אחרינא. וא"כ למה כ' ע"י עכו"ם ע"ש. והנה באמת גבי בימוס כ' שנפגם בסתם. והנראה דהנה זה נראה ברור דאע"ג דבתשמישין נשתברה מאלי' מותר. מ"מ בנשתברה ע"י ישראל ודאי אסור גם בתשמישים. וכמו לר"ל בעכו"ם עצמה דס"ל דבטילה בנשתברה מאלי'. וא"ר דע"י ישראל מודה ר"ל דגזרינן דילמא מגבה לה והדר מבטל לה.. וה"נ לדידן בתשמישים. ובהכי א"ש דהוצרך רבא לשנויי אליבא דר"ל אע"ג דכבר פסק כר"י לבר מתלת. משום דנ"מ אליבא דר"י בתשמישין. והנה כ' התו' שם גבי מצא צורת דרקון וראשו חתוך דבחתוכה ל"ש מאלי' ומשו"ה אין לספק אלא או ע"י ישראל או ע"י עכו"ם ע"ש ופשוט דה"נ במזבח נתיצת רובו ודאי ל"ש מאליו. אלא ע"י אדם או ישראל או עכו"ם. וא"כ א"ש דהא אמר שמואל דמצא שברי כו"ם מותר. והרמב"ם לא הביאה משום דשמואל סבר כר"ל דנשתברה מאלי' מותר. וא"כ הוה רוב להיתר. ע"י עכו"ם. ומאלי'. ואיסורא אינה אלא צד אחד ע"י ישראל. אבל לדידן לר"י דנשתברה מאלי' אסורה א"כ אדרבה רוב לאיסור. וא"כ בתשמישין דגם לדידן נשתברה מאלי' מותר. ג"כ מצא שברים סתם מותר. דהוה רוב להיתר כנ"ל. והשתא א"ש דבבימוס נקט סתם דנפגם מותר. דהיינו במוצא נפגם מותר. כיון דבתשמישין נשתברה מאלי' מותר רובא להתירא בין מאלי' ובין ע"י עכו"ם כנ"ל. אבל מזבח מאליו ל"ש. וא"כ במוצא סתם. הוה ספק אחד. אי ע"י ישראל או ע"י עכו"ם. ואסור מספק אם לא בנודע שע"י עכו"ם נפגם. וכוונתו להוציא ע"י ישראל. דמאליו ודאי ל"ש וז"ב:

סט"ו ולכנות לה שם גנאי. בש"ס יליף לה מואבדתם את שמם. ולכאורה צ"ע לפ"מ דמבואר בסוגי' דלמ"ד דדריש דואשיריהם תגדעון לתוספות שאסור. ע"כ נ"ל דהנח ואח"כ שרוף מאבד תאבדון. וא"כ צריך ואבדתם לצריך לשרש אחרי' ולי"ל קרא לכנות לה שם. והא אנן קיי"ל ברסקמ"ה דתוספתו אסור א"כ לדידן לי"ל כלל קרא לכנות לה שם. והנראה דהנה באמת מסיק התם יכול לא לשבח ולא לגנאי ת"ל שקץ תשקצנו כו' ולכאורה א"כ למה לא ילפינן כולה מילתא משקץ כו' ונראה דס"ל כמ"ד דאבני הר שנדלדלו אסורות ודריש לי' להך שקץ להא מילתא דאע"ג דאיכא לאתויי להתירא לא תיתי וא"כ לא מצינו למילף עיקר מילתא לחידושא דלכנות שם. אבל לבתר דיליף דצריך לכנות לה. תו ודאי שפיר ילפינן מיני' דהיינו לגנאי. כיון דהאי דרשא כייל דנחמיר בעכו"ם לחומרא שפיר ילפינן מיני' דגם בזה נקטי' לחומרא. וא"כ כ"ז להך מ"ד דאסורות. אבל למ"ד דמותרות. ול"ד שם הך קרא דשקץ לההיא דרשא דלחומרא כנ"ל. א"כ באמת קשה לכאורה האי קרא דשקץ למאי אתי. ולפי"ז א"ש דאיהו ס"ל דתוספתו אסור וא"כ לי"ל יתורא לכנות לה שם כנ"ל. ואייתר לי' עיקר קרא דשקץ לגמרי. ושפיר יליף מיני' עיקר דרשא דלכנות לה שם. וא"כ א"ש דהרמב"ם לשי' דפסק לעיל שם כמ"ד מותרות ושפיר אייתר לי' להכי ודוק:

סימן קמח ס"ב נשא ונתן אסור בהנאה. הריטב"א כ' דמסתברא דלא אסור אלא לדידי' משום קנסא. אבל לא קנסו בנו אחריו וכמו מכוון מלאכתו בחוה"מ. וכ"ש דלאחרים שרי. ומסתימת הפו' לא משמע כן. וכ"נ מלשון אסור בהנאה. ועוד יש לדקדק מהא דסי' קמ"ט ס"ג גבי נושא ונותן ביריד ונותן מכם לכו"ם מבואר דמעות וכ"מ יוליכם ליה"מ. וה"ז מבואר בהדיא דאסור לכל. והרי התם במכס ס"ל לר"ל דרבנן פליגי עלה וסבר דשרי לגמרי. ואפ"ה למאן דאסר ס"ל דאסור לגמרי. וא"כ כ"ש הך דהכא דחמיר טפי דכו"ע מודו דאסור. דודאי יש לאסור לגמרי בהנאה לכל וצ"ע. ט"ז סק"ג כתב לתרץ קושי' הב"ח על רש"י דפירש אהא דאסור משום דאזיל ומודי. דעבר משום לא ישמע על פיך. דלמה לא פירש משום לפני עור. וכ' דלפ"ע ליכא אלא בתרי עברי דנהרא. ואפי' להיש מחמירים אינו אלא מדרבנן. אבל משום לא ישמע על פיך עובר בכ"ג דמ"מ נשמע ע"י ע"ש. והנה המחמירים הוא הר"ן שם. והרי הר"ן כ' בפירוש בסופ"ק בשם הרמב"ן אהא דאמרינן אסור להשביע לעכו"ם משום לא ישמע על פיך דאינו אלא מדרבנן דהרי הישראל אינו משביעו בשם כו"ם אלא הוא נשבע מעצמו ע"ש. וא"כ כ"ש בהאי אזיל ומודי דהכא דאינו כלל ע"י ציווי הישראל דודאי אינו אלא מדרבנן. וא"כ הדר קושי' לדוכתא דמדרבנן ת"ל משום לפ"ע. דהא שי' הר"ן דמדרבנן עובר בלפ"ע אפי' בלא קאי בתרי עברי דנהרא. [ובאמת כבר בארתי שם דע"כ דבלשאת ולתת עמהן לא הוה אסרינן כלל בה"ג. משום לפ"ע אפי' מדרבנן ע"ש. ומ"מ לענ"ד לעיקר הקושי' דהכא אין לנו צורך בזה] והנראה דלא שייך לפ"ע. אלא כשעושה העבירה ע"י דבר זה שאנו נותנין לו שבדבר זה גופי' עושה עבירה. אבל כאן שע"י שמרויח ע"י הישראל. הוא אזיל אח"כ בעצמו ומודה לעכו"ם. לא שייך בזה לפ"ע. ותדע דהא מפרנסין עניי עכו"ם ומבקרין חוליהם. ול"ח בזה משום לפ"ע דאזיל ומודי [ובאמת גם איסור דלא ישמע על פיך מדינא ליכא הכא בכה"ג כמש"כ הרמב"ן. אלא דמצינו הכא שהחמירו בזה גבי משביע לעכו"ם כנ"ל. ומשו"ה פירש"י זה גם בהא דלפני אידיהן דהכא. אבל בלפ"ע לא מצינו בכ"ד שהחמירו בכה"ג] וכה"ג כ' הב"ח באו"ח סקס"ט ס"ב גבי הא דלא פרוסה לעני אלא א"כ יודע שנטל ידיו. דדוקא כשיאכל בלא נ"י דלכתחילה הוא נותן לו לאכול איסור. הוא עובר משום לפ"ע. אבל כשלא יברך עליו. בזה בשעה שנותן לו אינו עובר. ואם אח"כ אינו מברך מה עליו לעשות ע"ש היטיב:

סי"ב בהגה ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו. ערא"ש סוס"י י"א י"ב דכ' ראי' ממו"ק דאפי' משום דבר האבד התירו בזה. ומסיים שכ"כ רב האי ע"ש:

סימן קמט ש"ך סק"ב אבל הר"ן חולק דבסכנות נפשות שרי דל"ד למעיין דנראה כעובד. אבל הכא אינו אלא נראה כהולך לעבוד. ונראה לי ראי' לזה דהא עריות דמי לעכו"ם. ואי בנראה שהולך לעבוד מחויב למסור נפשו א"כ גם בנראה שהולך לעבור על העריות מחויב למסור נפשו. וקשיא מעשה דר"י בשבת קכ"ז גבי מטרוניתא דנעל הדלת כו' דהרי הי' נראה כהולך לעבור על עריות לפי שי' הנ"י בסקנ"ז דנכרית הוה כעריות אפי' בצנעא. ולא הותר. אפי' במקום ס"נ. ואולי דאף דבעכו"ם בהולך למקום דאין דרך אחר נראה כהולך לעבוד גבי עריות לא הוה הכי ותדע דמסקינן בדל"ו דב"ש וב"ה גזרו על יחוד דעכו"ם ואי ס"ד דזה חשיב כנראה להלוך לעבור א"כ למה הוצרך לגזירת ב"ש וב"ה ת"ל דאסור משום מראית העין שהוא איסור גמור בכל האיסורים וע"כ דלענין זה אפי' יחוד לא הוה מ"ע וצ"ע:

ט"ז סק"א אבל המעיין ברמב"ם יראה שיש לו פ"א במשנה זו