חבל יוסף (חדרי דעה) יב

סעי' יח הטבח צריך שיטול שכר מן הטריפות כמו מן הכשירות ובט"ז סקי"ד וכל האחרונים נדחקו ליישב המנהג שנוטלים כרכשות של הכשירות ולא של טריפות ולענ"ד לא הבנתי דלפמש"כ הט"ז בעצמו בסקט"ו גבי ההיא דכל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו דדווקא ראיית בכורות דהוא הוראה במקום דאיתחזק איסורא אבל בדיקה דלא איתחזק איסורא וכן שחי' דהוא בידו לא מיתסר ומשו"ה שוחט ובודק אדם לעצמו א"כ הא דלא יטול שכר מן הכשירות לבד הוא ג"כ נלמד מהא דאילא ביבנה גבי ראיית בכורות ובודאי דלא גרע זה משוחט לעצמו ולא נאסר אלא בהוראת בכור דאיתחזק איסורא אבל שחיטה ובדיקה אין לאסור [וכשיהיה ספק בהכשר השחיטה בל"ה אפי' יטול מהטריפות כמו מהכשירות אסור לו להורות דהא טבח אומן שקלקל בשכר ה"ה חייב לשלם. וא"כ הרי ההוראה לעולם לעצמו] ומדברי האחרונים נראה דכשאינו אוכל בעצמו גרע אבל לא מצינו חילוק זה גבי נאמנות ואין לנו שום הכרח מהא דאילא כיון דהתם לעצמו נמי אסור ודו"ק:

סימן יט ש"ך סק"ב הקשה על שי' רש"י דגם על שחיטת טריפה יכול לברך דשחיטתה מטהרת מידי נבילה מהירושלמי דפרק הרואה דפריך שם מעתה עד שתבדוק ועפמ"ג ולענ"ד עדיין י"ל לשי' הש"ך בסי' כ"ה סק"ב דלכתחילה צריך לבדוק על שמוטה כמו בריאה ובזה קיי"ל כשי' בה"ג דאינה שחי' כלל והוה נבילה ואף דמסיק ע"ז לשון ב"מ בחזקות כשרות וכתבו התו' בחולין נ"ד דסימנים ודאי לא קרי ב"מ מ"מ ודאי יש מקומות שגם הסימנים בכלל כמו ההיא דאין מזמנים נכרים על ב"מ ועוי"ל בלשון הירושלמי שהוא בקצרה דכוונתו על ב"פ מטריפה דקיי"ל דנטהר בשחי' אמו מטומאת נבילה וניתר בשחי' עצמו לאכילה ובזה אם הוא טריפה ל"מ שחיטה כלל ודו"ק:

ס"א בהגה שחט בביהמ"ט שהוא מטונף יברך ברחוק ד"א הקושי' מפורסמת דלפי מש"כ הרב באו"ח סקס"ו דכ"ב אמה הוא הפסק לענין ברכה והוכיח מהא דרי"פ כל הפסולין דמסיק מרחק צפון ואינו תיכף והוא כ"ב אמה ע"ש וא"כ לפי ס"ד דשם דהוא משום ביאה במקצת דצריך להיות הסמיכה בחוץ והשחי' הוא בפנים ומשום זה אינו תיכף א"כ ש"מ דמחוץ לפנים נמי אינו תיכף ולענ"ד דלפי ס"ד לא שייכא כלל לשאר הפסקות כיון דאינו רחוק כלל ולא הוה אלא שם גבי סמיכת קדשים דבעי סמיכה כעין שחיטה בקודש וזהו דאינו תיכף אבל לענין שאר הפסקות לא שייך כלל אבל לפי המסקנא ע"כ אין ההפסק אלא השיהוי וזה ודאי יש ללמוד גם בכ"ד ונכון ומ"מ לפמש"כ התו' בסו"פ לולב הגזול דכ"ז שהאתרוג אינו בידו אינו נכון לברך דלא מיקרי עובר לעשייתן כמו בתפילין דאינו מברך אלא משעת הנחה צ"ע לענ"ד גם בכאן לברך ברחוק ד"א וצ"ע:

ס"ו והנ"מ כשהביאו לו קודם שברך על כיסוי הראשונה לפמש"כ המחבר בס"ז גבי ברכת שחי' דאם בעוד ששוחט הביאו לפניו יותר אי"צ לברך לכאו' ה"נ אפי' כבר ברך כ"ז שהוא עוסק בכיסוי הול"ל דאי"צ לברך. וע' ש"ך שהקשה על הרב דכתב בהגה לענין ברכת שחי' דהביאו לפניו ממין הראשון אי"צ לברך [וע' מה שהקשו מזה על הב"י באו"ח סר"ו דס"ל דכל שהוא ברכה אחת חשוב מינו דהא הכא הכל ברכה אחת היא ובעי דווקא מינו. ולי"מ נראה דמינו דהכא היינו מין הנשחט בסכין זה וכל שדרכו בסכין אחר ודאי מן הסתם אין דעתו עלי' בשחיטה זו וצ"ע] ולקמן גבי ברכת מילה כתב דהביאו לו תינוק אחר צריך לברך ע"ש ע"כ נלענ"ד דהנה אע"ג דאמר בש"ס אליבא דר"י דמודה בברכת השחי' דאינו מברך אלא ברכה אחת נסתפק לו להרא"ש לענין ברכת כיסוי דאפשר דכל אחת מצוה בפ"ע וטעונה ברכה לעצמה ואח"כ כתב דמסתבר דהעושה מצוה אחת שני פעמים אין צריך לברך אלא ברכה אחת על שניהם ועכ"פ מבואר דאינו מדמה לגמרי ברכת השחי' לברכת כיסוי והטעם פשוט דברכה שהוא על מצוה שאני ולא סגי כוונה סתמית אלא כוונה מפורטת וא"כ ה"נ י"ל דלא דמי ברכת מילה וברכת כיסוי לברכת שחיטה דהני כיון דמצוות הם בכה"ג דלא היה בשעת הברכה גופא אינה כוונה מבוררת ול"מ בברכת מצוה ועוד יש סעד לזה מהא דקיי"ל כר"י בהיה לפניו מצות הרבה דמברך על כ"א (בסוכה מ"ו) ולא קיי"ל כוותי' בהא דמיני דשאים שם וע"כ דמחלקינן בזה דמצוה שאני ודו"ק בביאור הגר"א או"ח סכ"ה סקי"ז. וצ"ל דמ"מ חשוב שם מצוה אחת וצ"ע:

סימן כ ס"א ושיעורו למטה עד ראש כנף האונה כשנופחין אותה מבואר לקמן סי' ל"ד ס"ח דהוא עד החזה שבמקום לשון דלמטה מן החזה שבש"ס ובלשון המחבר שם ס"י נקטו למטה ממקום שחי' ע"ש. וכן הוא בש"ס גבי דופן סותמתה והיכי במצר החזה תרגומא כנפי דאונה ע"ש:

ס"ב שחט למעלה ממקום זה וכו' שחי' פסולה עש"ך דהיינו במתה מחתך זה הוה נבילה גמורה דלא מתה משחי' אבל בשחטה אח"כ במקום שחיטה משום ניקב התורבץ לחוד אינה אלא טריפה והביא דברי הכ"מ דגם בנפסקה הגרגרת למעלה ממקום שחי' מהני שחי' אח"כ להוציאה מידי נבילה וכן נראה לי משי' הרמב"ן שהביא הב"י בסי' כ"ד דס"ל דשמוטה הוה טריפה וכשנעשה השמוטה בשעת השחיטה הוה נבילה הרי בהדיא דבשלא בשעת שחי' אע"ג דהוה טריפה בשביל שמוטת הסימן מ"מ כיון דאינו במקום שחי' מהני ליה שחי' ולא הוה כפסיקת הגרגרת במקום שחי' וה"נ בנפסקה למעלה ממקום שחי' דמ"ש ואף לבה"ג דשמוטה ל"מ שחי' היינו דווקא בשמוטה כולה אבל כשנשאר מיעוט שלם הא מהני השחי' וה"נ בנפסקה רוב למעלה מהני שחי' והפלתי השיג ע"ז דלר"ה מהני הגרים שליש ושחט שליש ואי דשלמעלה אינה אלא טריפה א"כ למה מצטרף למיפוק חיותא ואין הבנה לדבריו דכי בנפסקה במקום שחי' הא דל"מ שחי' אח"כ הוא משום דכבר נפיק חיותא לגמרי הא פשוט דכ"ז שלא מתה אינו אלא כשאר טריפה וכמש"כ שם התו' בסוגיא בפירוש אלא דכשנפסלה המקום שחי' ל"מ ליה הכשר שחי' כלל ולכי מייתה אח"כ הוה כנבילה בעלמא אבל כ"ז שלא מתה אין כאן מיפוק חיותא כלל אלא דבשחי' כשירה גזרה התורה להתירה אפי' היא חי' עדיין וקרי ליה מיפוק חיותא אבל באמת אף בשחיטת שני הסמנים עדיין אינה נבילה וכדקיי"ל שחט בה רוב שנים ועדיין הוא מפרכסת ה"ה כחי' לכל דבריה וכדמוכח סוגיא דהותזו ראשיהן וע"ש בתו' וא"כ אינו ענין כלל לצירוף הכשר שחי' וע' לקמן סכ"ו משכ"ש וצ"ע:

סימן כא ס"א רוב אחד בעוף ע' פלתי שהקשה לר"א דס"ל בש"ס ושט ולא קנה ובע"ז נ"ד ס"ל דאדם אוסר דשא"ש וא"כ תיקשי לדידי' הך בריי' דהשוחט חטאת העוף כו' כדמקשה בסו"פ השוחט לר"ה ע"ש וליכא לתרוצי לדידי' בחצי קנה פגום כיון דס"ל דושט ולא קנה ולענ"ד דבאמת לפ"מ דמבואר ברי"פ א"ט דלשמואל דתורבץ הושט ברובו שייך הגרמה גם בושט וא"כ למ"ד הגרים שליש ושחט שליש כשר פשוט דה"נ הגרים חצי בתורבוץ והוסיף כ"ש בושט נמי כשר כדאמרי' התם בפירוש מידי דהוה אחצי קנה פגום ע"ש וא"כ באמת משכחת נמי ההיא דחטאת העוף גם בושט אלא דהש"ס מילתא דפשי' נקט אליבא דכו"ע אבל באמת לדידהו איכא לאוקמי גם בושט וא"כ י"ל דר"א יסבור כשמואל ור"ה ולק"מ. ואין לדחות דלר"א כיון דסבר דבעי דווקא שחי' בושט דמיטריף בנקב משהו לא מצטרף התורבץ דאינו נטרף אלא ברובו דהא מבואר בסוגיא שם דמודה ר"א בחטאת העוף דסגי בושט או בקנה משום דאיכא שדרה ומפרקת והיינו דאיכא התם תרי טריפות פסוקת חוט השדרה [דהא מסקינן שם דאינו חותך רוב בשר] ופסוקת הקנה וה"נ כיון דאיכא בזה שני מיני טריפות פסוקות רוב התורבץ ונקובת הושט ודאי מהני ודו"ק:

וע"ש עוד בפלתי דהוכיח דל"מ בושט אלא רוב של עור הפנימי עם החיצון וכ"ז דליכא רוב הפנימי ל"מ דאיל"ה משכחת גם בבהמה דהיה פסוק רוב החיצון של הושט וחצי הקנה והשלים רוב הקנה ונקובת הפנימי של הושט בב"א והדר תיקשי למה נקט חטאת העוף ע"ש והנה אף שהדין פשוט וברור אבל ראייתו צ"ע לענ"ד דהא כתב הר"ן רי"פ א"ט גבי דרוסה דאמר להפכי' לושט ולבדקי' דל"ח שהאדים צד החיצון של הפנימי דכיון דהוא לבן וזך היה ניכר גם בצד הפנימי וא"כ לכאו' ודאי דכ"ש דמצד החיצון של הפנימי גופי' יש היכר וא"כ למה לא מצאו תקנה גבי הא דממסמס קועי' דמא אלא בשחי' הקנה ולהפכי' לושט. ובבהמה ליכא תקנה