חבל יוסף (חדרי דעה) קכז

שם הי' הכותל שלו ושל עכומ"ז שלו מותר כו' [ובהגה ואם אינו מכיר הכל אסור] הנה בר"ן מפקפק בהיתר זה. דכיון דהכל לשותפות ל"מ מכיר. ובאמת ברמב"ם [בלא לשון ההגה שהוא מהטור] י"ל דכוונתו שמותר. דהיינו למכור חלקו לעכומ"ז בכ"מ שהוא וכמו שסיים הרב. וזה ודאי מותר כדין תערובות חבית בחבית דקיי"ל דאפי' יי"נ דאוריי' מותר למכור חוץ מדמי איסור. אבל מדברי הטור נראה דמתיר לגמרי. ונראה דהר"ן אינו מפקפק אלא בשותפות גמורה בסתם דבזה ודאי י"ל דאין ברירה ובודאי הכל אסור. אבל הטור קאי בהי' צד הישראל בנוי תחילה בבנין בפני עצמו לבדו ואח"כ נסמכה לו הכותל של העכומ"ז שעשאה אליל בבנין בפ"ע דבזה במכיר ודאי ליכא שום חשש לכו"ע וז"ב:

ונראה לענ"ד לדינא אפי' הי' תחילה בשותפות ואח"כ עשה העכומ"ז את חלקו כו"ם דבידוע שחלק הישראל הוא רוב כנגד הכו"ם דמדאו' ודאי בטיל ברובא. אלא דבדבר חשוב מחמירין דאוסר בכ"ש. בזה כיון דהוה איסור דרבנן קיי"ל דבדרבנן יש ברירה. וא"כ רשאי לחלק עם העכומ"ז וחלקו מותר דיש ברירה. ובזה א"ש בדמ"ד גבי ר"י דאייתי ראי' דשרי זורה לרוח מוכתת את נחש הנחושת. ורבנן דחו לה דהתם מדינא הוה דמשה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכאו' הרי ר"י ס"ל נמי בהדיא ביבמות פ"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואמאי מייתי מהתם. וי"ל דאזלי לשי'. דהנה לכאו' י"ל דהא הוה מיורשי משה יונתן בן גרשון דהוה כהן לשבט הדני עד גלות הארץ. וא"כ כמו דאמרינן גבי אשירה דמדפלחו ישראל לעכומ"ז גלי דעתיי' דניחא להו. ונאסרו במה שעבדו הכנענים. וה"נ אסרו עובדי נחש הנחושת חלקו של יונתן דגלי דעתי' דניחא לי'. ואף דמבואר ברסקל"ט דלבינה אחרת לא אמרינן גלי דעתיי' הכא גבי נחש הנחושת דטעו רוב ישראל ודאי דגם איהו ניחא לי' ועדיף טפי מפסל מיכה. ומיהו י"ל כיון דיורשי משה רבים כמבואר בריש ברכות א"כ מן התורה חלקו בטל ברוב. ואפי' אם יגיע לחלקו דבר חשוב ומדרבנן לא בטל בדרבנן יש ברירה וחלקו לעצמו הוה משהו בעלמא ול"ח לי' קרא. והשתא א"ש דר"י לשי' דס"ל בעירובין דל"ז דבעיקרו דאוריי' אפי' בדרבנן אין ברירה כדאית לי' גבי אגודה של ירק וע"ש בתו' וא"כ לשי' חלקו הוא אוסר הכל. ומשו"ה אייתי שפיר ראי' מינה ודוק:

ס"ב ואם עבר ובנה אפי' כומ"ז עצמה שכרו מותר. עש"ך שהאריך ליישב דהרי"ף שהשמיטה לא ס"ל להתיר בעכומ"ז עצמה והאריך ליישב טעמו. ובשעה"מ הקשה דהא קיי"ל לעיל סי' קל"ג גבי יי"נ בשם הרשב"א דהעביר לי מאה חביות בחמשים פרוטות ונמצא חבית אחת של יי"נ בתוכם. כיון דלא הוה שכרו של היי"נ פרוטה. לא מיתסר. וה"נ מכוש אחרון לית בי' שוה פרוטה. והאריך ליישב ע"פ דיקדוק לשון רש"י דבפרוטה אחרונה אמרינן אין לשכירות אלא לבסוף. והוה כל הפרוטה אסורה ע"ש באריכות ולכאו' לא הועיל בזה כלום. דהא באמת בע"ז גם פחות מש"פ אסור וע' מש"כ רסקכ"ג. אלא דכבר באר שם הר"ן בשם הרשב"א דהיינו טעמא כיון דעד מכוש אחרון לא מיתסרא אין העכומ"ז מקפיד אמכוש אחרון. וכבר בארתי בסי' קל"ג דהכי פרושא דמן הדין לא הי' התערובות של הפרוטה אוסרת הכל דיכול למכור כולו חוץ מדמי איסור שבו כדין תערובות חבית בחבית אלא היכי דמקפיד העכומ"ז א"כ כולו אגרא שייכא בה. ומשום זה הוה כתערובות יין ביין דאסור ביי"נ דאו'. וה"נ הוה דאו' ואוסר הכל. וא"כ אפי' נימא בזה בפרוטה אחרונה אין לשכירות אלא לבסוף. ואוסרת מכוש האחרון פרוטה שלימה. מ"מ כיון דאין העכומ"ז מקפיד ע"ז. וכל השכר לא שייך בזה. א"כ אין כאן אלא תערובות פרוטה אחת של איסור. וכל השכר שרי כנ"ל ודוק:

ס"ג הי' לה גינה או מרחץ והטובה היוצאה כו' עד סוהס"י ובש"ך סק"ה. והמל"מ האריך בזה. והנה רש"י פי' דטובה היינו שכר והתו' הקשו עליו דא"כ תיקשי לר"ל דס"ל דמהנה מותר ולכאו' לפמש"כ התו' שם בשם ר"ת דר"ל אינו מתירי אלא כשאינו נותן עטרה דמבזה בזה לכו"ם כו' לק"מ. ונראה דס"ל להתו' דהכא שנותן רק עבור פירותי' או המרחץ לית לן להחמיר בזה יותר משם. ותדע דהרי הרמב"ן הקשה על מ"ד דבשיש לאחרים חלק בה מותר אפי' בטובת כומרים. דהא לדידן אסור ליקח מיריד שנוטלין מכס לכו"ם. ותי' דהכא שרי טפי כיון שאינו נותן רק בשביל הנאתו. וא"כ כ"ש דלר"ל דשרי התם דהו"ל למישרי הכא זהו הנראה בסברת התו'. אבל ודאי דאין זה הכרח כלל להקשות מזה על רש"י. וי"ל דס"ל שפיר דהתם עדיף טפי להיתר. ועמש"כ בזה ברסי"ז. עוד הקשו דאי ס"ד דהיינו שכר א"כ מ"ט דמ"ד דבשיש לאחרים חלק בה שרי אפי' בטובת כומרים דכיון דמרויח לעכומ"ז מאי נ"מ כי יש לאחרים חלק בה. ולולי ד"ק נראה בפשי' כדאמרינן גבי מודר הנאה בנדרים דס"ה דיכול ליתן לכיס של צדקה. והגבאי יכול ליתן לו. כיון דהוא יכול ליתן שלו לאחר ע"ש. וה"נ לענין מה שאסור להנות לכו"ם כיון דיכול ליתן זה לאחר אין זה מהנה לכו"ם. והנה באמת שי' ר"ת שמתיר בנותן מעות בשכר לכומרים שסמך ע"ז הרב בהגה. וכן בחניות וגבאי שמתירין במעלה שכר למדינה. והוא מהירו' וכפי' הטור ז"ל. דהיינו שהם מקבלין השכר לכיסם ונותנין צרכי ע"ז מכיסם. והוא כפי' האחרים בר"ן שהסכים ע"ז. נראה ברור דהכל סובב ע"ז היסוד. דזה לא הוה מהנה לעכומ"ז וז"ב. ולפי"ז הנה לפי פירש"י ע"כ דקיי"ל כהך מ"ד דמתיר כי איכא לאחרים חלק בה אפי' בטובת כומרים וכדמוכח בהירו' והתו' הנ"ל דבמעלין שכר למדינה שרי והיינו כמי שיש לאחרים חלק בה וכמו שבארתי בס"ד. ולפי פירושו דבטובה היינו בשכר ודאי אין לחלק בזה ולהקל אם אינו לפני כו"ם ממש. כיון דהאיסור הוא בשביל מהנה לעכומ"ז מאי נ"מ במקום הגינה. אלא דלר"ת דפי' דטובה היינו החזקת דברים דהטעם דהוה כמגדל לעכו"ם בזה מחלק דכשאינו לפניו ממש כעין מרחץ של אפרודיטי לא חשיב בכה"ג מגדל לכו"ם. וכשהוא לפניו ממש משמעות הרב וכן משמע בדברי ר"ת דס"ל דקיי"ל לאסור בטובת כומרים אפי' כשיש לאחרים חלק בה. דבהחזקת טובה גם בכה"ג מ"מ הוה כמגדל לכו"ם. והנה כבר בארנו דלשי' רש"י ע"כ קיי"ל בזה כהך סברא דיש לאחרים חלק בה שרי. ומשו"ה סמך הרב בזה להיתר לדידן באינה לפניו ממש בהחזקת טובה לכומרים בין בדברים ובין בשכר דבכה"ג לדידן דאינה לעכומ"ז עצמה שרי לכו"ע דהרי לרש"י שרי משום דזה כיש לאחרים חלק בה. ולר"ת משום שאינה לפניו ומתוך כל מש"כ נתבאר היטיב. דלשי' דטובה היינו שכר קיי"ל כמאן דמיקל כל"ק. ולשי' דטובה היינו החזקת דברים קיי"ל לחומרא כל"ב והוא להיפוך מדברי הש"ך סק"ה ודוק היטיב:

סימן קמד ס"א אבל אם אינו ידוע (למה שמכר האליל) יש לחוש שמא מכר לקנות בדמיו אחרת כו' בט"ז וד"מ כ' דמשמעות המרדכי דמותר לקבל מעות מהכומרים כו'. והנה באמת לשון המרדכי שם דאפי' מכר אליל מותר לקבל ממנו כדתניא כו' ויש לפרש דה"ק דמוכח התם דהיכי דאינו מכוין ליקח בדמים אליל אחר מותר. וא"כ הכא הוה ס"ס שמא לא מכר כלל אליל ואפי' מכר. מ"מ שמא כיון במכירה לכתחי' לשלם לו ולא ליקח אליל וליכא איסורא. אבל בדין המחבר בידוע שמכר אליל דהוה חד ספיקא שפיר י"ל דקאי בחזקת איסור כיון שהוא חליפי איסור וי"ל דעדיין לא יצא מחזקת איסור וכמו שפסק המחבר ומיהו י"ל דהמעות אדרבה בחזקת היתר קיימי. אבל בדי"ב גבי לא חשו להם חכמים משמע לפי פירש"י ותו' דרבא ס"ל דחיישינן לספק דמי עכו"ם. ואף די"ל דהתם ביום קבוע לצרכי ע"ז (כמש"כ התו') שאני. מ"מ נראה לפי סוגי' שי' רש"י שם דאביי ורבא פליגי בספיקא. דאביי ס"ל להתיר מספק ורבא ס"ל לאסור דהא יליף לה מהא דלא הלכת לצור מימיך וע"ש ברש"י. ועוד נראה לי והוא הנכון דעד כאן לא אסר המחבר הכא מספיקא אלא בשלא נתן לו העובד אליל המעות בידו אלא כגון שאבד או שנתן לו לפקדון או הלואה די"ל דהוא משמר לצרכי כו"ם ואסורין בהנאה. אבל בגוונא דהמרדכי והבריי' דהעכומ"ז נותנן לישראל עבור חובו ודאי די"ל דהוכיח סופו על תחילתו דלא כיון מתחילה אלא בשביל חובו. ואין לאסור כלל. ודוק:

סימן קמה ס"א ואפי' אבני הר שנדלדלו. עש"ך שהקשה ע"ז דלמה פסק לקולא דהא הוה ספק דאו' ולענ"ד י"ל בפשי' דהא מסיק בש"ס דטעמא מאן דאסר דאע"ג