חבל יוסף (חדרי דעה) קכ

יבואר בא"ד] והנה מסיק שם שהרמב"ן כ' ע"ז דלא מצינו לו רגלים כו'. ולולי ד"ק לכאורה הרי דין זה ברור ע"פ הש"ס שלנו בלי שום פקפוק דכיון דהירושלמי קאי ביין שהוא מותר בהנאה וכבר מבואר (ברי"ס קל"ד) דיין שמותר בהנאה אינו אוסר במשהו. [ובב"י כ' זה בשם הרשב"א והר"ן. ובאמת מוזכר זה גם בתו' בכורות (ד' כ"ב) ד"ה יתיב ע"ש] וקיי"ל לעיל שם דביי"נ צונן ל"א חנ"נ וא"כ נהי דעד ג' פעמים שעדיין לא נשלם הכשר העירוי ודאי אוסרת הכלי את היין. הניתן לתוכה בנו"ט. אבל פשוט דהיין הנאסר עכשיו מפליטת הכלי אינו חוזר הוא ואוסר את הכלי. דאינו אסור בהנאה ואינו אוסר אלא בנו"ט. וא"כ כיון דחנ"נ ל"א בהא כנ"ל. אין במה שיבלע הכלי מן היין. כדי שיהי' בהכלי שתתן טעם במה שיתן לתוכה דהרי אין מחשבין אלא לפי ערך היין האיסור הראשון המעורב בהם. ולא יהי' עכשיו בפליטת הכלי מהיין האסור הראשון אלא משהו וכמש"כ התו' בחולין (דף ק') גבי הבעלת כלים גדולים [שאינו יכול להכניסם בכלים אחרים] דלמ"ד דאין חנ"נ בשאר איסורים א"ש. דאין מי ההגעלה אוסרים את הכלי דלא יהי' בפליטת הכלי אלא משהו ע"ש. וא"כ כשיעשה עירוי ביין כשר ג"פ שפיר הוכשר הקנקן כמו בעירוי מים. דמ"ש היין ממים כיון דגם על היין אין עליו שום איסור שיאסר את הכלי כנ"ל ואין שום קושי' וגמגום בזה. והנה הירושלמי קאי ביין שהוא מותר בהנאה. אבל באמת לכאורה אפילו הי' תחילה יין האסור בהנאה מ"מ הא קיי"ל בכל כלי עכומ"ז דיין הכנוס בהם אינו אסור בהנאה. וכיון שאין עליו א"ה ודאי ג"כ אינו אוסר אלא בס' כמבואר בהדיא בכאן ס"ג וג"כ. אין הכלי נאסר כנ"ל:

שוב ראיתי דבאמת מסיק בירושלמי שם ולמה מותר בהנאה. בגין דר"מ אמר דאסור בהנאה. ופירושו נראה כמש"כ דלרבנן אפי' ביין האסור בהנאה כך הוא הדין. אלא דר"מ דס"ל דיין הכנוס בכליהם אסור בהנאה וא"כ אם הי' תחילה יין האסור בהנאה לעולם כל היין שיבא להכלי הוא נאסר בהנאה והוא אוסר גם את הכלי במשהו וא"כ תשאר בזה הכלי לעולם באיסורה ואליבי' דר"מ הוא דאמר דווקא בכה"ג דהי' תחילה יין המותר בהנאה וז"ב. שוב ראיתי בתפל"מ (סקל"ה) (בשם הגאון מהר"י] שנתעורר בזה דפירוש בגין דר"מ כמש"כ. והנה הק' שם ע"ז דהא נאסר היין בנו"ט ויאסר את הכלי. והנה כבר כתבתי דאין הכלי נאסרת דאין אנו חושבין אלא לפי ערך טעם האיסור שמהיין האסור המעורב ביין זה של עכשיו. דהא אינו נעשה נבילה בצונן לח נ"ל. ואין בזה כדי לאסור את הכלי כנ"ל. וע"כ כוונתו על מה דמוכח מהירושלמי כפמש"כ דלדידן אפילו בכלי הנאסר מיין האסור בהנאה. יכול לעשות עירוי ביין משום דיין הכנוס בכליהם אינו אסור בהנאה. ודעתו כשי' הפו' דבליעה שבסתם כליהם אינו אלא משהו. אבל מהירושלמי משמע לי' אפילו שהה בהכלי מעל"ע כדין עירוי. נמי מהני. ובזה ס"ל דהכלי אוסר את היין לגמרי דטכ"ע. והוה כנתערב יין גמור דאוסר הכל בהנאה. וכיון דבזה הוא אסור בהנאה יש לאסור את הכלי שהיא תחזור ותאסר כמו תערובו' יין גמור וכמש"כ בזה ברסקכ"ו ע"ש. זהו י"ל בכוונתו. אבל לפ"מ שכ' הרא"ה ע"כ ליתא לסברא זו. דכל כלי עכומ"ז יש בהן נו"ט. ואפ"ה אמרו דאין יין הכנוס בהם אסור בהנאה. וע"כ דהא נמי כיון דליכא אלא טעמא בעלמא חשיב ליתא לאיסורא בעיני'. ואינו אסור בהנאה. ועי' תו' (דף ל"ט) דכ' דלר"מ דאסר קנקנים בהנאה חשיב ידוע ממשן. ולכאורה בודאי קשה לומר במשהו בעלמא ידוע ממשן. וע"כ דקאי בנו"ט ואפ"ה לרבנן אינו אסור ולק"מ. וא"כ מהא גופה דפשי' לי' להירושלמי דגם בנו"ט אינו נאסר בהנאה [דזה ודאי נכון דמשמעות הירושלמי דגם בנו"ט הדין כן] יש הוכחה דסוגי' דאיסור כלי עכומ"ז אזלא בנו"ט כשי' הרא"ה ועי' מש"כ (בסי' קל"ה) בס"ד ודוק:

ועיין ש"ך (סקי"ח) ובסי' (קל"ה סקכ"ז) משמעות דבריו דלשי' האוסרין סת"י במשהו בודאי ל"מ עירוי ביין כשר. וזה צ"ע דלמה לא ליהני דהא היין שמכשירין בו ודאי אינו אוסר במשהו כיון דאינו אסור בהנאה וכנ"ל וצ"ע:

ס"ב אם דרך ענבים בגת שלא הוכשר מותר כו'. בב"י הק' על זה מהא דאר"ח לרב חזי דלא. מצווחת עלה בבי מדרשא. ופירש"י שלא תאסור יינו. והרי לפ"ז אינו אוסר כלל. והנראה לענ"ד דבעירובין איתא בלשון דלא מצווחא עלה בב"מ והכא הגי' מצווחת. וכבר נתעוררו בזה בהגהות. אבל באמת הוא מדוקדק היטב. דבאמת לעיקר הדין אינו אוסר כלל וכמש"כ ר"ת והפוסקי' דהחרצנים והזגים דהוי אינו מינו לפ"מ דקיי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא מבטלין את פליטת הכלי בס'. אבל לרב לשיטתו ליתא דכ"כ התו' (בדף נ"ו) גבי הא דר"ה דהחזיר גרגותני לגת אוסר דלר"ה לא ס"ל לבטל בשביל החרצנים והזגים. דס"ל כאביי דחמרא חדתא בעינבי במשהו דבתר טעמא אזלינן ע"ש. והנה מלבד דר"ה תלמידי' דרב מסתמא שמיע לה מרב רבי'. אלא דיש לדקדק משמעתא דרב דס"ל הכי בהדיא. דהנה הק' הד"מ לעיל (בסי' קי"ח) דכ' הפו' דהא דסגי לחלב בחו"א משום דליכא אלא חשש תערובות ומדאורייתא בטיל ברוב. דהא הוא שמעתא דרב והוא ס"ל כר"י דבכל התורה מב"מ במשהו מדאורייתא. והנראה לתרץ (וכן מצאתי בתשו' ח"ס סקי"ז) די"ל דרב ס"ל כאביי דאזלינן בתר טעמא ובודאי דחלב טמאה וחלב טהורה אינן שוין בטעמא. וכה"ג כ' הש"ך בסי' ק"ז גבי דג טמא וד"ט ע"ש. ולא הוה מב"מ ושפיר בטיל ברוב וזה נכון. וא"כ להיפוך כאן בחמרא חדתא בעינבי לאביי הוה מב"מ ול"ב. וא"כ רב דס"ל כאביי הו"ל לאסור והיינו דקאמר דלא מצווחת דהוא לשי' דס"ל דזה חשיב מב"מ ול"ב ע"כ נעשה צווחה. חבל לדינא לפ"מ דלא קיי"ל בהא כאביי לדידן. לא הי' שום צווחה כלל. ואם כן אדרבה הוה סייעתא מכאן לפסק המחבר:

ס"ד כלים האסורין מחמת יין אסור מותר ליתן לתוכן מים ושאר משקין. נראה פשוט דדווקא במשקין נפגם הטעם אבל לבשל בהם תבשיל ואוכלין ודאי משביח טעם היין ואוסר. וראי' ברורה מדברי התו' רי"פ א"ע דף מ"ד ד"ה אלא דהקשו דאיסור נזיר דקיל דיש היתר לאיסורו לא מצינן למילף מג"נ דטכ"ע. ותי' דבמדין נמי הוו כלי יין וצוותה תורה להגעיל ע"ש. והנה הנזיר ודאי הרי אינו משתמש יין והשאר משקין הרי פוגם טעם היין. וע"כ דבתבשיל ואוכלין אינו פוגם וז"ב. ועש"ך לעיל סי' קל"ד סקכ"א דבתבשיל משערין יין בס':

סימן קלח ט"ז סק"ו האריך לקיים הגי' בטו' דבגת של חרס שזפתה עכומ"ז צריכה קליפה וניגוב. ויש שם עירבוב דברים מט"ס ואחר תיבות אבל לרבנן אין חילוק באמת ביניהם. שנכתב שם ובטו' כו' עד תיבות בדרך קליפה. אין כאן מקומו. אלא אח"כ כמו שאבאר. וצריך להגי' כאן מעט בלשון זה. אי"נ דבשל עץ הניגוב חומרא בעלמא כו' עד תיבות כמו הקליפה. ומה שנכתב בכאן וע"כ כו' עד תיבות ניגוב. ג"כ אין כאן מקומו אלא צ"ל כאן תיכף ויש הוכחה כו' עד ואע"ג דבדברי הרא"ש לא משמע כן צ"ל כאן. וע"כ נקט הרא"ש הביאו ב"י בעץ ואח"כ ינגוב מ"מ הטור שפיר הכי ס"ל. וכאן צ"ל ובטור נמי לק"מ כו' ברישא בדרך דצריך עירוי דווקא (פירוש עירוי לחוד סגי) וקמ"ל כאן בחרס דל"מ (פי' עירוי) בדרך וחסר כאן תיבה אחת. וצ"ל בלא קליפה ואח"ז ובהגהות ב"י כו' עד סוהס"ק. זה סגנון דברי הט"ז האמתי בלא שום ספק ותוכן כוונתו דבתחי' כ' דבאמת אין שום חילוק בזפתה בין עץ לחרס . וסיפא דמתני' דתני ובשל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה היינו דבזה של חרס גם רבי (דפליג בשל עץ וס"ל דדי בניגוב הכא) מודה דאפי' בקליפה לחוד דעדיף אסורה. ומפרש דהיינו בקליפה בלא ניגוב. אבל בקליפה וניגוב שפיר שרי. וכ' עוד די"ל דגם לרבנן יש נ"מ דבשל עץ אינו מעכב אלא הקליפה. ובשל חרס גם הניגוב מעכב. וכמו שכ' פנים לזה. וכ' גם הוכחה מהא דבבריי' מתיר רבי בשל חרס שאינה זפותה בניגוב ותני עלה וחכמים אוסרים והרי בודאי דאינו בכ"ג דבעירוי שרי וא"כ אינם אוסרים אלא מה שהתיר רבי בניגוב בעלמא באינה זפותה. אבל בזפותה דאיכא קליפה וניגוב שרי. וס"ל דזה עדיף טפי בזפותה קליפה וניגוב. מניגוב לחוד באינה זפותה ועפ''ז יש לפרש לשי' גם סוגית הש"ס אמר מר רבי מתיר בניגוב והא אנן תנן ובשל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה