חבל יוסף (חדרי דעה) קכג

הא דאמרינן דאלפני דלפני לא מפקדינן. דבדכ"א כ' התו' דעיקר הפירוש היינו דלא חששו כ"כ לספיקא ע"ש. וא"כ בהני דודאי ימכרם לכומרים ודאי שיש לאסור. וכ"כ התו' בדי"ד ע"ב סוד"ה חצב בפירוש ע"ש. אבל בדט"ו ע"ב ד"ה לעכומ"ז כ' בשם הר"א אהא דאסור למכור לישראל החשוד למכור לעכומ"ז דהכא ל"א דאלפני דלפני לא מפקדינן. דדוקא במוכר לעכומ"ז שימכור לתקרובות דהעכומ"ז גופי' לא מיפקד אלפני עור שייך לומר דהוה לפני דלפני. אבל לישראל שהוא גופי' נמי מצווה אל"ע לא שייך לפני דלפני דהרי הוא מכשיל את הישראל שיעבור על לאו דלפ"ע ע"ש. הרי דס"ל דלא דההיתר שמא לא ימכור לתקרובות דבזה אין לחלוק בין ישראל לעכומ"ז. אלא דההיתר דאפי' ימכור כיון דהעכומ"ז שימכור לא מיפקד אל"ע ל"ח. וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דאפילו בעכומ"ז שמוכר בודאי לכומר נמי ל"ח וכשי' השני' ודוק:

סימן קמא ס"א והי' ביד הצורה מקל כו' עט"ז וש"ך. והנה עיקר הדבר אי דווקא אנדרטי הוא תלוי בפירש"י ותו' בהא דא"ש באנדרטי שנינו. דרש"י פירש דאנדרטי הוה טפי סתמא לעכומ"ז ומשו"ה אסר ר"מ בסתם. ורבנן ביש בידם כו'. והתו' הקשו ע"ז דמשמעות הש"ס בשבת דאנדרטי אדרבה שלא לעכומ"ז. ופי' ר"ת להיפוך דאדרבה דמשו"ה מקילין רבנן ובעי דווקא יש בידם משום דאיירי באנדרטי. והנה הב"י כ' בתחילה דהרי"ף והרא"ש הביאו הא דאנדרטי לאשמעינן דאפילו באנדרטי אסור. והרמב"ם והטור שלא הזכירו זה משום דממילא משמע דבכ"ג אסור. והוא בדרך פי' ר"ת דאנדרטי הוה קולא. ואפ"ה ביש בידם בפתח מדינה אסור. ושאר צורות אפי' אין בידם. אבל אח"כ הביא דברי רי"ו דכ' דלשי' התו' אנדרטי של מלכים מותר אם לא שיש בידם כו' אבל הרמב"ם כ' דצורה אחרת מותר אפי' שיהי' בידם כו' וכ"נ מהרי"ף ע"ש. הרי שהרי"ו תפס להיפוך דשי' הרמב"ם והרי"ף כפירש"י דדווקא אנדרטי. והביא הב"י דברי הרמב"ם ופי' סברת רי"ו בשי' הרמב"ם. דאע"ג דלא הזכיר הרמב"ם אנדרטי ס"ל דעומדין על פתח מדינה מסתמא היינו אנדרטי ומסיים דגם הטור דכ' לקמן (ס"ד) דווקא צורת אדם. ע"כ היינו מאוקימתא דאנדרטי. ונראה דהוכחת הרי"ו לפרש כן. הוא מדלא אשמעינן הרמב"ם דשאר צורות אסור אפי' באין בידם כדמוכח לפיר"ת. ע"כ דס"ל דאדרבה כפירש"י דדווקא אנדרטי לאיסורא. אבל שאר צורות לעולם מותר. ועומדין על פתח מדינה היינו אנדרטי כפי' הב"י. וס"ל דה"נ משמע מהרי"ף דלא פי' ג"כ הך איסורא. דהיינו נמי כפירש"י דדווקא אנדרטי אסור. ולא שאר צורות אפי' יש בידם. ונראה שהב"י חזר בו והודה להרי"ו. שהרי סייע דבריו גם מדברי הטור שכ' בסמוך דווקא צורת אדם. אלא שיש קיצור בב"י שלא הביא פירש"י ותו' ולא נתבאר היטיב החילוק שמדבריו לדברי הרי"ו. אבל ברור כמש"כ. וא"כ הסכמת הפו' כפירש"י דדווקא אנדרטי. ולפי"ז פירוש לשון הרמב"ם ביד הצורה היינו דווקא אנדרטי. וא"כ גם כאן במחבר שהעתיק דברי הרמב"ם ולשונו בודאי מתפרש ג"כ דווקא צורת אדם וז"ב:

ס"ג וצורת דרקון מותר לעשותה ואסור להשהותה עש"ך וט"ז. והנה לשון הטור אסור למי שמוצאה להשהותה ומשמע דהיינו דאסורה בהנאה מחשש שמא נעבדה. וכ' הב"י דמדברי הרא"ש הי' נראה דכוונתו שאסור לישראל להשהות משום חשדא. אלא שהטור לא רצה לפרש כן דא"כ אסור ג"כ לעשות משום חשדא. ע"כ פירש דהיינו שאסור למוצא להשהות. פי' שאסורה בהנאה וטעונה ביעור כדין עכומ"ז ע"ש. והנה צריך להבין מה דעת הב"י בזה בשי' הטור דהא ודאי ע"כ אסור ג"כ לישראל להשהות משום חשדא. והרי בהדיא הביאו התו' דברי הבה"ג אהא דר"י דהיינו בצורת דרקון ע"ש ואכתי קשה היכי מותר לעשות. ואולי כוונתו למש"כ הדרישה דהא דטבעת שיש עליו חותם אסור להניחו היינו דווקא בתכשיטין שמפורסם אבל בצנעא מותר ול"ח בזה לחשדא. וי"ל דהא דמותר לעשותה היינו בצנעא. דבזה גם להשהות לא מיתסרי למה שמחלק הרא"ש דלהשהות אסור ע"כ פי' למוצא כנ"ל. והנה לעיקר דין הדרישה לכאורה הי' נראה כן מדברי התו' גבי חותמות שכ' בסוגיא זו וברה"ש דיש מחמירים שלא לחתום לעכומ"ז צורת אדם כו' אלא א"כ מביא מעצמו. וכן לאסור החגורות שיש בהם צורת אדם כו'. ולכאורה למה בחותמות מותר במביא בעצמו ובחגורות מוכיח דבריהם שאוסרין אפי' עשוין כבר. וע"כ דבחגורות הוה מפורסם ואסור משום חשדא. אבל בחותמות דבצנעא ליכא איסור אלא במחתימו דאסור משום העשי' דאמירה לעכומ"ז שבות אבל חשדא ליכא. אבל אין זו ראי' דיש לומר דבחותם על ש"ח דידוע דהוא חותם על החוב לא שייך חשדא כלל כיון דהוא ידוע שהוא חותם של אותו עכומ"ז ועתיד ליטלה כשיפרע החוב. וכן נראה לי מדברי רש"י והר"ן בהדיא דאין לחלק בזה להתיר בצנעא דהנה פירשו בשנויא דהש"ס גבי ר"ג. דאבע"א דשל פרקים הוה. דהיינו דלא הי' מחברה אלא כשהעדים היו באים להעיד וכולי יומא לא חזי לה וליכא חשדא. ונראה דשיטת דהאבע"א קמא ס"ל דבנשיא לעולם ליכא חשדא. דתמיד שכיחי רבים גבי'. ואידך אבע"א ס"ל דכולי יומא איכא למיחוש. אל דכולי יומא הוה בפרקים. וא"כ משמע דדווקא לפי דהוה בפרקים. הא בל"ה הוה אסור אפילו בצנעא. דאי ל"ה לישני בפשיטות דכולי יומא הוה בצנעא. ואע"ג דלפי שי' הרא"ש והטור דהביאו לדינא איב"א דשל פרקים מותר. נראה לי שמפרשים פ"א דלא כרש"י והר"ן. אלא דהכוונה שאינו מחברה כלל בשעה שהוא מראה להעדים. אלא הי' מקריבן זל"ז ואינו מחברם כלל. ולא אסרה תורה אלא בעושה גוף שלם. ולא איירי כלל מחשדא. וא"כ אין מזה סתירה כלל לענין הך סברא דצנעא. מ"מ נראה לענ"ד דגם מהך תי' דהש"ס דנשיא שכיחי רבים גבי' יש להוכיח כן דהנה זה נראה ברור דעל שעת קבלת העדות גופי' ודאי לא הוצרך לומר דשכיחי רבים דהא פשוט דהוה ב"ד ועדים דאין רבים יותר מזה ועש"ך סוסקכ"ז. וע"כ דהכוונה אכולי יומא. ולישני דהוה כולי יומא בצנעא. וע"כ דצנעא ל"מ כלל ודלא כהדרישה וכן משמע בהדיא בס"ה בהגה ובש"ך שם סקכ"ט ע"ש. ומ"מ בש"ח משמע ודאי מדברי התו' הנ"ל דמותר. והא דאסר הרב היינו בש"ד דליכא הוכחה על מה שמשהה. ובזה יתיישב מש"כ הש"ך דהרב הוצרך להשמיענו דאפי' בחותם אסור להשהות ולכאו' מהיכי תיתי למיטעי ולפ"ד א"ש משום דמשמעות התו' להתיר כנ"ל והוצרך להשמיענו דזה דווקא בש"ח כנ"ל. וקושי' הב"י לענין מותר לעשותה נראה ליישב כעין שכ' הר"ן אהא דחותמו בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה. דהיכי יחתום כיון שאסור להניחה. ותי' דהיינו בשל עכומ"ז ע"ש. וה"נ כוונתו שמותר לעשות היינו דליכא איסור עשי' דאורייתא. ומותר ע"י עכומ"ז. דאי הוה איסור עשי'. הוה אמירה לעכומ"ז שבות. אבל משום חשדא ליכא אלא בעושה בעצמו ולא על ידי עכומ"ז וזה פשוט. וא"כ ודאי כוונת הרא"ש כפשוטו דאסור להשהות משום חשדא. וגם בכוונת הטור פשוט דאין הלשון אסור למוצא להשהותה מיושב כלל. וצריך להגי' ''ולהשהותה'' וכמו שהוא בקיצור פסקי הרא"ש. אסור למוצא. ואסור להשהותה. וא"כ גם כוונתו בלהשהות כפשוטו וז"ב. והרב כאן הך דאסור למוצא כבר כתב המחבר. והוא כתב הא שאסור להשהות ופשוט:

ומש"כ עוד הט"ז בשם הטור דאפילו בשוקעת אסור במוצא דיש לחוש שמא נעבדה. וכבר הביאו הש"ך בסק"י, ומסיק עליו דהרי"ו כ' די"א דווקא בבולטת וכ' שכן כ' בתוס' והנה בפירוש בתו' ליתא. אבל לענ"ד כוונתו כיון דהתו' הביאו דברי הבה"ג לפרש בש"ס בהא דחותמו בולט היינו בצורת דרקון ובדרקון שייך חשדא טפי ע"ש [ובאמת צ"ע דהא בצורת לבנות דר"ג נמי פריך לחשדא. ומשמע נמי דהיינו חשדא דעכומ"ז. ובאנדרטי דשף ויתיב כ' לתרץ משום דהוה אדם שלם. ולא יישבו הך דצורת לבנות. ואולי ס"ל דהתם חשדא דאיסור עשי' וצ"ע] וא"כ עכ"פ משמע דדווקא בבולטת שייך חשדא ולא בשוקעת ובודאי ע"כ דאין שכיח בזה לעובדן דאי הוה שכיחי לעבוד אפי' בשוקעת ודאי דהוה חיישינן לחשדא וכיון דל"ש שיהיו נעבדין ל"ח לנעבד. וכ"ש למש"כ הש"ך בסק"ח להוכיח מהש"ס דלחשדא חיישינן טפי דאפילו בצורת עיגול הלבנה דלא חיישינן לנעבד במוצא. אפ"ה חיישינן לחשדא להשהותה. וכ"ש בשוקעת דס"ל להתו' דליכא משום חשדא להשתות