חבל יוסף (חדרי דעה) קכט

כולו. וזהו כוונת לשון התו' בטור שהבאנו לעיל שכ' דומיא דסייד וכייד. דהייינו התם באבן ובית (שדינו ג"כ כתלוש) פשי' לי' דיש לאסור כולו. וכמו בזקף ביצה]. אלא דהר"י שם דקדק להיפוך דבית ואבן דומיא דאילן. והרי הוכיח באילן דדווקא מה שהחליף אפי' בדעתו אכולו כנ"ל. והוכיח מזה דגם בתלוש ע"כ לא נאסר אלא מה שחידש לבד. אבל באמת קשה להבין טעם הדבר. ונראה לי קצת טעם כיון דהחידוש הוא ניכרת לעצמה. דזה נעשה בה. וכן כשיטול יהי' ניכר שנטל את זה המעשה. שפיר יש לדונה בפ"ע. לבדה ואינה אוסרת כולה וצ"ע. ונראה דמשו"ה הטור לא הביא בשם הרא"ש להתיר בלא השתחווה אלא באילן דהוא כמחובר וכן כ' בחפר בה בורות דווקא בהשתחווה. אבל בתלוש סברתו דגם בחידוש לחוד אם דעתו אכולו נאסר כולו משום דבתלוש הוא דוחק כנ"ל. והנה לשון רש"י בחולין ד"מ גבי שוחט להר כ' ג"כ חפר והשתחווה ע"ש. וא"כ רש"י והראב"ד והר"י והרא"ש בחד שי' להקל עכ"פ בחפר בלא השתחווה ובגדעו ופסלו בלא השתחווה דהעיקר לא נאסר דזה מוכרח בודאי דתלי אהדדי וכנ"ל. והי' נראה כן לפסוק לדינא ובתלוש הי' נראה להחמיר וכמשמעות הרא"ש ולא מצינו מי שחולק בפירוש כ"א הר"י. וצ"ע שפסק השו"ע נראה היפוך מזה. שסתם בסייד וכייד ובגדעו ופסלו נוטל מה שחידש ולא באר דדווקא בלא הי' דעתו אכולו ומשמע דאפי' בסתם סגי בנוטל מה שחידש ובקרקע בס"ז סתם דבחפירה לחוד נאסר. והוא תמוה מאוד דאם בקרקע נאסר מיד כ"ש באילן. וכמש"כ התו' הנ"ל וכ"ש בתלוש וצע"ג:

ש"ך סקי"ט אילן שמעמידין תחתיו כו"ם כו' מיירי שנטעו מתחילה לכך כו' נראה דגירסתו הי' ובטלה. אבל לגירסתינו ונטלה פשוט דדווקא בלא העמידה מתחילה דאי ל"ה הרי הוקצה כמשמשין וצריך דווקא ביטול כדלעיל ס"ג בהגה. וכ"ז שהכו"ם עומדת תחתיו אסור בהנאה אפי' במחובר מדרבנן כמש"כ התו' שם וכ"כ הריטב"א ע"ש:

ס"ח בע"ח אינן נאסרין. בש"ס פריך מנה"מ ומסיק מדאיצטריך למיסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. והתו' הקשו שם דמאי פריך מנה"מ דמהיכי תיתי לאסור דהא לגבוה אי לאו קרא לא הוה מיתסר ע"ש. ול"י כלל קושי' דלכאו' בפשי' דבלאו קרא הוה אמרינן דהוה בכלל כל כו"ם דאסור ומנלן להקל בבע"ח. וכן הוא בהדיא משמעות רש"י בע"ז דמ"ו דמהך סברא דמדאסר לגבוה כנ"ל הוא דילפינן דבע"ח אינן נאסרין ובל"ה ודאי הוה בכלל כל כו"ם ע"ש. (אלא דלפי"ז צ"ע קצת סוגי' הקודמת שם דפריך למ"ל קרא לאסור לגבוה דנילף מק"ו מאתנן והא קרא קאי להתיר להדיוט]. ובזה מיושב מה שהקשו על הרמב"ן והפו' דלא מהני ביטול לגבוה א"כ דילמא הא דאסר לגבוה היינו אפי' בביטול דלהדיוט שרי. ולפי"ז לק"מ דכיון דהוה בכלל כל נעבד א"כ אפי' בביטול לא צריך קרא. דפשי' דלגבוה אסור אפי' בביטול כדין כל נעבד ודוק:

ס"ט וי"א גם בחליפי חליפין. הקשה הכ"מ דהא מסיק בש"ס דמאן דאסר סבר דמעוטא דהוא קאי לכל א"ה ואע"ג דעכו"ם ושביעית הוה ש"כ ס"ל דמלמדין א"כ לדידן דקיי"ל דאין מלמדין ע"כ מעוטא דהוא קאי לחליפי חליפין. והנראה דהנה התו' הקשו דמאי שייך בזה שני כתובין דהא בשביעית האחרון לבד נתפס. ואילו הכא אסרינן לעולם למ"ד דאסור. והנראה לי דסבר כמ"ד לעיל דאבני הר שנדלדלו אסור. וכמבואר בסוגי' דדריש שקץ תשקצנו דאע"ג דאיכא למילף להיתרא לא תיתי. וא"כ ה"נ כיון דחליפין של פירות שביעית עצמן נתפסין הם והחליפין להיות שניהם אסורין. ואחרון אחרון נמי נתפס להיות איסור. ה"נ יש ללמוד בעכו"ם דיש לאסור לעולם. וכה"ג כ' הראשונים לתרץ הא דבעי אי יש שינוי בנעבד. אע"ג דעיקר איסור נעבד יליף מאתנן ובאתנן שינוי מותר. א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וכן הקשו התו'. וכ' דמשום חומרא דעכו"ם יש להחמיר יותר ע"ש. וה"נ בזה דהכא. וכ"ש למ"ד דגלי קרא דלא תיתי להיתרא. אפי' במידי דמסברא הו"ל למילף להיתר דודאי דכ"ש דהו"ל למיסר בעכומ"ז החליפין לעולם. בלא קרא. וא"כ מדכתב הכא קרא לאסור בעכו"ם. אף דהוה ילפינן משביעית פיר הוה ש"כ. כדאיתא בקידושין דכל שאחד מיותר הוה ש"כ. וכ"ז למאן דאית לי' האי דרשא דשקץ להחמיר. וא"כ הא דאמר הש"ס דאידך סבר דמלמדין נראה דאינו אלא בשני כתובים דהכא דווקא. והוא לפי דהוא סבר דל"ד לשקץ. ואין להחמיר כ"כ בעכו"ם ושפיר איצטריך קרא ולא הוה כלל ש"כ. [וכעין זה כ' הריטב"א עפ"י דרכו ע"ש]. וא"כ לדידן דכ"כ ריש סי''ז דשי' הרמב"ם דסוגי' הש"ס לא סבר הך דרשא דשקץ. ודאי יש לפסוק כהך מ"ד דחליפי חליפין אסור ודוק:

סימן קמו ס"א וכ"ש של ישראל שאין לה בטילה כו' ערש"י דנ"ב ד"ה שטעונה גניזה שפי' כשהיא שלימה גונזה בקרקע. אבל הריטב"א כ' דל"ד אלא ביעור ככל דין כו"ם ולשי' רש"י הוה א"ש מה שהקשו שם הרמב"ן והראב"ד אהא דבעי מנין לכו"ם של ישראל שטעונה גניזה דת"ל מואשיריהם תשרפו. דמסקינן דטעמא משום דגלי ישראל דעתיי' דניחא להו והוי עכומ"ז של ישראל. דלשי' רש"י הרי ע"כ התם שאני דהרי התם הוצרך דווקא שריפה. ושל ישראל אין דינו בשריפה. [ובאמת כבר כתבו דהתם שאני כיון דישראל גופיי' לא פלחי לא מבטלי. ועכומ"ז נמי לאו דידהו הוה:

ולא הוה שלוחי לבטולי ע"ש. ובזה נדחה מה שהוכיח הראב"ד דמשמשין של ישראל אין להם ביטול מונתצתם את מזבחותם. דע"כ התם שאני כנ"ל. ולזה כיון הר"ן שכ' על זה ולי אין זה מוכרע שהרי הרמב"ן הוכרח לומר כו'. והיינו דאי ל"ה תיקשי דנילף עיקר דינא מואשיריהם תשרפו וכנ"ל]. וא"כ הני רבוותא ע"כ לא ס"ל כרש"י. אלא דהוא דין ביעור גמור. וכן כ' התו' בשם ר"ת בחולין פ"ח ד"ה שחיקת כ"מ כו' דכל עכומ"ז צריכה שריפה תחילה דומיא דעגל ע"ש. ונראה דזהו כוונת הרמב"ם בפ"ח דכ' שוחק וזורה לרוח. או שורף ומטיל לים המלח. ותמה הב"י סוסי"ז דאם ס"ל דליה"ם ל"ב שחיקה. למה כתב שורף ע"ש. ופשוט דכוונתו כדברי ר"ת אלו. דכל עכומ"ז צריך שריפה תחילה ודוק:

שם ואפי' בשותפות אינו מועיל לחלק של ישראל. בהג"א הביא שהרשב"ם בשם רש"י התיר חלק העכומ"ז ע"י ברירה דכל איסורי כו"ם דרבנן וי"ב ע"ש. והוא תמוה מאד דמבואר בפסחים ובמכות וכ"ד דלוקה על הנאת כו"ם. ורש"י כ' בהדיא גבי מי שהי' ביתו סמוך לכו"ם. אבניו ועציו הכל טמא דאין ברירה ע"ש. [וגם בב"י סוסקמ"ה גבי פלוגתא דחליפי חליפין כ' כיון דאיסורא דרבנן הוא נקטינן לקולא ע"ש והוא תמוה דלמה לא הוה איסור דאוריי' ובכ"מ השמיט זה ע"ש]. ולכאו' הי' נראה כוונת ההג"א דהכא הוא דהוה דרבנן. וס"ל דהעיקר מדאוריי' כמו ששנה רבי בילדותו דישראל אדעתי' דעכו"ם פלח. אלא דבזקנותו חומרא בעלמא מדרבנן הוא וא"כ מן התורה גם חלק הישראל נתבטל וליכא איסורא כלל. אבל לענ"ד יש להוכיח דהוא מדאו' מהא דאמרינן שם נ"ג דואשיריהם תשרפו באש הוה משום אשירות שהיו בשעת העגל דגלי ישראל דעתיי' דניחא להו. אבל הנך דמעיקרא קודם שניתן לאברהם דהוה דעכו"ם בביטול בעלמא סגי להו ע"ש. והנה כ' התו' ברה"ש (די"ג) גבי עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ. דמוכח התם דקרי לי' קציר עכו"ם דיש להם חלק במה שזרעו ונטעו אלא דדידהו בביטול בעלמא סגי. וא"כ עכ"פ הוה ישראל ועכו"ם בשותפות. ואי דמדאוריי' בכה"ג אדעתי' דעכומ"ז פלח ויש להם ביטול. א"כ אכתי קשה התם דגם חלק ישראל יש להם ביטול מן התורה. ולמה הצריכם שריפה. וע"כ דמדאורייתא אין להם ביטול אפילו בשותפות וצע"ג:

. ס"ב אפי' כו"ם של עכומ"ז משבא ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול. ובש"ך הביא דעת הב"ח דאפי' לא זכה בה כיון שבאה לידו אין לה ביטול [ומש"כ כגון באבידה לפני יאוש או גזילה אינו מדוקדק לענ"ד דאבידה של עכומ"ז אינה צריכה יאוש. וגם בגזילה כיון דקונה לענין אחריות זה ודאי הוה כזכה וצ"ע] והנה גם הב"י הביא גירסא זו בטור וכ' שיש לה מקום מדאמרינן גבי גר ועכו"ם שירשו את אביהם דיכול לומר טול אתה כו"ם כו' ואמרינן דהקילו בירושת הגר דהוה דרבנן. הא בעלמא אסור. ואפי' לא בא לרשות הגר דהא בבא לרשותו מבואר בבריי' דגם בנר