חבל יוסף (חדרי דעה) קכח

דאיכא למילף מדינא להתירא גלי רחמנא שקץ תשקצנו דלא תיתי והרי סתמא דהש"ס לעיל גבי מחובר לגבוה דיליף מאתנן להתירא הרי דלא אמרינן הך סברא [ולא אמר שם אלא לחומרא ור"פ פריך עליו מפסח ולא שני דשאני ע"ז משקץ תשקצנו] ומיהו יש לדחות דשקץ לא משמע אלא במידי דאסור להדיוט. אבל בתמורה כ"ח גבי ציפוי דבע"ח דהוה להדיוט פריך נמי לקולא וע"ש בתו' שדקדקו ע"ז דהא איכא למיעבד לחומרא ותי' דבבע"ח יותר מסתבר למדרש לקולא. והרי הכא גבי אבני הר שנדלדלו יליף לה במה"צ מבע"ח. ואפ"ה אמר דמשום שקץ ליכא למדרש לקולא. וע"כ דסתמא דהש"ס דלא כוותי' ודוק:

שם ועדיין הן במקומם כו'. בט"ז כ' דהכ"מ פירש שלא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם כו'. והשיג ע"ז דהא הש"ס מתיר בתלשינהו גלא. ואי משום הא לא איריא דהא גל שנתלש דינו ודאי עדיין כמחובר. ותדע דהא קיי"ל דטובלין בו. כמבואר בחולין ל"א. טובלין בראשין ואין טובלין בכיפין כו' ע"ש. וא"כ ודאי דאינו כנעקר לגמרי. אבל לענ"ד הוכחה ברורה מהך סוגיא גופא דאבני הר דהא אייתי עלה מזקף ביצה והשתחווה לה הרי דכ"ז שלא זקף הביצה בידי' אף שכבר נעקרה הביצה לגמרי לא חשיב כלל נעשה בה מעשה וז"ב. אלא דגם כוונת הכ"מ נראה דהיינו בסתם דכ"ז שלא נעקרה לגמרי אנו יודעין בודאי שלא חלו בהם ידים. אבל בסתם אנו חוששין שמא כבר שלטו בהם ידי אדם וכן מורה בהדיא לשונו שהרי לא הגביהן אדם. וע"כ צ"ל כן בלשון הרמב"ם שכ' ועדיין הן במקומם ודוק:

שם וכן הנהרות והמעינות של רבים כו' ענה"כ שהאריך דאף דר"י מתיר בשל רבים אף בטפחינהו בידי' אנו קיי"ל דבטפחינהו אסור. דנעשה בהן מעשה אוסר אפי' בשל אחרים. והינו דלא פריך אדרשב"י גופיה דהש"ס ס"ל דרשב"י קאי לגבוה. ומשו"ה דווקא של רבים ולעולם דווקא במחוברין. אלא דביחיד אפי' מחובר אסור לגבוה. אבל ר"י מפרש בהדי' להדיוט. וע"כ צ"ל דברבים אפילו בטפחינהו בידי' ג"כ לא נאסר. דאי ל"ה אפי' ביחיד נמי אינו נאסר במחובר להדיוט. אבל לכאורה צ"ע דהא אמר עולא אר"י גופיה בהדיא בדנ"ד דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עשה בה מעשה אסרה ע"ש. וראיתי בריטב"א בשם הרמב"ן דגם לר"י בטפחינהו לשם עכומ"ז דעשה מעשה לעכומ"ז ודאי אסור אפי' בשל רבים. והא דשרי היינו בטפחינהו שלא לשם עכומ"ז. דאין המעשה לעכומ"ז. אלא דבזה הרי נעשו תלושין ובדידי' הוה מיתסר בכה"ג. ובשל רבים לא מיתסר ע"ש. וא"כ יתיישב שפיר ג"כ מה שהקשה דלמה לא פריך הש"ס אדרשב"י גופי' בפרק כל הצלמים ונטר עד דפר"י לפרוך אדר"י שם. דלרשב"י פשי' לי' דיש לומר בפשי' בעשה בהם מעשה לשם עכומ"ז. וס"ל דבשל אחרים אפי' במעשה אינו אוסר. וכאמוראי דפליגי אר"ה בסופ"ב דחולין ע"ש. וכן ביבמות סו"פ הערל משמע דגם ר"ש סבר דאין אדם אוסר דשא"ש אפי' ע"י מעשה ע"ש גבי הזורע כרמו של חבירו כלאים. וא"כ פשוט לו דהיינו אפי' טפחינהו לשם עכומ"ז. דאינו אוסר דבר שאינו שלו אפי' ע"י מעשה. אבל ר"י דסבר דע"י מעשה אוסר קשיא לי'. דלדידי' לי"ל דבטפחינהו דבזה ה"ה אוסר לר"י אפי' של רבים. כיון דעשה מעשה. ומשני מעיקרא דתלשינהו גלא דהוה ס"ד דבזה הוה תלושים ומעשה ליכא. והדר פריך עלה. ומשני דטפחינהו בידי' והיינו נמי דומיא דתלשינהו גלא דלא הי' מעשה לשם עכומ"ז וכמש"כ הריטב"א בזה. וא"כ י"ל דבזה שפיר קיי"ל כר"י ודוק:

שם ואילנות שלא נטען לשם אליל. ובש"ך דאפי' נטען יחור ול"ד לבית דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דאילן נשרש בקרקע ונראה לי דכ"ש בעפר תלוש שנדבק בקרקע דנעשה כמחובר גמור ולא נאסר כדקיי"ל בריש סוכה דעפר ובטלו הוה בטיל. ובטל לגבי קרקע ויש סמך קצת לזה בירושלמי דהובא בתו' שם דמקשה דכיון דכל הר נעבד לעכומ"ז הא קיי"ל דמחובר נאסר לגבוה א"כ איך נבנה בית הבחירה. והא סתם ירושלמי ר"י ואיהו ס"ל שם בירו' כמבו' בש"ך סק"א דאבני הר שנדלדלו אסור אפי' להדיוט וא"כ הר המורי' דפירש רש"י בחומש דנעקר ממקומו לקראת יעקב והיינו קפצא לי' ארעא דאמרינן בחולין. א"כ היה כאבני הר שנדלדלו. ואסור אפי' להדיוט. וע"כ צ"ל דהכא שנתחבר לארץ לא חשיב כתלוש ולבסוף חברו אלא כמחובר גמור אע"ג דמתחי' הוה כתלוש ודוק:

שם ומכ"מ כל השריגים והעלים והפירות שיוציא כו' אסור ובבהגר"א כר"א דשמואל כרבנן. וכוונתו דלפי סוגי' הש"ס דמתני' כרבנן ושמואל כריבר"י א"כ הא אר"י דהלכה כס"מ. וא"כ לר"י ע"כ קיי"ל כרבנן דס"מ כוותי'. והו"ל למפסק כר"י דקיי"ל שמואל ור"י הלכה כר"י. ונראה לי בטעם הפו' לפסוק כר"א. אע"ג דלשון הש"ס מתקיף לה ר"א דהוה כלישנא דאתקפתא בעלמא חדא משום דוחקא דהש"ס דבריי' דריבר"י דנקט ואשיריהם תשרפו ולאוקימתא דהש"ס צ"ל תגדעון ואלו לא נאמר קאמר ע"ש. ועוד דבזה מיושב קושי' התו' דבמתני' מוכח דר"ע ס"ל כריבר"י דאשירה אסורה ולפי אוקימתא דהש"ס דריבר"י דריש מתגדעון. צ"ל דהך דר' יוסף דהנח כו' מאבד תאבדון. וצ"ל דצריך לשרש אחרי' מואבדתם. וקשיא דהיכי דריש ר"ע ואבדתם לכנות לה שם. אלא ע"כ דריבר"י בעיקר אילן פליג. ואיפוך דריבר"י יליף מתשרפון. ולדידי' תגדעון לכדר"י. ואבד תאבדון לשרש אחרי'. ואייתר ואבדתם לכנות לה שם ע"ש היטיב. [וע' מש"כ בסוסקמ"ו דלדידן לדינא יש לתרץ באו"א. וע' שבת ר"פ ר"ע תוד"ה ומשמשי' דלר"ע שם מיותר כי חרם הוא. וא"כ יש לומר לשי' ג"כ כמ"ש בסקמ"ו ע"ש. מיהו לכאו' ע"כ צ"ל דדרשא דהתם אסמכתא בעלמא. אבל בתו' שם ד"ה ורבנן משמע דהקישא דשרץ הוא יתורא ע"כ וצ"ע] וא"כ מודו רבנן דתוספות אסור וקיי"ל כרבנן. ומתני' ג"כ כאיב"א דרבנן היא וקיי"ל כוותיי' ודוק. ס"ג סיידו וכיידו לשם אליל נוטל מה שחידש כו' עט"ו על הא דאילן דס"ו דהביא דעת התו' דדווקא בפירש בהדיא דאינו עושה כו"ם אלא החידוש אבל בסתמא כולו נאסר. וראייתם מפורש בתו' מהא דקרקע שחפר בה בורות כו'. ודעת הרא"ש דאפי' כיון לכולו אינו נאסר אלא מה שחידש אלא א"כ השתחווה אח"כ לכולו וראיית התו' מקרקע עולם מבואר בטור בסמוך. דשי' דשם נמי דווקא שחפר בו בורות והשתחווה אח"כ. והנה הב"י לא הראה מקום לדברי הרא"ש. אבל עיקר הדברים מבואר בריטב"א בשם הר"י דס"ל כשי' זו. דבחידש אפי' דעתו אכולו אע"ג דכו"ם של עכו"ם אסורה מיד. מ"מ די לאסור מה שחידש. והביא ראי' מגדעו ופסלו. דאמר דלריבר"י נאסר עיקר האילן. ואי בהי' דעתו על התוספות לבד היכי נאסר כולו. [וראי' לדבריו נראה לי מהא דהמשתחווה לחצי דלעת דמבואר בחולין קכ"ח דלא אסור אלא החצי ואפי' בתלושה ע"ש] וע"כ דבהי' דעתו אכולו. ואפ"ה לדידן אינו נאסר אלא התוספות. ולא העיקר. [ומפורש שם דגם בבית ואבן שהוא בתלוש ס"ל דאינו נאסר ג"כ אלא מה שחידש. ואף שלשון התו' בטור דומיא דבית כו'. איהו פליג גם התם ע"ש]. וראיית התו' מחפר בה בורות. ס"ל דלא מיתסר שם אלא בהשתחווה אח"כ לכולו. אבל בחפירה לחוד ס"ל דלא נאסר כלל. וכ"ה שי' הראב"ד בריטב"א (בסוגי' דחפר בה שם) וכ' דאע"ג דכו"ם של עכו"ם אסורה מיד היינו דווקא בתלוש נאסרה בעשיי' לחוד. אבל במחובר לא נאסרה בעשיי'. ונזכר סברא זו בתו' דמ"ח ד"ה גדעו ע"ש אלא שאח"כ נטו מזה ע"ש. ונראה בטעמו דס"ל דעשיי' לבד לשם ע"ז. אין סברא כלל להחמיר מאילו עבדה והשתחווה לה וכיון דבהשתחווה לה לא נאסר במחובר. ודאי דעשיי' לחוד ג"כ לא נאסר. אלא דכשעשה בה מעשה מועיל לאסור אח"כ בהשתחווה ובהכי א"ש לשי' דהא גבי אילן בגדעו ופסלו מבואר בש"ס בהדי' דאסור מיהו מה שהחליף. בהעשי' לחוד אף בלא השתחווה. אף דבקרקע עולם בחפר בה בלא השתחווה לא נאסר כלל לשי'. משום דהא באילן אף בהשתחווה לבד קיי"ל דתוספתו אסור. וה"נ בגדעו ופסלו לבד התוספות מיהו אסור אף בעשיי' לבד וז"ב. ולפי"ז הי' מקום לומר דבתלוש דבהשתחווה לחוד אוסר כולו. ה"נ בעשיי' לחוד אוסר כולו. ובאמת הי' נראה כן לכאו' כמו בזקף ביצה דמבואר בדמ"ו דלמ"ד דאסורה מיד נאסר בזקיפה לחוד. וה"נ בחידש לחוד לכאו' ל"ג מזקיפה לחוד וא"כ בתלוש הו"ל למיסר