חבל יוסף (חדרי דעה) קכד

ודאי דכ"ש דליכא למיחש במוצא. ובאמת הטור שכ' דנראה לו לאיסור מסברא צ"ע שי' בפירוש הש"ס. והרי הוא ג"כ הביא דברי הרמב"ן שכ' בפירוש דהך חילוק בין בולט לשוקע. היינו במקום חשדא דעכומ"ז. וע"כ דלא חיישינן שנעבדה כנ"ל. וביותר יש לתמוה על הב"י שכ' על הטור דטעמו ברור. וגבי המוצא כלים שם מקודם הביא דברי רי"ו להיפוך וצע"ג:

ט"ז סקי"ד ומו"ח ז"ל כ' בדעת הרמב"ן דמידי דעשייתן מה"ת ושהייתן מדרבנן אסור בשוקעת ובר"ן ז"ל כ' בהדיא דמותר בשוקע. ולא ידעתי מה זה. דהא לשי' זו ליכא הא דאסור בעשי' ומותר בשהי' מן התורה אלא חמה ולבנה כומ"ז שבמדור התחתון כמבואר שם. והרי אנן קיי"ל כשי' ר"ת דאיסור העשי' בהו הוה מן התורה אפי' בשוקעין לפי שנראין שקועין ברקיע. ופשוט דלא שייך לחלוק באיסור שהייתן בין בולט לשוקע. דמ"ש כיון דאיסור עשייתן ג"כ מן התורה אפי' בשוקע א"כ גם באיסור שהיי' שלהם דהוא מדרבנן אין מקום לחלק בין בולט לשוקע וכדמוכח בהדיא בש"ס גבי הא דכריך והא ר"ג דיחיד הוה ע"ש. וע' תו' חולין ד"מ דרש"י פי' שם דחמה ולבנה וכל צבא השמים אינן מחוברין. ותו' פירשו שם דמחוברין הם וע' בר"ן. ונראה דהא דכ' להתיר אינו אלא בס"ד דתי' קמא. אבל לפי מה דמסיק באמת הכל אסור אפילו בשוקע. וכמש"כ הטור בשם הרמב"ן. וגם בשי' הרמב"ם כ' שם הר"ן בסמוך דכל הני אפי' שוקעין אסור כיון דהם נראין שוקעין וצריך עיון:

שם ס"ק י"ג ונראה דציור עדיף אפי' משוקעין דאין בציור שום ממש. והנה"ך השיג ע"ז. והנה באמת סברא זו כ' בהדיא התו' ביומא נ"ד ע"ש ועוד הוסיפו שם לכתוב גבי ציורים שבביהמ"ק דבמחובר בטלי הציורים לכותל ע"ש. אבל לולי דאיני כדאי לכאו' כ"ז צ"ע בסוגיא זו דא"כ למה דחיק גבי ר"ג דאחרים עשו לו ועי' בתו' דאע"ג דאמירה לעכומ"ז שבות משום המצוה שרי. והי"ל לעשות בציור או במחובר דליכא איסורא כלל וצ"ע:

ס"ד ואם הם להתלמד להבין ולהורות כולן מותרין. והרמב"ם השמיט זה ותמהו עליו. והנה נראה לי הוכחה מדברי התו' דיומא הנ"ל דהאריכו ליישב הא דאריות דכסא שלמה [לפ"מ דס"ל שם לאסור] די"ל דע"פ הדבור. ואע"ג דנביא אינו רשאי לחדש דבר. איתא בזה משום מגדר מילתא כדאמרינן במדרש דכשהיו באים עדים להעיד היו האריות שואגים והעדים מתיראים להעיד שקר. ולכאו' כיון דאיכא משום מגדר מילתא למה הצריכו לומר ע"פ הדבור הא מותר להתלמד ולהורות לכו"ע. ודוחק לומר דזה גופי' דיהי' מגדר מילתא צריך ע"פ הדבור וכעין שכ' התו' סו"פ הנחנקין גבי אלי' ע"ש. דהא ודאי דזה סברא פשוטה מעצמה. וגדולה מזה כ' הנה"ך גבי צורות שבמחזורים דיש בזה משום להבין ולהורות וע"כ דגם התו' ס"ל הכי דלא קיי"ל כהאי שנויא דלהתלמד שרי. ונראה דהמציאו זה מהא דרחב"ת בע"ז י"ח דאמרינן דנענש לשריפה משום דהוה הוגה השם באותיותיו. והוא סבר להתלמד שרי וע"ש ברש"י דבאמת לא שרינן הכא להתלמד דיש לחוש לכבוד המקום. ולא אמרינן הכי אלא בנטיעת קישואין דר"א ודמות צורות לבנות דר"ג. ואפשר דהרמב"ם סבר דבהא דדמות שמשי מרום נמי איכא משום כבוד המקום ולא שרינן לי' אלא בנטיעת קישואין לחוד ודוק:

שם בהגה ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא. בש"ס דמסיק בדר"ג דאחרים עשו לו ופריך והא ר"י דאחרים עשו לו וא"ל סמי עיני' דדין. ומשני התם בחותמו בולט ומשום חשדא. ופריך מאנדרטי דשף ויתיב בנהרדעא ומשני דרבים שאני. ופריך והא ר"ג יחיד הוה ומשני דשכיחי רבים גבי'. וכ' התו' דלישני דר"ג לא הוה בולט וכ' דבדמות לבנות לא שייך בולט דגם ברקיע הם שוקעין וא"כ עיקר התי' דהתם משום חשדא ובר"ג הוה רבים לא שייך חשדא. וא"כ צריך להבין דלמה הזכיר כלל הא דבולט כיון דלפי האמת לא נ"מ מידי ולמה הוצרך לשנויי דבולט ואייתי נמי עליה בריי' כדתניא טבעת שחותמו בולט כו'. והנראה מדברי התו' בע"ז ורה"ש דה"פ דהמקשה (מדר"י) הוה סבר דחשדא היינו הוא משום איסור עשי'. והתרצן משני דאין החשד משום איסור עשי' אלא חותמו בולט והחשד הוא משום ע"ז. וכן פירש"י דהיינו משום חשד ע"ז. ולפי"ז צריך לומר דמעיקרא משום חשד איסור עשי'. לא מצי לשנויי דרבים שאני דבאיסור עשי' גם רבים חשידי. ומשני דהוא משום חשד ע"ז. ואהא רבים ל"ח. ולפ"ז נדחה דברי המג"א בסרמ"ד דכ' ראי' מכאן לענין איסור בקבולת. דרבים ל"ח. דאדרבה מוכח להיפוך דבאיסור לאו בעלמא ע"כ דגם רבים חשידי ול"א לא חשידי אלא בע"ז דווקא וזה מוכרח. ומיהו הר"ן מפרש דהמקשה הוה ס"ד דגם שהיי' אסור מדאוריי' ע"ש ואין ראי' לחילוק זה ולפי דברי התו' נדחה ראיי' הר"ן שם ודוק:

ס"ח חצר תבנית עזרה כו'. וברא"ש וקיצור נשמט חצר תבנית עזרה. ונראה דבכוונה השמיטו זה ודבר גדול יש לנו ללמוד מזה. דהנה לפמש"כ הש"ך גבי דמות ארבע פנים דאסור בין דמות שור ובין דמות כרוב ע"ש א"כ נראה פשוט דהוה"ד בעזרה אסור בין עזרה כחצר המשכן. ובין עזרת ישראל שבביהמ"ק. והנה חצר המשכן הי' מרובע מאה על חמשים. וכמבואר בעירובין כ"ג. וא"כ היכי קאמר שם ר"י בעירובין לענין אינו מוקף לדירה דאינו מותר יותר מבית סאתים כחצר המשכן וס"ל התם ר"י דבעי נמי דארכו פ"ש ברחבו ע"ש. דא"כ היינו ממש תבנית עזרה. וא"כ היקף כזה אסור לעשותו כלל ולא שייך תקנת חכמים ע"ז. ונראה פשוט דחצר אינו אסור אלא כשיש בו בית תבנית משכן אבל בל"ה לא הוה כלל תבנית עזרה. ואפי' נאמר דהיו מעמידין תחילה החצר לבד. מ"מ זה לא מיתסר. כמו דלא מיתסר במנורה של חמש קנים אע"ג דמתחילה ודאי היתה בת חמש קודם שעשו ז' אלא כיון דלא נשארה כך לא מיתסר וה"נ בחצר]. ולפי"ז שם דאיירי דאין בו בית דירה לא מיתסר. וא"כ הכא בחצר תבנית עזרה לא מיתסר אלא כשהי' בו תחילה בית תבנית משכן. וקמ"ל דהיכי דכבר עשו בית תבנית משכן. שוב אסור לעשות לו חצר בתבנית עזרה. ולכאורה היינו לעבור בשני איסורין. ומיהו אי אמרינן דהני תשמישי מקדש כשנעשה כבר שוב אין איסור להשהות. נ"מ כשכבר נעשה הבית בתבנית משכן דבשהי' אין איסור. בזה אסור לו לעשות לו חצר לבית הזה שיהי' בתבנית עזרה. אבל הר"ן הכריח דבזה אסור גם השהי' מן התורה ע"ש. וא"כ לא נצרכה אלא לשני איסורין כנ"ל. וא"כ הרא"ש והקיצור דאין דרכם לכתוב רק האסור והמותר. ולא נחתו לאשמעינן מנין האיסורים. לא הוצרכו לכתוב זה דבל"ה אסור משום הבית שבתוכו ודוק:

שם שולחן תבנית שולחן. בשילהי חגיגה תנן דשולחן של מקדש מקבל טומאה ומפרש בגמרא דמשום הציפוי לא מיקרי כלי מתכות דרחמנא קרי' עץ. אלא דגלי קרא דהטהור מכלל שהוא טמא. ומקבל טומאה מדין כלי עץ ולא הוה עשוי לנחת כדר"ל דמגביהין אותו לעולי רגלים כו'. ושם לענין מזבחות אר"א דטהור שהן כקרקע ופירש הש"ס דרחמנא קרי' מזבח אדמה ואיתקוש מזבחות להדדי. וחכמים אמרו שם במתני' מפני שהן מצופין. ופי' חד לישנא דה"ק וחכמים מטמאין מפני שהן מצופין. ואידך לישנא פירש דלר"א קאמרי לי' מאי דעתיך [דבעית קרא לטהורי דהא כ"ע העשוי לנחת הוא] מפני שהן מצופין מיבטל בטל ציפוין. והתו' הקשו שם לר"א באמת למה צריך קרא לשולחן דהטהור מכלל שהוא טמא. דת"ל משום ציפוי. ואע"ג דרחמנא קרי' עץ. הא גבי מזבח אי לאו דה"ה כקרקע הוה מטמא [והתו' ס"ל דגם המזבחות קרוי עץ וערש"א שם וכן בל"ק שם דרבנן מטמאין משום הציפוי למ"ל קרא דהטהור גבי שולחן ותי' דבאמת הא דבשולחן טמא היינו משום הציפוי ומזבח ילפינן מיני'. ולכאו' הוא תמוה מאוד דהא בש"ס מפרש בהדיא משום דר"ל דמטלטלין אותו לעולי רגלים. והוה כ"ע המטלטל ולא משום הציפוי. וא"כ המזבח דאינו מטלטל הו"ל לטהורי. ולכאו' הי' נראה ליישב קושי' לר"א דהא בסוכה (ד"נ) פליגי רבי וריבר"י אי עושין כ"ש של עץ. ומפרש טעמא דמאן דמכשר דסבר דלמידין מאביב של משה דהי' של עץ. ואע"ג דאביב הוה א"א ס"ל דדנין אפשר משאי אפשר. ואידך לישנא מפרש דטעמי' משום דדריש ריבויא ומיעוטא. והנה ר"א ס"ל בהדיא ביבמות מ"ז דדנין דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין מפסח מצרים ואע"ג דא"א ראי' גדולה. וה"נ ס"ל לר"א דקרקע נגזלת בסוכה ל"א ובכ"ד ומפרשינן בשילהי ב"ק דטעמא דדריש בריבויא