חבל יוסף (חדרי דעה) קטז

וא"כ הו"א דבניצוק ג"כ להוי חבור וליחשב ההיתר העליון כב"א. ומשו"ה פסק דלהקל לא סמכינן בזה וחשיב כמעט מעט ואינו מבטל וצריך עיון:

ס"ג יין במים בנו"ט' כו' אבל נפל האיסור לתוך ההיתר ראשון ראשון בטל והוא שיורק מצרצור כו'. הרב דקדק מלשון זה דמשמע דבנפיש עמודי' אינו בטל ואוסר. וע"כ דהיינו בנו"ט. וא"כ בצרצור משמע דס"ל דאפילו נתרבה לבסוף יותר מנו"ט נמי מותר והוא מדברי הרמב"ם וסותר המחבר סוף דבריו ע"ש. והט"ז האריך ותוכן דבריו דהא דמותר בצרצור קטן דראשון ראשון בטל. היינו דווקא בפחות מנו"ט. והא דבנפיש עמודי' אינו בטל ואוסר היינו אפילו בפחות מנו"ט ע"ש. ואין זה אלא תימא מלבד מה שהרגיש עליו הנקה"כ דהלשון דחוק ע"ש. ה"ה תמוה מצד עצם הדין דהרי בהדיא מוקי בש"ס יין במים בנו"ט בהתירא לתוך איסורא ואפ"ה קתני דווקא בנו"ט אבל בפחות מזה אפילו יש בהאיסור חבית וגיגית גדולה כל שיש בההיתר ס' כנגדו [או במים ששה כנגדו] שרי והרי אין לך קלוח גדול מזה שהאיסור הוא ביחד במקומו ואפ"ה אינו אוסר. ואיך שייך לאסור בקלוח גדול פחות מנו"ט. וברור דאין להחמיר בזה יותר מהיתר לתוך האיסור. וד"ק צע"ג:

ס"ד נפל לתוכו קיתון של מים תחי' ואח"כ נפל לתוכו יי"נ כו' ובסת"י אפי' נפל לבסוף. בב"י לא הזכיר כלל לחלק בין יי"נ לס"י ע"ש. והנה בש"ס משמע דמאן דמיקל מיקל אפי' ביי"נ ממש ואפשר דביי"נ ממש חשש להחמיר כדעת הרמב"ם שלא היקל אלא בנפל בתחי'. אבל לענ"ד י"ל דבאמת הך פלוגתא בש"ס הוא אליבא דרבי יוחנן. ואיהו ס"ל בהדיא (בד' ע"ד) דאפי' יין ביין הלכה כרשב"ג אפי' ביי"נ ממש דמוכרו כולו חוץ מדמי איסור שבו הרי דס"ל דאין כולו חשיב איסור. [וחתיכה נעשית נבילה בשאר איסורין לא אמרינן בזה וכמש"כ הר"ן והרא"ש בטעם הדבר] וא"כ דכולו היתר הוא משו"ה שפיר ס"ל דאפי' ביי"נ ממש מהני אפי' נפל קיתון של מים לבסוף שהוא מבטל את יין האסור. אבל לדידן דקיי"ל דביי"נ ממש יין ביין ל"מ למוכרו חוץ מדמי איסור שבו הרי דלדידן חשבינן שכולו חשיב איסור וא"כ בודאי ל"ש להתיר בנפל קיתון של מים לבסוף. כיון דצריך לבטל את כולו. ול"ש אלא בסת"י דהתם מקילין אפי' ייבי"י. ול"א דכולו איסור משו"ה שפיר מהני אפי' קיתון של מים לבסוף:

ולפ"ז נראה הא דהשמיט הרי"ף דין זה. והב"י כ' דכיון דקיי"ל דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ. א"כ פשי' דמהני אפי' נפל לבסוף. ולענ"ד יותר מסתבר להיפוך דבאמת לפ"ז י"ל דדווקא בשאר איסורין ל"א נ"נ. כי היכי דמהני בכל האיסורין שאסורין בהנאה למכור כולו חוץ מדמי איסור שבו. ואפי' באיסור דאוריי' וכ"כ הרמב"ן במלחמות (בפ"ב דפסחים) דהא דיין ביין אסור דווקא ביי"נ משום חומרא דעכומ"ז. אבל בשאר איסורין אפי' באיסור דאו' יכול למוכרו חוץ מדמי איסור שבו. (בגוונא דליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל) וכן כ' הר"ן (סופ"ג דע"ז) דשאר איסורא לסת"י דמי ע"ש. הרי דחזינן דאין כולו נעשה איסור. אבל ביי"נ משום חומרא עשו כולו איסור וצריך לבטל דווקא כולו. ול"מ קיתון של מים. ובסת"י דמהני חוץ מדמי איסור מהני אפי' לבסוף כיון דלא קיי"ל נ"נ בשאר איסורין סגי גם כאן לבטל את האיסור לבד וע"ז סמך הרי"ף והוא כפסק המח' ודוק:

עט"ז (ס"ק ה') דחלק אחד של יין שקול כנגד ג', של מים ממילא בששה חלקים בטל היין שהוא חלק א' ברוב משמעות ד"ק נוטין כשי' הסוברין דבטל ברוב היינו בכפל דווקא. וכ"כ (בסי' צ"ט) דלא קיי"ל כן ע"ש:

עב"י ד"ה כתב ר"י על הא דמוכרו כולו לעכומ"ז כו' והתו' כ' דמשום חומר כומ"ז חיישינן שמא ימכרם לישראל לצורך פועליו. ולפיכך לא ימכרנו ביחד לעכומ"ז. ועי' מג"א (רי"ס תס"ז) דהתו' לא כ"כ. אבל פשוט דר"י לא קאי איי"נ דהתם דאסור בהנאה ולא יקנה אפי' לצורך פועליו. אלא כוונתו על דברי התו' יבמות (דף פ''א) שכ' אהא דפת ובגד (דסופ"ג דע"ז) דאמרינן דיוליך הנאה ולא ימכרנו חוץ מדמי איסור. דחיישינן שמא ימכרנו לישראל. ואע"ג דפת עכומ"ז אסור שמא יקנה לצורך פועליו ור"י הוסיף שהוא דווקא התם באפה בעצי אשרה דהוא של כומ"ז. משום חומר כומ"ז חיישינן. אפי' בכה"ג שלא יקנה אלא לצורך פועליו. אבל בשאר איסורין ס"ל דכל שאסור להישראל בעצמו לא חיישינן. וכן משמע בהדיא בירושלמי שהביאו בכ"ד אהא דערלה דדרך ליקח מהעכומ"ז ע"ש. משמע הא אין דרך ליקח שרי למכור חוץ מדמי איסור שבו ואפי' מה שאינו אסור אלא באכילה וכ"כ בהדיא הר"ן (סופ"ג דע"ז) דבתבשיל שאסור משום בישולי עכומ"ז שרי למוכרו לעכומ"ז חוץ מדמי איסור וז"ב:

והנה הא דשרי בכריא דחיטי דנפל עלי' יי"נ בע"ז (דף ס"ה) למיטחינהו ולמפינהו ולמזבנייהו לעכומ"ז. ול"ח שיקנה ממנו הישראל לצורך פועליו כדהתם. הוא פשוט דהתם באפה בעצי אשרה יש על הפת גופי' א"ה דיש שבח עצים בפת ויש בו איסור עצי אשרה והישראל שקנה את הפת ונותן לפועליו פוטר א"ע בא"ה ונהנה מהאיסור. ואף שהוא א"י מ"מ הוא נהנה מהאיסור. אבל הכא היין האסור הוא נבלע בפת והישראל א"י כלום והוא נותן לפועליו בתורת פת. א"כ הרי לפנינו שהוא מוכרו חוץ מדמי איסור שבו. שהרי אין לו שום הנאה מן האיסור אלא מן הפת. שהוא של היתר. ומשוה"נ לא הזכיר הש"ס שם שימכור חוץ מדמי איסור דממילא הוא חוץ מדמי איסור כיון שהוא מוכר פת ולא יין ועי' מש"כ בזה בסמוך בס"ד. וא"כ פשוט דה"נ הישראל שיקנה מהעכומ"ז ליתן לפועליו ג"כ לא יעשה שום איסור. אבל באפה בעצי אשרה הפת גופי' הוא נאסר בהנאה דיש שבח עצים בפת וכשיקנה ישראל מהעכומ"ז ליתן לפועליו יהנה הישראל השני מעצי אשירה שבפת ויעשה איסור. ודוק:

ועיין עוד שם ד"ה ומ"ש. מה שתמה על תשו' הרשב"א שכתב לאסור לכתחילה ביין שנותנין בו מים בשעת הבציר ונותנין בכלים של יין אסור. דאין מבטלין איסור לכתחילה. ותמה עליו הב"י כיון דבשעה שנותן המים אין כאן איסור לא שייך אין מבטלין. והד"מ פ' דכוונת הרשב"א דאסור ליתן את היין בתוך הכלי איסור לכתחילה. והנה לא טעה רבינו הגדול בדבר הפשוט. ומה שלא פי' כן טעמו ברור דהרי קיי"ל בהדיא (בד' ל"ג) דמותר ליתן בו שכר לכתחילה. וער"ן שם דהרשב"א דקדק מזה באמת דהבליעה כדי קליפה ומשהו בעלמא. ומותר לבטל משהו לכתחילה. וכן הביא הב"י (בסוסקל"ה) דברי הרשב"א בתשו' שכ"כ ע"ש. וא"כ ה"נ כאן שיש בו מים שיבטלו את האיסור הבלוע למה לא יהי' מותר לכתחילה. ע"כ פי' דהאיסור על נתינת המים בתוך היין לכתחילה. ושפיר הוקשה לו גם אהא כיון שאין שם עוד איסור ל"ש אין מבטלין:

האומנם לפ"מ שדחה הר"ן שם ראיית הרשב"א דהמים אין בולעין כלל אלא כך הוא טבען של מים להפג את טעם היין ומכלין אותו. וכן דקדק שם מהש"ס והסברא. לפי"ז נראה ודאי דהכא בהיין שיש בו מים אע"ג דלענין דין ביטול קיי"ל דסלק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו. היינו לענין זה שהוא מבטלו ואין מינו נאסר. אבל פשוט דלא שייך בשביל זה שיפוג את טעם האיסור דהרי המים אדרבה בטל ברוב היין. ובודאי הוא בולע טעם האיסור אלא שהמים מבטלין אותו. וזה דווקא בדיעבד אבל לכתחי' לשי' הר"ן ודאי יש לאסור בכאן. אבל מ"מ אליבא דהרשב"א לשי' דברי רבינו הב"י ודאי נכונים:

ס"ח נפל ע"ג ענבים כו'. ויעצרם וימכרם לעכומ"ז. בט"ז בשם הרש"ל דדווקא בסתם יינם אבל ביי"נ ממש ל"מ. והיינו דס"ל דכמו ביין ביין ל"מ ביי"נ ממש למכור חוץ מדמי איסור שבו ה"נ בענבים אף שדינם כאינו מינו בנו"ט ג"כ ל"מ ביי"נ ממש. אבל דעת הש"ך (בסי' ה') גבי יין במים מוכח בהדיא (בסקכ"ג) דס"ל דאפי' ביי"נ ממש מהני למכור חוץ מדמי איסור. וע"כ דס"ל דחומרא זו דיי"נ דווקא במינו שאוסר במשהו ולא בשאי"מ דמקילין בנו"ט. ה"נ לא החמירו בזה. ומיהו שי' הפו' דס"ל דאפי' בשאר איסורים מחמרינן ג"כ באיסור דאו' דאינו רשאי למוכרו חוץ מדמי איסור עמ"ש (בס"ג) בס"ד] כ"ש בהא דיי"נ באי"מ. אמנם כבר הבאנו בס"ג) דעת הרמב"ן דבשאר איסורים לא מחמרינן וכ"כ הר"ן בהדיא (שילהי פ"ג דע"ז) מיהו נראה מדבריו רביי"נ יש להחמיר