חבל יוסף (חדרי דעה) קכב

למרקוליס ע"ש] הרי דאפי' אין עבודתה בכך מ"מ בכעין זריקה ומידי דהקרבה ודאי מיתסר. ואפי' אינו ממש דבר הקרב בפנים. דהא פרכילי ענבים אינן קריבין וע' ר"ן. אמנם משמעות הדרי' דקאי נמי על דברי הטור דגם בהני הוא ג"כ דאפי' בהניח לפניו בעלמא בלא שום עבודה כעין פנים ג"כ נעשה תקרובות. ואפי' אינו דבר הקרב ממש בפנים. אלא מין הקרב. וזה ודאי צ"ע. ולכאו' סוגי' דפרכילי ענבים הנ"ל סותר זה בהדיא. דהא פריך שם דאמאי מיתסר הא ליכא כעין זריקה. ולא אמרינן דהוה מינא דשמנים וסלתות שהוא קרב לגבי מזבח. וסגי בהניח בעלמא. וע"כ דגם להטור אינו אלא בקרב ממש דווקא וצ"ע:

ש"ך סק"ד כ' בישוב שי' הטור דס"ל דבחגב דהוה שחיטה ממש חייב אפי' אין עבודתו בכך. ליישב לפי"ז דיקשה ג"כ לשי' קושי' התו' דהקשו לפי שי' רש"י דא"כ לימא דכו"ע כרב דבעבודתה בכך אסור. ופלוגתא דחגב באין עבודתו. והא דמחייב ר"י ה"ט דחגב שאני. דס"ל להטור כשי' האחרים בר"ן ושי' הראב"ד. דלענין חיובא אין נ"מ בזה ואפי' אין עבודתו ודאי חייב. וא"כ ע"כ רבנן דפטרי דלא כרב. ומה שפסק כר"י משום דרב ס"ל כוותי' [וער"ן דסוגיא דסנהדרין כרב]. וס"ל מסברא דבחגב מהני ודאי אפי' לאסור ע"ש. וזה דחוק מאוד שיכתוב הטור דין בפשי' מסברת עצמו. ולא יזכור כלל שהוא מסברת עצמו. וגם באמת אין שום הכרח לסברא זו כלל. ויותר הי' נראה בשי' הטור כמש"כ הריטב"א בשם הר"י בשי' רש"י דבמקל דאינה אלא דומה לשחי' בעי ודאי דווקא עבודתה בכך. אבל חגב דשחי' גמורה היא. ס"ל להש"ס דאפי' אין עבודתה בכך הוה כעבודתה. וא"כ לפ"מ דקיי"ל כרב ודאי דבחגב אסור אפי' אין עבודתו. והוא ישוב פשוט וברור אלא דבין לפי שי' הש"ך. ובין לפ"מ שכ' לפי דברי הריטב"א. ע"כ צ"ל דר"י דפטר התם שוחט בהמת בע"מ פליג אדרב. דזה ודאי דבהמה בע"מ עדיף משחיטת חגב. והנה זה דפסק כרב ולא וכר"י. אפשר ליישב משום סוגי' דסנהדרין וכמש"כ הר"ן. אבל זה צ"ע דהרא"ש הביא דברי ר"י ומשמע דס"ל לפסוק כוותי'. וא"כ לפי"ז לא קיי"ל כרב דלא כפסק הטור. ואין דרך הטור שלא להביא דעת אביו הרא"ש כלל וצ"ע:

וע"ש סק"ו ליישב מה שנתקשה הרבה בכ"מ בשי' הרמב"ם דפסק גם בחגב דווקא בעבודתו בכך. דשי' כשי' התו' דפלוגתא דחגב ג"כ בעבודתו בכך. ובאין עבודתו ודאי פטור. ובאמת בשביל ישוב שי' הש"ס יפה כ' גם בכ"מ דבאמת י"ל דדחויא בעלמא הוא. ואדרבה פלוגתייהו באין עבודתה ורב כרבנן. אלא דעיקר הקושי' הוא הא דפסק הרמב"ם בספת לה צואה ונסך לה עביט של מ"ר דחייב בסתם ולא חילק כלל. ומשמע אפי' אין עבודתו בכך. ואח"כ תיכף בחגב מחלק בזה דדווקא בעבודתה בכך. והרי הסברא פשוטה לחייב בחגב יותר מספת לה צואה. והוא תימה גדולה וע"ז לא יישב הש"ך כלל. ועכ"מ דמש"כ ליישב זה הוא לקוח מדברי הריטב"א באו"א קצת. לפי שי' הרמב"ם. אבל כבר כ' ע"ז שאינו נראה וצ"ע:

ס"ה כל דבר שכיוצא בו קרב לפנים כו' וכל שהוא חוץ למחיצה אם הוא דרך כבוד אסור משום נוי. כן הוא שי' רש"י דהאיסור משום נוי דתקרובות ליכא חוץ למחיצה וא"כ יש לה ביטול. והתו' הקשו ע"ז דהא גבי פעור ומרקוליס אמרינן דאפי' בחוץ ודבר שאינו של נוי אסור. ומשמע שהוא משום תקרובות. ודעתם דגם חוץ למחיצה האיסור משום תקרובות. ובכל כומ"ז דווקא בדבר של נוי ובפעור ומרקוליס אפי' אינו של נוי והכל משום תקרובות וא"כ אין לו ביטול. ואינו מובן לענ"ד הכרח שלהם מפעור ומרקוליס דהתם אמרינן דליכא עליי' תורת מחיצות כלל. ואפי' בחוץ הוה כלפנים מן המחיצות. ומשו"ה שפיר הוה תקרובות גם בחוץ. אבל בכל כומ"ז חוץ למחיצה שפיר י"ל דליכא תקרובות ודוק:

שם ופעור ומרקוליס כל מה שמוצא כו' היינו נמי בקרב לפנים שבתחילת הסעיף. והנה שי' הרמב"ם דאפי' באינו קרב לגבי מזבח ודרך בזיון לפנים מן הקלקלין אסור ובפעור ומרקוליס אפי' בחוץ. והמחבר השמיט שי' זו. ואולי משום דלפי"ז ע"כ צריך לומר דהא דמצא בראשה מעות דמותר משום דהוה דרך בזיון. הוה דווקא חוץ לקלקלין. וצריך לדחוק ולפרש דקלקלין הוא מקום עבודתה ואינו אלא במקום אחד ולא כל שלפניה ואפי' בראשה אינו כלפנים מן הקלקלין והדוחק מבואר. וגם צ"ל לפי שי' הרמב"ם דהך מתני' דמצא בראשה מעות כו' הנ"ל. לא קאי אמרקוליס דבמרקוליס הא חוץ כפנים ולשיטתו הא אפי' במעות שאינו קרב לגבי מזבח אסור וע"כ דלא איירי במרקוליס [ואע"ג דגם להרמב"ם ע"כ מוכח דגם במרקוליס בעינן כעין פנים דהא בהדי' פריך בש"ס אבני מרקוליס במאי יאסרו. צ"ל דהיינו דהאבני' אינן אלא תקרובות ובעי כעין פנים:

אבל מעות כסות וכלים משמעות הש"ס לפי שי' הרמב"ם דודאי אסורין דכיון דהוה לנוי ולתשמיש נאסרו מדין תשמישין וע"כ מתני' דשרי לא איירי במרקוליס] ולכאורה משמע דקאי אמרקוליס דברישא שם. ואפ"ה מותר. וע"כ דלא אסרינן אלא בקרב לגבי המזבח. שוב ראיתי שנתעורר בזה הריטב"א ע"ש ועיין רמב"ם פ"ז ה"ג. דבהמה שהקריבה לעכומ"ז כולה אסורה העור והעצמות והפרש והוא מהש"ס (ד' לד) ויליף שם מלא ידבק בידך מאומה כו'. וראיתי מי שהקשה דהא תקרובות ילפינן בד' כ"ט מעגלה ערופה דכתיב בה כפרה כקדשים. והרי בקדשים קיי"ל דהעור מותר. ואינו מוכרח דלא איצטריך למילף אלא דהוה בכלל תקרובות והדר הוה בכלל חרם וכיון דהוה בכלל חרם כבר אמרה תורה לא ידבק בידך מאומה. והכי מחלק בהדיא בש"ס שם דעגלי עכומ"ז שאני מעולה ע"ש. ועוד נראה לענ"ד דבב"נ בבמה לשמים אינה טעונה הפשט וניתוח. דהא בבמה קטנה ג"כ איכא למ"ד דאינה טעונה הפשט. וקודם אוהל מועד משמע בריש חגיגה דאי עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראי' הוה. אינה טעונה הפשט. וכ"ש ב"נ בבמה שלהם. וא"כ כ"ש דמיתסר בשוחט לעכימ"ז כדמשמע בריש פר"י (ד' נ"א) ע"ש. ועי' בכ"מ שם שדקדק מלשון הרמב"ם דבפירש בפירוש שאינו עושה את כולה לעכומ"ז לא מיתסרא כולה. והוא פשוט מחולין (קכ"ח) גבי המשתחווה לחצי דלעת ע"ש:

ס"ט נרות שמדליקין לפני אליל אם מכרם לישראל מותרים דכיון שכיבן לצורך עצמן זהו בטולם. עט"ז דהר"י בטור ס"ל דאם כיבן הכומר בידים אפי' לחזור ולהדליקן ומצאן ישראל מעצמו ג"כ מותר. דהכיבוי הוה ודאי ביטול והמחבר השמיט זה. ונראה בטעמו דהנה מבואר לקמן (סי' קמ"ד) דעכומ"ז שמכר אליל דמיו מותרין אבל אם מכר על דעת לחזור ולקנות בדמיו צרכי אליל אסורין הדמים. דהוה מוקצה לעכומ"ז ע"ש. וא"כ הני נרות שכיבן הכומר אפי' נימא דבאמת הוה ביטול. מ"מ כיון דדעתו להחזיר ולהדליקן הרי ודאי דל"ג הני נרות מדמי עכומ"ז שהקצן לעכומ"ז. כיון דמעיקרא הוה אינהו גופיי' נוי עכומ"ז. והשתא נמי הן מיוחדין לחזור ולהדליקן לנוי אליל ובודאי שהן אסורין משום מוקצה. והר"י שכתב להתיר בזה ע"כ דס"ל כשי' הרי"ף דלי"ל סברא זו שם. ומתיר בכ"ג אפי' בדעתו להקצות לצרכי אליל וע"ש. אבל לדידן דקיי"ל כשי' החולקין לאסור ע"כ דלא קיי"ל כאן כהר"י ודוק סי"ג שעוה כו' אסורים לנר מצוה כו' ע' רמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח דפסק דהמשתחווה לקמה ועשאה סולת מותר למנחות כדחויא דהש"ס. ובפ"ד פסק דהמשתחווה לבהמה צמרה אסור לתכלת. וכ' הכ"מ דס"ל דדווקא חיטין ועשאן סלת. דנשתנה לגמרי הוה שינוי להתיר. אבל התכלת דלא נשתנה לגמרי ל''מ להתיר. ולכאורה קשה דהא קיי"ל גבי גזלן דצבעו הוה שינוי. אמנם בספרי על חו"מ סי' שנ"ד כ' ראי' דבפסולי מזבח בעי שינוי גדול יותר מגזלן. דהא גזל טלה ונעשה איל הוה שינוי בגזלן. ובאתנן ודאי ל"מ כדהוכחתי שם בראי' ברורה. ובזה מיושב קו' התו' בב"ק שם דלמ"ל קרא בגזלן דשינוי קונה ולא ילפינן מאתנן. דבאמת אתי קרא דמהני אפי' שינוי דל"מ באתנן. ולפי"ז כ"ש הכא בהכשר למצוה. דווקא שעוה לנר דלא הוה שינוי גמור יש להחמיר. אבל זיתים מתקרובות ועשאן שמן דהוה שינוי גמור זה ודאי כשר כמו באתנן שם. וכ"כ באו"ח סי"א דהמשתחווה לבהמה צמרה פסול לציצית. אבל המשתחווה לפשתן מחובר כשר לציצית דהוה שינוי גמור ע"ש ודוק סט"ו בהגה וי"א שאסור למכור לכל עכומ"ז כו' וי"א דדווקא לכומרים אסור. נראה בטעם מחלוקתן שנחלקו בפירוש