חבל יוסף (חדרי דעה) קל

אסור. ואח"כ כ' דהגי' הנכונה וזכה. ולא פירש לדחות הראי' ויפה עשה. דפשוט דלאו ראי' היא כלל דהרי אם הי' ירושה דאו' ודאי הרי הי' זוכה בה תיכף לגמרי אף שלא בא לידו. וגם בנשתתפו ג"כ אף שלא בא לידו זוכה תיכף בשיתוף המעות והקנין. אף שלא בא הכו"ם לידו. וכשבא כבר לידו גם בירושת הגר דרבנן ודאי אסור כיון דעכשיו כבר זוכה בה. אבל בלא זכי' שפיר י"ל דלא מיתסר. וע"ש שכ' הוכחה דבכה"ג יש לה ביטול מהלוקח גרוטאות ולכאורה הי' אפשר לדחות דהתם מ"ט שאני דטעות הוה כלא בא לידו דטעות לעולם חוזר. ונראה דמ"מ מוכח מסוגי' דבכורות שם דאי משיכה אינה קונה א"ש גם בלא מקח טעות דיכול להחזיר. לפי דלא קנה אף שכבר היא בידו. ול"א דמיחזי כשל ישראל. וא"כ ודאי דה"נ יש לה ביטול ודוק. שוב ראיתי שכן כ' בהדיא התו' והר"ן אהא דלולב של עכו"ם אם נטל יצא היינו בנטל שלא לקנות דיש לה ביטול. אבל אי כיון לקנות תו אין לה ביטול ומיכתת שיעורא כאשירה דמשה ול"י ע"ש הרי בהדיא דלא כיון לקנות מהני ביטול וז"ב:

ס"ג הלוקח גרוטאות מהעכו"ם ומצא בהם כו"ם כו' אע"פ שמשיכה בעכו"ם קונה כמקח טעות הוא. עי' ביאור הגר"א דר"א ורבינא בבכורות פליגי ע"ז וסברי כאביי שם. אלא דסוגי' דע"ז כרבא. וכ"כ בסתל"מ ע"ש. ולענ"ד כיון דקיי"ל דהלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם. ודאי לא פליגי עלי' ר"א ורבינא ג"כ בהא. אלא דאינהו לא מוקי לבריי' בגוונא דלא הי' יודע הישראל. אלא בידע. ואע"ג דקתני בבריי' ומצא בהם כו"מ. לא דייקו דלא ידע והכי אסקינן ביבמות י"ב גבי נמצאת איילונית תני שהי' ע"ש. אבל בלא ידע ודאי מודי דהוה מ"ט. ועוד נראה דלשי' הרמב"ם בס"ח דפסק כמ"ד דמתיר במכרה לצורף ישראל. ודאי לא קיי"ל כאביי דהא כ' התו' בבכורות שם דטעמא דאביי דס"ל דהו"ל לעיוני משום דלוקח מעכו"ם הו"ל לאסוקי אדעתא ע"ש. ונראה פשוט דאביי ס"ל כמ"ד מכרה לישראל נמי לא בטלה ושפיר י"ל דדרך העכו"ם למכור האליל שלו והו"ל לאסוקי אדעתא. אבל למ"ד דס"ל דמכרה לצורף ישראל בטלה. ואסיק בע"ז שם. דשאני הכא דאדעתא דגרוטאות זבין לי'. ופירש"י דתלינן דהעכו"ם לא ידע כלל שיש שם כו"ם וא"כ ודאי זה לא שכיח כלל שיזרקנה בין הגרוטאות בלא ידיעתו ובודאי לא הו"ל לאסוקי אדעתא והוה מ"ט ודו"ק:

ש''ך סק"ה ונראה דמי שהמיר הוא ואביו כו'. ולפי שי' הפ"י בחו"מ דעובד כו"ם אינו יורש בן דת. א"כ מן הדין כל ההיתר ה"ה של הבן דת. וא"כ לא שייך כלל לאסור עליו את ההיתר כל מה שיכול ליקח ממנו. ואף שנותן לו אליל משלו לא שייך לפ"ע כיון דע"כ נותן לו. ואינו מחויב למסור נפשו בשביל לפ"ע כמבואר לקמן סי' קנ"ז:

ס"ז בהגה וי"א דאפי' בטלה באמירה בעלמא הוה ביטול אם לא שהי' מכח אונס. זה למד במרדכי מהא דהניחוה עובדי' בשעת שלום בטילה אע"ג דליכא אלא מחשבה בעלמא. ולולי שאיני כדאי לכאורה דחוק מאוד לאוקי סוגי' הש"ס וילפותא דוקלל במלכו ואלקי' דהכל קאי באונס דווקא וקרא לא איירי בהכי כלל ע"ש. וראי' מהניחוה עובדי' יש לדון לפ"מ שחילקו האחרונים בחו"מ סי"ב בשם המהרי"ט ליישב לפי שי' הסוברים דמחילה צריכה קנין. מהא דשהתה כ"ה שנים איבדה כתובתה. דהתם דיש לפנינו אומדנא ברורה דהיא מוחלת הוה כקנין וכמעשה גדול. אבל אמירה לחוד שפיר י"ל דל"מ ע"ש. וא"כ פשוט דה"נ בהניחוה עובדי' דיש אומדנא גדולה לכל שפיר הוה כמעשה גמור. אבל אמירה י"ל דל"מ וצ"ע. ס"ח מכרה או משכנה כו'. ובש"ך תמה דבב"י כ' להשיג על הר"ן דמשכנה ל"מ אפי' הרהינה והגיע הזמן עי"ש [ובסוף הס"ק צ"ל דלא כהר"ן] ול"מ נראה לענ"ד ממשמעות הב"י דלא הי' גירסתו כלל בהר"ן והגיע הזמן. וכן משמע קצת בר"ן באמת דהא כל הוכחה של הר"ן שם דאיירי במהורהנת דאם אינה מהורהנת מאי רבותא דצורף. אבל כל שהרהינה אצלו שפיר י"ל כיון דהרהינה אצל צורף דכשיגיע הזמן ישברנה. מדזילא עליו ולא חש עלה שמא לא יהי' לו מעות ש"מ בטלה וכשאינה אצלו שפיר מדקדק הר"ן. כיון דאינה ביד הישראל מאי איכפת לי'. אבל כשהיא ביד הישראל ס"ל דתיכף הוה ביטול. וע"ז מקשה הב"י שפיר. דלפי"ז הו"ל לומר בש"ס מדלא הרהינה כו' ע"ש. דהא קודם הגעת זמן אכתי לא הוה זבינא. אבל בהגיע הזמן תו הוה כזבינא ממש. וזבנה קרי לה ולק"מ. וכן כ' התו' שם ע"ב ד"ה דאי תנא בהדיא לחלק דבהגיע הזמן הוה ביטול. ובלא הגיע הזמן לא הוה ביטול. וכן נראה מהש"ס דודאי צורף ישראל לדידן הוה כצורף עכו"ם לרבי דגם במשכנה הוה ביטול. והיינו בהגיע הזמן. וכאן במחבר נקט לשון משכנה דבש"ס. והיינו בהגיע הזמן כמש"כ התו' ואין כאן סתירה. וע' תו' הנ"ל שכ' דהך בריי' דלוה עליו ע"כ אתיא כרבי מדתלי טעמא בעתידין לחזור. ולרבנן אפי' אין עתידין לחזור ל"ב דלא עדיף ממכרה. ולפי"ז נדחה ראי' הר"ן דקיי"ל כמ"ד דבצורף ישראל ד"ה בטל. מהא דאמר מדלא זבנה דמסתמא אתיא סוגיא כרבנן. וע"כ דבצורף ישראל ד"ה בטל ע"ש. ולפי סברת התו' הנ"ל אין כאן שום ראי'. כיון דברייתא ע"כ כרבי אתיא נקט צריכותא אליבי' דרבי ע"ש. ומ"מ נראה דאדרבה לפי סברת התו' אית לן למפסק דאפי' בנכרי בטלה דלשי' ע"כ קיי"ל כרבי דהא הוה מחלוקת ואח"כ סתם דהא בהדיא תני בסיפא דמתני' בסתמא דהניחוה עובדי' בשעת שלום בטילה. ולפי סברת התו' הא לרבנן ודאי אינה בטילה דלא עדיף ממכרה כנ"ל. וע"כ סתמא כרבי. ומיהו נראה דסברת התו' לא הוה אלא למ"ד דבצורף ישראל פליגי. דביד ישראל ודאי הוה גרע מהניחוה וכיון דלרבנן בצ"י ל"ב כ"ש בהניחוה. אבל למ"ד דבצורף ישראל ד"ה בטלה. והא דאמרי רבנן ל"ב דווקא בנכרי. א"כ ביד עכו"ם ודאי י"ל דעדיף מהניחוה עובדי'. ושפיר י"ל דאע"ג דסברי רבנן דמכרה לנכרי לא בטלה הניחוה מודו דבטלה. וא"כ הדר דינא דמסקנא ע"כ כשי' הר"ן. ממ"נ דאי פסקינן כמ"ד בצורף ישראל מחלוקת. ע"כ קיי"ל כהס"מ כרבי דבטילה כנ"ל. אלא די"ל דקיי"ל דבצורף עכו"ם דווקא פליגי. ובהניחוה דמתני' אפשר דמודו רבנן כנ"ל. א"כ בצ"י ד"ה בטלה. ומ"מ לולי מסתפינא אין הכרח כ"כ לסברת התו' די"ל אפי' במכרה לצ"י כיון דזוזי אנסוהו. סמך נכרי אהך סברא איידי דדמי' יקרים מזבנה לנכרי. אבל הניחוה מדעתם ולא חששו עלי' ודאי בטלה ודוק:

ס"י הניחוה עובדי' והלכו להם בשעת שלום מותרת. תמוה לי קצת דלא בארו הך דינא דתנא דבריי' דאם בשעה שהניחוה היו עתידין לחזור הוה כשעת מלחמה דאם אינן יכולין לחזור עכשיו אסורה ע"ש היטיב וצ"ע:

שם יכולים לחזור ולא חזרו מותרת. ולכאורה נראה דבגנבוה ליסטים ולא תבעוה דס"ט דאינה בטילה. היינו נמי דווקא כשצריך טורח לזה. אבל בידוע ויכול להצילה בקל. ל"ג מיכולים לחזור דכאן. ואולי י"ל דבאמת הרמב"ם והטור השמיטו הך דינא דיכולים לחזור דהוא מימרא דרב בלא מחלוקת דס"ל דבריי' דגנבוה ליסטים פליגי עליו. ומיהו הש"ס שם עביד צריכותא מגנבוה ליסטים להניחוה וצע"ג:

סי"א עכו"ם שנשתברה מאלי' אסורה. ער"ן שחילק דזה דווקא בעיקר עכו"ם קיימת בזה לא בטלה. אבל באין העיקר קיים בטלה והתפל"מ הקשה עליו דהא פריך שם אר"ל משוחק וזורה לרוח משמע דלר"י ניחא דאפי' בכה"ג לא בטלה. ולק"מ דהר"ן לא כ"כ אלא לשנויא דאיב"א דסו"פ כל הצלמים. אבל סוגיא דלעיל ודאי לא ס"ל הכי אלא כאידך שנויא שם וז"פ:

והנה הריטב"א כ' שם סברא גדולה דבכה"ג דנשחקת לאפר בודאי מודו כו"ע דבטילה אלא דלר"י בעי דווקא בפניו ע"ש. ונראה לענ"ד ראי' ברורה לדבריו מהא דדמ"ג דפריך בפשיטות אר"א הקפר דמצא צורת דרקון וחזר אחר עכו"ם לבטלה. ולי"ל הא דתנן המציל מן הגייס ומן הנהר כו' פירוש דהוה כנאבדה לגמרי ואי"צ ביטול. ולכאורה נהי דס"ל דזה הוה כנאבדה. מ"מ הא לא איבדה העכו"ם מדעתו. אלא דאח"כ מייאש ע"כ והוה כנשתברה מאלי' ומאי פריך דילמא ס"ל דנשתברה מאלי' אסורה כר"י. ודוחק לומר דפריך דא"כ תיקשי לר"ל. דהא ר' חנינא פריך לה להך פירכא דקשיש טובא מר"ל ובודאי לא קאי אליבא דר"ל. ואין לומר נמי דהכא דלא הוה אלא ספק נעבד מותרת כדין שברי צלמים דתנן