חבל יוסף (חדרי דעה) קכא

א"כ סיפא אתאן לרבנן. דהכי קשיא לי'. כיון דלרבי סגי באינה זפותה גם בשל חרס בניגוב בעלמא ול"ג משל עץ. הו"ל למימר דבזפותה נמי ל"ג משל עץ וליסגי בקליפה בעלמא ולא יעכב הניגוב כמו בשל עץ ג"כ ומשני דסיפא אתאן לרבנן. ומ"מ תי' הראשון של הט"ז ודאי ה"ה סותר בפירוש לשנויא דרבא הנ"ל דאתאן לרבנן. ורבי אינו מודה בה כלל וע"כ דיש בזה חומרא גם לרבנן. וגם פירושו בקלף את הזפת אסורה. ואוסרין דחכמים. הוא נגד כל הפו'. ודקדוקו ליתא כלל דכבר כ' הר"ן בשם הפו' דסתם איסור היינו דצריך ההכשר הגמור דהיינו עירוי שהוא מתיר בכל הכלים האסורים. וכמש"כ (בסי' קל"ה) בשם התו' ותל"מ:

סוס"א אבל באינה זפותה כו' תחילת תשמישה ע"י ישראל סגי בהדחה בעץ ואבן ובשל חרס ניגוב. הגר"א ז"ל הק' דא"כ מתני' דתני בשל חרס אע"פ שקלף הזפת אסורה. ע"כ נמי בתחילת תשמישה ע"י עכומ"ז דהרי קלף דמי לאינה זפותה כמש"כ הפו'. וכ"ה בהדיא בר"ן בשם הראב"ד. ובתו' גבי נודות בשם ר"ת. והתו' כ' [אהא דרבא בלישנא קמא אבל דרך בה בהדחה בעלמא סגי] דמתני' איירי בשל ישראל הוא דסגי בדרך בלא זפיתה בהדחה אבל בתחילת תשמישה ביד עכומ"ז. הא מבו' בבריי' דהגת והמחץ. דבדרך אפי' בלא זפיתה בעי ניגוב. ומשמעות השו"ע כהתו' שהרי פסק דבעץ ואבן סגי בהדחה. ובאמת י"ל דפסק השו"ע אינו כלל מגי' הל"ק דרבא. אלא מבריי' דמי שהיו גתיו ובדיו כו' וכ"ה שם ברא"ש בהדיא בוהעוי"ל שם ע"ש ולא הביא כלל ל"ק דרבא וכן הביא הטור דין זה בשם הרא"ש ע"ש. אבל באמת אין סתירה כלל אף מדברי התו' דזפתה היינו ודאי תחילת תשמישה וא"כ בזה דזפתה דמתני' ע"כ היינו תחילת תשמישה ביד עכומ"ז וכן סיפא דשל חרס וכנ"ל. וא"כ ה"פ דווקא זפתה דהיינו תחילת תשמישה ביד עכומ"ז אבל דרך בה היינו תחילת תשמישה ביד ישראל סגי בהדחה. וכן מצאתי בדברי הריטב"א וע"ש שכ' הוכחה לפירוש זה לפי שי' גי' דל"ק ע"ש. וכן דברי התו' שם במש"כ שם עוד וא"ת היכי פריך בסמוך כו' וי"ל דבמזופפין אין לחלק ע"ש יש לכוין ג"כ לזה:

ולפ"ז בנגע עכומ"ז במשקה טלה"ט באינה זפותה סגי בעץ ואבן הדחה. ובזפותה מבו' לעיל דצריך ניגוב. ובשל חרס לעולם צריך ניגוב. ובזה יתיישב קו' התו' (בדף ס') גבי עכומ"ז דאשתכח במעצרתא דאמרינן אי איכא טלה"ט צריך הדחה וניגוב ואי לא בהדחה סגי. וכ' התו' דמה זה לשון הדחה וניגוב דהא כל ניגוב הוה ע"כ הדחה תחילה. ולפי"ז פשוט דהכוונה הדחה. או ניגוב. והיינו דבגת של עץ ואבן ואינו מזופף סגי [אפי' בטולה"ט] הדחה בעלמא ונכשרת בזה לחוד. ואם הוא של חרס או הוא מזופף אפי' בשל עץ ואבן] צריך דווקא גם ניגוב. וז"ב:

ס"ו העקלים כו'. ויש להחמיר בשל קנים כמו בשל שיפה וגמי. נראה דהיינו דבבריי' תני של נצרים מנגבן ושל שיפה וגמי מיישנן. ורש"י פי' נצרים שבטים. ומשמע בכל קנים כן. אבל מדברי הרשב"א והטו' משמע דווקא חריות של דקל. וי"ל דבשאר קנים מחמירים כמו בשל שיפה. וכן בסוטה (פ"ב) הי' מביא מנחתה בכפיפה מצרית פרש"י נצרים של דקל, ומיהו בבכורים (פ' ג') תנן בסלים של נצרים של ערבה. ובס"ח לשון הרמב"ם כלי חלף דהיינו ערבה כדאמרינן (בסוכה ל"ד) ערבתא חילפתא. וברשב"א וטו' גם בשם חריות של דקל. [אלא שמשונה מעט שי' פי' דהם פי' על עיקר הכלי. וברמב"ם מפרש על התפירה כמו דאיתא בש"ס לשון דחייטי בצורי דחבלי] וצריך לומר לשי' הא דמקילינן בס"ח בהדחה דבעקלים מחמרינן טפי דהוה דוחקא. ועכ"פ לשון צורי דהתם מפרש הרמב"ם ערבה והם מפרשים חריות דקל וצ"ע:

הלכות עכו"ם סימן קלט ס"ג כל שכיוצא בו קרב לגבי המזבח כו' כיון שהניחו לפניו לשם תקרובות [אע"פ שלא הי' כלל כעין זריקה המשתברת] נאסר מיד. זה הוציא הרא"ש ממתני' דפרק א"מ בשר הנכנס מותר והיוצא אסור וע"כ דבשביל ההכנסה לפני' לבד הוא אסור. דאין לומר דהאיסור משום דתלינן דשחט לכו"ם דא"כ גם הנכנס ליתסר דהא כבר שחטה לעכו"ם. אלא ע"כ דההכנסה לפני' גופי' אוסר:

ולכאורה יש להקשות דהא בפר"י פריך אמתני' דמצא לפניו מעות כו' פרכילי ענבים ועטרות של שבלין אסור דהא ליכא כעין זריקה המשתברת. ומשני שבצרן מתחילה לכך. ופי' הראשונים דהיינו דכיון שמצא לפניו תלינן שבצרן מתחילה. וכ"כ הרא"ש דכיון דהוה מידי דמיכל דעבדי מינייהו יינות וסלתות דמקריבין בפנים אפי' הוה דרך בזיון תלינן דלתקרובות הביאם ע"ש. הרי דכל שהוא לפני' תלינן דמתחילה עשה לתקרובות. וא"כ למה באמת הנכנס מותר. ולא תלינן דכבר שחטה לכו"ם. וכדמצינו בכ"ד דהיו רגילין לשחוט לכו"ם. ור"א ס"ל דסתם שחיטת עכו"ם לכו"ם. וכן גבי גבינות בית אונייקי שם אמרינן שרוב עגלים נשחטין לכו"ם ע"ש. ואיני מוצא ישוב לזה אלא לומר דהתם איירי באמת בבשר שידוע שלקח משחיטת היתר דליכא למיחוש לשחיטה לשם כו"ם [ובסתם בשר באמת י"ל דכל שאנו רואין שמכניסין לפנים ודאי דיש לאסור. דאנו תולין דשחטן לכו"ם וכן משמע בס"ה] ואפ"ה היוצא כבר אסור. וע"כ אין כאן אלא הכנסה לפניו. וזה שהוכיח הרא"ש דע"כ דהטעם דבכי הא דקרב לגבי המזבח ההנחה לפניו לבד ג"כ אוסר:

אמנם תמיהני שהביא המחבר דעת הרא"ש בסתם בלא שום חולק. וכבר הביא הגר"א דהר"י בתו' ד"נ ד"ה בעינן חולק ע"ז בפירוש וגם הר"ן כתב בהדיא בפר"י שם גבי יינות שמנים וסלתות דתלינן דנסך קצת היין והקטיר קצת השמנים והסלתות והנשאר הם שיריים כדרך עבודת פנים. הרי בהדיא דלא ס"ל כמש"כ הרא"ש אלא דאפי' בכה"ג בעי דווקא כעין זריקה או הקטרה ובאמת לכאו' מוכח הכי לשון הש"ס שם בשלמא יינות שמנים וסלתות איכא כעין פנים ואיכא כעין זריקה המשתברת. משמע דאפי' בהני בעי ג"כ זריקה המשתברת. ואולי יפרש הרא"ש דהוה תרי טעמי באפי נפשיי'. או כעין פנים. או זריקה המשתברת וצ"ע. ועכ''פ הר"ן בודאי דלא ס"ל כשיטת הרא"ש. וגם בהא דבשר היוצא ודאי יפרש ג"כ כעין הא דיינות ושמנים. דתלינן שהקטיר קצת. אבל ההכנסה אינו אוסר. וכן נראה לענ"ד מדברי הרמב"ם בפ"ז דהביא שם משנה דבשר הנכנס והביא שם בסמוך משנה דמצא מעות כו' דדווקא דרך כבוד. והך דדבר הקרב לגבי מזבח דבכ"ג אסור. וסיים שם דלפנים מן הקלקלין הכל אסור בין קרב לגבי מזבח או אינו קרב בין דרך כבוד או דרך בזיון. ובפעור ומרקוליס אפי' חוץ לקלקלין הוה ג"כ כלפנים ואסור הכל. וסיים ע"ז וכן אבני מרקוליס כל אבן הנראית עמה אסור. ומשמע בהדי' דבכל הני שמביא שם אין שום חילוק דין ביניהם בכ"ז. והרי באבני מרקוליס פריך בש"ס בהדיא במאי נאסרים. ומסיק דנעשית תקרובות לעצמה ותקרובות לחברתה. וע"ש דלא דהוה תקרובות אלא דהם כע"ז עצמה וכבר נעבדה. אבל לא כדין תקרובות. ונ"מ דיש לה ביטול. והיינו לפי דלא הוה כעין זריקה המשתברת אינו נאסר מדין תקרובות. ומשמע דהוא הדין בכל הנהו בעי דווקא תקרובות כעין זריקה המשתברת. ולא דההכנסה לחודה אוסרת אלא דכשנמצא לפניו תלינן דנעשה בה כבר תקרובות כעין פנים וכמש"כ לעיל בשם הראשונים. ומשמע דגם בדבר הקרב למזבח היינו ג"כ דתלינן דנעשה בה זריקה המשתברת. או הקטרה כדברי הר"ן וצע"ג:

ועט"ז סק"ה שהביא דברי הדרישה דהוה"ד בשר חיות ועופות דינן כקרב לגבי מזבח. והשיג עליו דמנלי' הא. ובסתפל"ס כ' ראי' משוחט בהמת בע"מ למרקוליס דמסיק בש"ס דבדוקין שבעין דאינו מעכב לב"נ בבמה ודאי חייב. וחיות ועופות הא ג"כ כשירין בבמה ע"ש. ואין דבריו ברורין כלל דהא אין זה ראי' אלא דבכה"ג לא צריך עבודתה בכך. וחייב אפי' באין עבודתה בכך. אבל פשוט דלזה לא הוצרכנו לראי'. דהוא פשוט שם בהדיא. דהא אפי' רבנן דפטרי התם בחגב. משמע בהדיא דדווקא חגב. אבל בחיות ועופות ודאי חייב. וכן פירש"י בהדיא אהא דאמר לא דכו"ע בעינן כעין פנים ופירש"י מידי דדמי לזביחה כגון חי' ועוף ע"ש. והכי משמע נמי ממתני' דפרכילי ענבים ועטרות של שבלין דבבצרן מתחי' לכך כדמוקי בש"ס מיהו ודאי אסור. ומשמע דקאי מתני' אמרקוליס דאין דרך עבודתה בהקרבה [וכמבואר שם בהא דר"א מניין לשוחט בהמה