חבל יוסף (חדרי דעה) קיז

אפי' באי"מ [ומש"כ שם מקודם לדחות ראי' הפו' מהא דל"מ בבגד שצבעו בקליפת ערלה יוליך הנאה ליה"מ. דהתם צביעה דחזיתה מלתא הוה כיין ביין. צ"ע לכאו' דא"כ מאי פריך הירושלמי גם מרשב"ג דימכור חוץ מדמי איסור. ואי דס"ל להירושלמי להקל בדרשב"ג אפי' בייבי"י. אבל בדר"א לא מקילינן בהכי. א"כ זהו ראיי' הפו'. להוכיח דברר"א מחמרינן טפי מדרשב"ג. ואולי כוונתו דמ"מ בפת יש להקל. אלא דיש להקשות דלפי"ז ההיא דכריא דחיטי (דסי"א) צריך לאוקי בסת"י דווקא וזה דחוק דלשון הש"ס חביתא דיי"נ. ומ"מ מצאתי במרדכי (פ"ב דפסחים) דכ' בהדיא אהא דכריא דחיטי דאיירי בסתם יינם [לפי שדעתו ג"כ להחמיר אף בשאר איסורים ע"ש] וכן בריטב"א שם גבי כריא דחיטי הביא דיש שפירשו דהא דאסור ביי"נ ממש אפי' בחוץ מדמי איסור הוא דווקא במינו וכ' ע"ז ואינו נכון אלא דהכא דווקא בסת"י. ולענ"ד י"ל אפי' ביי"נ ממש ומ"מ לא תיקשי. דהנה הרמב"ם כ' שם בחיטים אין בודקין את החיטים בנו"ט. והרשב"א תמה ע"ז (הובא בב"י). והנראה בישוב דברי הרמב"ם דהנה (בס"י) מבו' גבי שעורים ועדשים דאם שהו זמן רב ודאי בלעי וער"ן דלמדו זה דל"ג מלתיתה דקיי"ל אין לותתין את השעורים ע"ש. [והש"ך כ' דזמן רב היינו מעל"ע כדין כבוש ואולי לא ראה דברי הר"ן דאפי' בשיעור לתיתה בעלמא ודאי אסור] והנה למד שם מלתיתה. וא"כ אף אנו נאמר דהא גם בחיטים גופי' לא ברירא לן להלכה אי לתיתה אסורה ע"ש. וא"כ נראה ברור דכ"ש בפחות משיעור לתיתה בודאי אינה בליעה ודאית אלא ספק. וא"כ ודאי דה"נ י"ל דמקצת בלעי ומקצת לא. וא"כ יפה כ' הרמב"ם דלא שייך לילך בתר נו"ט דהא אין אנו יודעין עד כמה הלכה הבליעה. ואין אנו יודעין שיעור ההיתר שנוכל לבטל ובודאי בנו"ט דאוריי' ל"א כל מה שנכנס לספק מצטרף לבטל כמבואר (בסוס"ק י"א) ע"ש. וא"כ לעולם יש להסתפק שאסרו עד ס' ואין אנו יודעין איזהו. וסעד לדברי הרמב"ם מגי' הרי"ף דגריס ביתא דחיטי ע"ש. וא"כ א"ש בפשי' הא דהכא לא אסרינן להו לגמרי שיאסור אף למכור חוץ מדמי איסור כדין יין ביין. דהא ודאי מה שאנו אוסרין גם ההיתר לגמרי. ודאי דהוא מדרבנן. וכיון דיש כאן בכולן ספק שמא לא נבלע בהן איסור כלל. לא מחמרינן בסד"ר ונכון:

ובדרכנו זאת הי' אפ"ל עוד דבאמת דחיטין האסורין שנבלע בהן האיסור ה"ה אסורין לגמרי ואפי' להנאת עצמן. וכדין יי"נ ממש ומחמרינן הכי אפי' בא"מ. אלא דהם בטילין ברוב חיטין של היתר. ותערובות זה של החיטין עצמן שהוא ביבש פשי' דהוה כתערובות חבית בחבית ושרי אפי' באיסור דאו' דיי"נ ממש. אלא דלפי"ז הי' לנו להצריך חוץ מדמי חיטין האסורין. ולא הוזכר זה בש"ס. ע"כ ניחא טפי כמש"כ דבספיקא לא אסרו כלל ההנאה גם מן ההיתר. והכא ספיקא הוא כנ"ל ודוק. סי"ד לתוך צונן משביחים ואסורים. ואפי' הרתיחן אח"כ וחזרו לפגם. בש"ס אמר שמואל אהא נעשה כהשביח ולבסוף פגם. ודקדקו התו' והר"ן והריטב"א על לשון זה דלמ"ל ע"ש מה שנדחקו בזה. ובפשוט נראה לי ליישב דהנה שמואל ס"ל בחולין (ד' ק"ט) דאפשר לסוחטו מותר. וא"כ אם יסחוט האיסור יותר התבשיל וא"כ ה"נ לכאו' בנפגמו למה לא יותרו ג"כ כנסחט האיסור כיון דאיסור פגום אינו אוסר. והנראה דבאמת אם הי' הטעם נפגם שלא יהי' ראוי לאכילת אדם ודאי הוה נעשה היתר כדין נסחט. אלא דבנו"ט לפגם קיי"ל דכל שאין לו הנאה בהתערובות לא חשיב טעם לאסור. ער"ן בארוכה. אבל כאן ודאי דאין להתיר בזה בכה"ג כיון דכבר נאסר בשעת התערובות שהי' לשבח ודאי דבאיסורו קאי ול"ש להיות נעשה היתר כ"ז שיש ממנו טעם שראוי לאכילת אדם. כמו כל איסור שאינו ניתר כ"ז שראוי לאכילת אדם. וזהו לשון נעשה כהשביח ולבסוף פגם פירוש כאיסור עצמו שפגום לבסוף דאינו ניתר עד שלא יהי' ראוי לאכילת אדם. ה"נ כאן אין להתיר אלא בשנפגם הטעם בכה"ג. אבל בל"ה אפי' הרתיחן דאין לו הנאה מהתערובות חומץ אין להתיר בזה דבאיסורו קאי:

ומזה נלמד טעם הרב בהג"ה ביין הבלוע בבשמים ונתערבו בתבשיל דאם היין פוגם אינו אוסר אף דהבשמים אינם פוגמים וכבר נאסרו. דכ"ז לאיסור עצמו שכבר נאסר ובאיסורו קאי אבל לאסור אחרים בתערובות שני ודאי כיון דגוף הבשמים אינן אסורין בגופן אלא מטעם היין. והיין ה"ה פוגם א"כ ל"ש לאסור. ואפי' לפ"מ דמחמרינן דחנ"נ אפי' בשאר איסורין. זהו במקום שהאוסר יכול לאסור שוב צריך לבטל כולו. אבל כיון דהאיסור הוא לפגם. אינו שייך שהנאסר יאסר מכח עצמו כיון דהוא היתר. ובארתי זה יותר בארוכה (בסי' ק"ה) בס"ד ע"ש. ומה שעמד בזה בפ"מ (סי' ק"ג) בש"ד (סק"ו) מסוף (סי' ק"ג) גבי הוחמו מים בקדירה דצריך דווקא הפסד ע"ש. פשוט דהתם כיון שהמים הפליטו הטעם וחזרו ונבלעו בקדירה שוב אינו נפגם עד מעל"ע מבליעה השני'. ולא שייך לומר שהוא נפגם מזמן מעל"ע מבליעה הראשונה. ואי משום דכשנחשוב לפי חשבון אינו אלא משהו. בזה הא מהני מה דחנ"נ כמו בכ"ד ופשוט:

סי"ג בהג"ה. אבל אם הוא לפגם כגון צבע שנתנו בו חומץ או מלח שמבשלין העכומ"ז ונותנים בו דם כו'. פירוש דברי הרב שהאיסור נפגם בהם ונעשה אפרא בעלמא. ואע"ג דבעכומ"ז גם אפר אסור. מ"מ ה"ה בטל ברוב כיון דלא שייך טעם כעיקר [ודלא כהגרש"א ז"ל]. ובחדושי הגרע"א נתקשה לו דדם אינו פוגם מלח והאריך לה"ר ע"ז. ואין לו ענין כלל לכאן דהכא בשעת בישול המלח משום חוזק כח המלח בשעת הבישול. נפגם הדם ומפיג טעמו. וכ"ה בהדיא בתו' (ד' ל"ג) ע"ש. וכן מוכח דברי הרב דומיא דצבע והוא פשוט:

הלכות כלי היין סימן קלה ס"א היו מזופתים כו' ממלאן ומערן כו'. בט"ז כ' דל"ד דבכלי אבן סגי גם בניגוב [והיינו קליפה וניגוב במזופת (כבסי' קל"ח) לקמן]. דהא בגת דחמיר טפי סגי ג"כ בניגוב ע"ש. ולענ"ד אינו מוכרח כלל. דכבר בארתי בסמוך (בס"ב) דעיקר החומרא דזפת הוא דע"י הזפת נעשה כלי שמכניסו לקיום ע"ש. והנה הר"ן כ' (בפרק א"מ) דהתם מחלקינן גבי נודות בין חדשים לישינים דבחדשים סגי בהדחה. ובישינים בעי עירוי ואילו גבי כלי הגת לא מחלקינן אלא דבין חדשים ובין ישינים צריכין ניגוב. וכ' הטעם דבכלי הגת לפי שתשמישן בשפע גם בפ"א ה"ה בולע וצריך ניגוב. וישינים ל"ש שם לפי שאין תשמישן אלא משנה לשנה ע"ש. והנה גבי נודות שם מקילינן בחדשים שאין בהם זפת לפי שאינו מכניסו לקיום כמבו' שם בתו' ורא"ש בשם הבה"ג (ובסי' זה ס"ט ע"ש בב"י). אבל כאן בכלים מזופתים דדינן כמשניסו קיום קיי"ל דאפי' לפי שעה גזרו בהן רבנן. וא"כ גם בחדשים שפיר י"ל דצריך דווקא עירוי אפי' בכלי אבן. כדין כלים שמכניסים לקיום. ובזה גזרו אפי' לפ"ש. אבל גבי גת כ"כ בשם הר"ן דשם ל"ש להחמיר חומרת מכניסו לקיום כיון דאין תשמישן אלא משנה לשנה. וא"כ אע"ג דחמירי דאפי' בלא זפת צריכים ניגוב דווקא ובכל הכלים סגי בהדחה. מ"מ בזפת כל הכלים יש להם חומרת מכניסו לקיום ואפי' בפ"א גזרו עליו להצריך עירוי. ובגת אפילו בזפת ל"ש חומרא זו דמכניסו לקיום וכמה שכ' הר"ן. ולעולם סגי בקליפה וניגוב וז"ב:

ס"ב כלי שניקב וסתמו אינו נידון כמזופף. בתו' (ד' ע"ד) ד"ה דהוה שיעא כ' דלא דהזפת בולע טפי אלא דע"י הזפת הוה כמכניסו לקיום. וכ' ראי' דהרי בגת שם דחזא רב דהוה שיעא הוה סבר לומר דסגי בניגוב [וע"כ שהוא משום מכניסו לקיום ובגת ל"ש זה]. ולפי"ז בניקב וסתמו ל"ש חומרא זו. ולכאו' צ"ע דלפי"ז דהוה כמכניסו לקיום א"כ קיי"ל (בסי"ג) דל"מ קליפת הזפת וצריך עירוי דווקא. ואילו (בס"א) מבואר דמהני קליפת הזפת דליסגי אח"כ בהדחה. וכן הוכיח ר"ת בתו' דע"כ כשנקלף הזפת הוה כאינו מזופף מעיקרא. מהא דפריך שם משאינו מזופף אנקלף הזפת ע"ש. וא"כ אין ראי' כלל משם דהתם בגת דלא שייך מכניסו לקיום כמש"כ בסמוך בשם הר"ן ודאי אין לחלק בזה אבל בנודות שם דהזפת עושהו כמכניסו לקיום למה ליהני קליפת הזפת. שוב ראיתי בד"מ שהביא בשם המרדכי דבשנקלף הזפת שוב חזר כאינו