חבל יוסף (חדרי דעה) קכו

גרפו. דכשהפסח נצלה בתנור הרי חום התנור מסייע. ותי' דאינו אלא מצרף חום האש שלא יתפזר ע"ש. וא"כ י"ל דנהי דמבואר בש"ס דבתנור חדש ועצים דהיתר מיקרי גם התנור גורם איסור דזה גופה חשיב גורם שמסייע שלא יתפזר החום. אבל בתנור ישן דהוא אינו אלא מחזיק את החום מנלן דמיקרי כלל בשביל זה זוז"ג להתיר דהא אין כאן אלא חום איסור. והנראה דכח החמימות בעצם. באמת לא עדיף משלהבת דמבואר בס"א דשלהבת של עכומ"ז מותרת. אלא דבקשורה בגחלת הוא דאסור. וכיון דבלא התנור לא הי' החמימות עומד אלא בכח התנור א"כ זה גופה מיקרי זוז"ג דהגחלים דאיסור והתנור דהיתר הם גורמים להחמימות ודוק:

ש''ך סקט"ז ובעט"ז כ' ובצריכין לאמן הואיל ולא יכול לקחם אלא א"כ נהנה מן האשירה לעלות עליו נחשבים כגידולי אשירה. ול"י למה דחק עצמו בחנם דהא אפי' בהתזה בקנה אסור ולענ"ד פשוט כיון שכ' העט"ז דנחשבים גידולי אשירה ודאי דאסור ג"כ אפי' להתיז בקנה. ומה שדחק פשוט דכ"כ לישב בזה קושי' הכ"מ דלפי"ז אפי' כשאין צריכים לאמם. הרי כבר נאסרו בשעה שהיו צריכים כגידולי אשירה והיכי שרו אח"כ. וע"כ צ"ל דלא אסרו את האפרוחים איסור עולם. אלא דבאותה שעה שנטלם כשהוא צריך להנאת האילן אסרו על הנהנה באותה שעה. ואח"כ פקע איסוריי' כדברי הלבוש. והנה התו' בע"ז מ"ב כ' בפשי' דבצריכין גזרו שלא יעלה על האשירה דחייס עלייהו שלא יפלו [ורש"י כ' שם כעין פירוש הראב"ד] ולפי פי' התו' א"ש בפשי' מה דשרו אח"כ דליכא גזירה. אלא לפי שלא הזכיר הש"ס לשון גזי' משמע בסתימות לפי שנחשבין כאילן. ע"כ הכניס העט"ז טעם התו' בתוך טעם רש"י והראב"ד. דכיון שצריך לעלות באילן חשיב כגידולים. וא"כ בודאי אסור אפי' בהתזה. ומשתמע נמי שאח"כ שאינו צריך ליכא גזירה ושפיר שרי ודבריו זהב מזוקק:

ס"ט אסור לישב בצלה. והרמב"ם התיר צל הענפים והעלים והמפרשים תפסו בכוונתו דס"ל דזה פירוש צל צילה בש"ס וס"ל להיתר. ותמהו עליו דהירו' מפרש בהדיא כפירש"י. וגם למה פסק בזה להיתר כיון דבחד לישנא אסור בהדיא. ולאידך לישנא ג"כ מסיק די"ל דאסור ע"ש. ולענ"ד המעיין בפי' המשנה יראה דמשמעות לשונו דבצילה משמע לי' דווקא גוף האילן ולא הענפים ע"ש. וכן נראה לשון הש"ס צל קומתה וצל צילה ולא אמר צל עצמה וצל צילה. משמע דהיינו קומת האילן עצמו. ונראה לשי' דאע"ג דגם צל צילה אסור צל הענפים גרע טפי ובסו"פ דם הנדה מבואר דאוהל הענפים לא הוה אוהל מדאוריי' וער"ש פ"ח דטהרות הרי דאינן תכופין וסמוכין זה לזה. וא"כ גם הצל אינו חשיב הנאה וצ"ע:

שם בהגה אבל לעבור בצלה בכל ענין שרי. ער"ן דאינו אלא דשרי אפי' ביש לו דרך אחר אבל מ"מ דווקא בלא קא מיכוין ואף שכ' שם להסתפק דבכה"ג לא חשיב הנאה כלל אבל לא כ' בפשי' להתיר ע"ש:

סי"א מותר ליטע תחת האשירה ירקות. בש"ך סקכ"ה בשם הר"ן דאע"ג דזוז"ג לכתחי' אסור הכא מותר דהוה הנאה דממילא ע"ש. הנה לפי דברי הרא"ש חולין שהזכרתי בריהס"י דאפי' לרבנן דס"ל לאסור ליטע תחתי' דזה וזה גורם אסור מ"מ בהך הנאה ליכא איסור דדיעבד ע"ש. וא"כ איסור זה קיל טפי מכל זוז"ג. וא"כ בפשי' שפיר י"ל דלדידן דקיי"ל כמאן דמיקל בכל זוז"ג דעלמא שפיר ס"ל הכא דמותר אפי' לכתחי'. אלא דשי' הרמב"ן הובא בר"ן דס"ל דלרבנן אסור אפי' בדיעבד וע"ש בר"ן דהרמב"ן ס"ל דבזה ליכא זוז"ג ובאמת גם לדינא אסור אפי' בדיעבד ע"ש:

סי"ג אילנות שנוטעין לפני עכומ"ז ל"ג מנוי. ובט"ז בשם הרשב"א דס"ל דלא הוה נוי. ונראה לי דשי' רש"י ותו' ג"כ כוותי' בע"ז דט"ז ד"ה בימסאות דבימה הוה משמש משמשי עכומ"ז וזה לא מיתסר והיינו כדאמרינן בסוף מגילה גבי תשמישי קדושה דתשמיש דתשמיש אינו נאסר. והתו' לא הקשו שם עליו אלא דלכתחי' אסור לבנות אפי' תשמיש דתשמיש ע"ש. ובסי' הסמוך ס"ב אבל בונה הוא את הטרקלין כו'. וא"כ הני אילנות הנטועין לפני פתחי בתי עכומ"ז כמבואר בבדה"ב. ודאי לא עדיפי מתשמיש דתשמיש. ואפי' הנטועין לפני עכומ"ז עצמה לכאו' משמע בסמוך סי' קמ"ה ס"י דלא שייך על זה שם נוי. אלא דכשיש ע"ז תחתי' זה הוה תשמיש. אבל לפניו בעלמא לא שייך על זה דין נוי. ואפשר דמ"מ מדרבנן מיהו מיתסר וכמשמעות הש"ס גבי מרחץ של אפרודיטי דאמרינן התם נהי דאתסורי לא מיתסר נוי מיהו הוה ופי' בתו' דאסור מדרבנן ע"ש אבל בכה"ג דלפני הבית ודאי לא חשיב לאסור גם כנוי מדרבנן כיון דאינו אלא תשמיש דתשמיש. דמי עדיפי מבימות דלעיל וצ"ע:

סימן קמג ס"א מי שהי' ביתו סמוך לבית אלילים ונפל אסור לבנותו כו' בש"ס דקא מהני לעכומ"ז ובתו' די"ג הקשו לר"ל דס"ל גבי מכס שם דמהנה שרי והא הכא אסור ובהגהות הגרע"א כ' על לשון התו' [דנקטי מפירכת הש"ס] די"ל דסוגיא דשם כר"י. ולכאו' התו' לא נקטי לשון הסוגיא אלא כדי לפרש דהטעם משום מהנה. אבל באמת מגוף המשנה ג"כ קשה. דהא ודאי נמי לא עדיף ממהנה. ואע"ג דאמרינן התם דר"נ ודאי סבר דמהנה אסור. אלא דר"ל סבר דפליגי עליו רבנן. מ"מ שפיר קשי' ממתני' דהא ר"ל אמרה התם אמתני'] אמנם לולי ד"ק איני מבין כלל דהיכי ס"ד דר"ל סבר דמהנה מותר דהשתא מצווין אנו אבד תאבדון כ"ש דאסור להנות. וכדפרכינן בדכ"ו השתא מורידין. לא מעלין מיבעיא ע"ש. ע"כ נראה בפשי' דכי היכי דאמרינן בדף י"ד דכולן מוכרין להם חבילה. דאלפני דלפני לא מפקדינן. והא התם מהנה נמי הוה. אלא כיון דאינו נותן ביד המקריב גופי'. לא מיקרי מהנה. וה"נ גבי מכס כיון דאינו דבר המקריב גופא אלא דאח"כ יקנו בהן צרכי אליל. זה ס"ל לר"ל דלא חשיב מהנה. אבל מהנה לאליל גופא ודאי ליכא למ"ד דשרי. ואף דמהתם יש לחלק דהתם הקונה קונה במעותיו והמוכר אינו עושה אלא איקרובי בעלמא י"ל דבכה"ג לא חשיב מהנה. אבל הכא הרי זה הישראל נותן מעותיו ומרויח. וחילוק זה מצינו בתשמיש קדושה באו"ח סי' קנ"ג דאע"ג דהזמנה לאו מילתא היינו בעיקר גוף הדבר. אבל במעות ודאי נתפס בנדר ע"ש בט"ז ומג"א. מ"מ כאן אין לחלק בזה דהא מבואר בס"ב דתשמיש דתשמיש מותר לכתחי' ולא חשיב מהנה. אע"ג דודאי סופו להנות לעכו"ם [ובודאי דזה אין שייך לדמות לתשמישי קדושה שם כמובן]. וע"כ כל שאינו במעשה זו גופה הנאה לאליל לא שייך למיתסר. ובאמת קרוב בעיני דאפי' לר"י דקיי"ל כותי' דאסור אינו מדאוריי' אלא איסורא דרבנן וצ"ע:

ועש''ך שכ' להשיג על הב"ח והאריך דאפי' אין הבית גופי' נעבד אסור ול"י מאי נסתפק להו דהא משנה מפורשת מבוארת בסי' קמ"ה דבית שמכניסין בתוכו עכומ"ז אסורה דהוה תשמישי עכומ"ז ובודאי אסור מדאורייתא לעשות תשמיש עכומ"ז. והא דשרי לבנות הטרקלין שהכיפה בתוכו משמעות הפו' דהכיפה הוה בנין שמכניסין בתוכו האליל וא"כ בית השני ודאי הוה תשמיש דתשמיש. ולשי' התו' דגרסי שם דימסאות ומרחצאות. נראה בפשי' כיון דאמרינן לקמן מ"ד גבי מרחץ של אפרודיטי דאין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אפרודיטי נוי למרחץ. וא"כ כל הבנין אינו כלל תשמיש לעכומ"ז. ומשו"ה ודאי שרי. ותמיהני על הגר"א ז"ל שנתקשה בזה לשי' התו' ע"ש שם כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה. וגי' שלנו ד"א. והרמב"ם השמיט זה. ונראה דס"ל להרמב"ם דודאי אין שום סברא לקבוע שיעור להרחיק ד"א אלא דהשיעור כ"ז שלא יהנה בזה לאליל ואי משום דצריך להרחיק מאליל ד"א. הא קיי"ל דבגוזלת את הרבים מותר. וכ"ש גוזלת את היחיד:

וכמו שהי' מותר כותל הראשון] ע"כ מפרש דהא דנקט ד"א דהוא רבותא דהא קיי"ל בב"ב פרק ל"י דצריך להרחיק כותל מכותלו של חבירו ארבע אמות דמעלי לה דושא. וא"כ הו"א דהכא אסור דמהנה לעכומ"ז. ואע"ג דעביד לי' ביה"כ או שממלא בקוצים מ"מ בודאי איכא דושא קצת וקמ"ל דזה לא מיתסר דאיהו אדעתי' דנפשי' עביד והנאה ממילא אתי מדושא דאינשי. ועוד דהא ישראל לא אזלי התם בתוך ד"א אלא עכומ"ז ואינהו הוא דמהנהו לנפשיי'. והרמב"ם כלל זה בתוך סתם לשון כונס לתוך שלו וכבר ידעינן זה ממילא. אלא דהתנא דרך להשמיענו בקצור אגב אורחא אע"ג דכבר תני לה בדוכתא ודוק: