חבל יוסף (חדרי דעה) קטו

אבל נראה לי' בפשי' דבאמת הך סברא דכולא חדא שכירות כך הוא הביאור:

דהיכי דכל חדא שכירות באפי נפשה א"כ הוה כתערובות יבש ביבש שנתערב פרוטת איסור בפרוטות היתר. וכדין חבית בחביות. אבל כשכולא חדא שכירות. ובכל חדא מעורב האיסור. א"כ ה"ה כתערובות לח בלח דבגוף הדבר נבלל האיסור וה"ה כתערובות יין ביין. והנה פסקינן לקמן דיין נסך חבית בחביות מותר בהולכת הנאה או מוכרו כולו חוץ מדמי איסור שבו. אבל יין ביין כולו אסור. והיינו דמחלק הש"ס דבמאה חביות במאה פרוטות ל"מ הולכת הנאה דהוה כיין ביין. אבל חבית חבית בפרוטה דהוה כתערובות חבית בחביות מהני הולכת הנאה ליה"מ. והשתא ל"ק מנטל ממנו כרכור. דלפי"ז דאינו אלא משום תערובות איסור. שפיר י"ל דהכא כיון דליתא לאיסורא בעיני' שפיר מקילינן אפי' בתערובות שהוא כעין יין ביין כיון דליתא לאיסורא וכמש"כ בשם הר"ן. וא"כ א"ש נמי דעת הראב"ד דלפי"ז כל הסוגיא אינו אלא ביי"נ ממש כדתנן במתני' יי"נ. ובסת"י מבעיא לי' שם בש"ס ע"ש. ולפי דביי"נ ממש אסרינן תערובות יין ביין. אבל הראב"ד לדידן דליכא יי"נ ממש. ובסתם יינם הרי מקילין דאפי' יין ביין מהני הולכת הנאה וכ"ה בהדיא בלשון הראב"ד בהשגות (פ' י"ג) דבסתם יינם קיי"ל כר"א אפי' ביין ביין ע"ש. ודוק:

שם אם הי' פחות משוה פרוטה מותר בדיעבד. בש"ך הק' דהרשב"א למד זה מהא דכיפה דאם בנה שכרו מותר דאימתי מתסר במכוש אחרון. ומכ"א לית בי' שו"פ. והרי התו' כ' שם משום שאין העכומ"ז מקפיד במכוש אחרון ע"ש. ובט"ז הק' דליחשוב נמי הא בהזהב דחשיב שם חמש פרוטות ליחשוב נמי הא דפרוטה אוסרת כל השכר. ולענ"ד ליישב זה בפשי' דיסוד דבר זה הוא כדאמרינן בגמ' אהא דשוכר חמור לרכוב עליו אע"פ שהניח לגינו עליו לא אסר את השכר ואמרינן שם דאע"ג דחיובא הוא לקבל גם לגינו. מ"מ כיון דאי לא הניח לגינו לא מצי א"ל נכי לי מאגרא ולא אסר. וא"כ עיקר הסברא לאסור את שכרו תלוי בהכי. ובאמת אפשר דזימנין דשכר לגינו הוה יותר מש"פ. מ"מ כיון דלא א"ל נכי מאגרא לא מתסר. ומ"מ לענין זה שפיר יליף הרשב"א מלשון הש"ס. גבי כיפה דבלית בי' ש"פ ודאי לא א"ל נכי אגרא ולא מתסר. וא"כ פשוט דזהו ממש סברת התו' דאין העכומ"ז מקפיד במכוש אחרון. והיינו דלא א"ל נכי אגרא. וה"נ ודאי בכ"מ ג"כ בפחות משו"פ לא א"ל נכי אגרא. ומ"מ לא קשה דליחשוב נמי הא בהזהב דבאמת עיקר הטעם אינו תלוי בשיווי הפרוטה דהוה"ד היכי דלפי ערך המלאכה גם בפרוטה לא א"ל נכי אגרא. ג"כ לא מתסר ולא שייך למחשבי' לענין פרוטה ודוק:

שם שכר החבית של יי"נ אסור והשאר מותר. עט"ז (סק"ה) מחלוקת הרש"ל והב"ח אם יכול להוליך הנאה קודם שקבל [ובנקה"כ השיג שם עליהם משכונו אדהראב"ד למ"ל [לפי שהביאו זה אשי' הראב"ד] ול"י לו טעם דספק זה קאי גם לדידן בחבית חבית בפרוטה. ולפמש"כ בסמוך בס"ד בטעם האיסור שם במאה חביות במאה פרוטות לפי דזה הוה כתערובות יין ביין דכולו מעורב ונבלל ובאמת מצינו כעין זה בתמורה (דף ל') גבי תשעה וכלב דכנגד הכלב כולם אסורין דשדא טופייני בכולהו עיי"ש. לפי"ז היה אפשר לומר דאם באמת היו יכולים להפריש את האיסור מקודם שיקבל את השאר. וכגון שיוליך קודם שיקבלם מן העכומ"ז הוה אפשר דהוה כל הפו' מודים בזה להראב"ד דשרי גם שם יוליך הנאה כיון שנפרש האיסור קודם, התערובות דודאי לא חל איסור קודם שבא ליד ישראל. אלא דלפי"ז לכאו' י"ל דמה"ט גופא לא שייך ג"כ להוליך הנאה מקודם שיקבל וצ"ע] והנה הב"ח הביא ראי' (מס' ד') דהי' עושה עמו בחנם ממשכנים מנכסיו כנגד שכרו וכ' הפו' דהטעם שהעכומ"ז יחזיק לו טובה כנגד זה. והרי ודאי דתיכף ממשכנים אותו והחזקת טובת העכומ"ז הוא לאח"ז ואפ"ה מהני [ובאמת לפמש"כ בסמוך בס"ד י"ל דעיקר הקנס לפי שמהנהו ליי''נ שהוא תקרובות עכומ"ז. ובודאי יש לקנסו כנגד כל מה שההנה. אבל גם לפי הבנתם] לכאו' י"ל בפשי' לפי מש"כ הב"ח גופי' (בריש הסי') דבשכירות פועלים ג"כ יש להקל לאחרים בנטל השכר קודם שעשה המלאכה וכדין מכירה. וא"כ פשוט דה"נ בלא נטל עד לאחר המלאכה בודאי דה"נ יש להקל. וכעיקרו של דין הפו' שם גבי מכירה. [ובזה נראה פשוט דהא דממשכנים לא להוליך ליה"מ. אלא לחלק לעניים. וכדין מכירה דבכה"ג לא קנסינן אלא לדידי'. וכן מורה פשטיות לשון ממשכנים דנקט הירושל' ודוק] ואין בזה עיקר דין תורת התפסה כעין דאו'. אלא קנס בעלמא לגבי נפשי'. וא"כ פשוט דלא איכפת לן דווקא במה שיוליך הנאה שיהי' נתפס בפדיונו אלא כל מה שהוא מפסיד כדי השכר סגי בהכי. דתו לא מטי לי' הנאה מאיסורא. ומשו"ה ודאי סגי אפי' קודם שקבל אבל במה שאסרו לגמרי אפי' לאחרים כעיקר דין התפסה. וא"כ נתפס האיסור ע"ז גופה. אלא דבעכומ"ז דתופסת דמי' הקילו בזה ביוליך הנאה דמחזי כעין פדיון ודאי י"ל דל"ש פדיון אלא במה שכבר בידו. אבל לא במה שאינו בידו וכדברי הרש"ל. ומש"כ הט"ז דשפיר מועיל ההולכה גם מקודם. אלא דכשיקבל אח"כ השכר יקבל באיסור. לפי הפשוט אין לו שום הבנה דאם מועיל למה יהי' אח"כ איסור. ואם הוא איסור מה מועיל וצ"ע:

ס"ו שמור בחנם כו'. רוצה הוא בקיומו ואסור. עט"ז שהקשה דלמ"ל הך טעמא דרוצה בקיומו ולא סגי לי' בטעמא דמחזיק לו טובה. וכ' דהכא אפי' באמר לו העכומ"ז שלא יחזיק לו טובה ע"ש. והוא דחוק. ולפי שי' יותר הי' לו לפרש דהכא בכה"ג דשמור לי לשעה בעלמא אין רגילין כלל להחזיק טובה. וכעין הא דקיי"ל גבי מרחץ (בד' נ"א) דנהנין ממנה שלא בטובה ע"ש. אבל לענ"ד אין צורך כלל בזה לפמש"כ הר"ן בשם הרמב"ן דעיקר הטעם דשכרו אסור הוא משום שרוצה בקיומו דאסור ע"ש. א"כ אדרבה הכא נקט עיקר הטעם של האיסור. ואפשר דלפי"ז אדרבה בלא החזקת טובה שייך טפי איסור רוצה בקיומו. דהרי מהנה יותר אסור מנהנה כדאמרינן (בדף י"ג) נהנה אסור ק"ו מהנה ע"ש:

מיהו לפמש"כ התו' (בר"פ כ"ש) דגם בכל איסורי הנאה אסור לפועל להשתכר בהן ואפי' החזקת טובה בעלמא אסור וראייתם מהא דפריך שם והרי אבמה"ח דכתיב לא תאכלו ותנן דמנין שלא יושיט אבמה"ח לב"נ משום לפ"ע הא ל"ה לא אסור והא התם איירי בשל העכומ"ז. ואפ"ה קרי לי' הנאה ע"ש. ומשמע לכאו' דהוא איסור דאוריי' גמור דהא פריך מקרא. ולדבריהם אין חילוק בזה. אלא דבכל האיסורין שרי שכרו בדיעבד. ובעכומ"ז ויי"נ אסור אפי' בדיעבד וי"ל דהטעם פשוט כמש"כ לעיל בשם הר"ן דבעכומ"ז שתופס דמי' אסור גם שכר הפועל בדיעבד. אבל שאר א"ה דמדאו' לא תפסי דמיהן אלא דמשום קנסא אסורין לדידי' גופיה מדרבנן. בשכר הפועל ל"ג כלל. וא"כ לפי"ז לכאו' אין צורך לדברי הרמב"ן שהוא משום רוצה בקיומו אלא דאסרוהו בשביל זה גופה דהוא נהנה מא"ה. ואין צורך כלל לטעם אחר. ולולי שאיני כדאי באמת יש בזה מקום להסתפק אם שייך כאן כלל הך כלל דרוצה בקיומו כיון דרוצה בקיומו ע"י דבר אחר מצינו דפליגי בה (בד' ל"ג) א"כ נ"ל דהיכי דאינו נהנה כלל וליכא גם החזקת טובה כמש"כ הט"ז. אפשר דלכו"ע לא הוה איסורא בשביל רוצה בקיומו וצ"ע סימן קלד ס"ב נתערב סת"י כו' ולוקח דמי האיסור ומשליכו ליה"מ ויהנה בשאר המעות. נראה דדווקא דקדק הרמב"ם ויהנה בשאר כו' דבדרך זה שכתב הרמב"ם שהחליף תחילה ביחד עם האיסור. א"כ גם היי"נ תפס החליפין כנגדו וכבר הבאתי בסי' הקודם מסוגיא דתמורה (ד"ל) דשדי איסורא בכולהו. וא"כ אם הי' מחליף בפירות יש בכולם תערובות חליפי יי"נ והרי הכל אסור באכילה. ואין ניתרין שוב לאכילה בהולכת הנאה כמו יי"נ עצמו שנתערב דל"מ הולכת הנאה לשתי'. ול"מ אלא אם נפריש, תחי' את האיסור שוב הקילו שיוכל ליקח בהם פירות אף לאכילה שהנשאר כבר התירוהו להנאה ודוק:

בהגה ובניצוק אין יין העליון מועיל לבטל את האיסור התחתון. בב"י כ' דלקולא קיי"ל כמ"ד ניצוק אינו חבור ע"ש ולכאו' הוא תמוה דלענין ביטול מאי שייך חיבור כיון דהרי ניכר ולפנינו האיסור מופרש ומובדל לעצמו. ואולי כוונתו לשי' הרמב"ן והרא"ש (וסמך ע"ז הש"ך (בסק"א) בה"מ) דאפילו בהתירא לתוך איסורא דווקא שנפל ההיתר מעט מעט. די"ל להחמיר דההיתר קמא קמא בטל. אבל בנפל ההיתר בב"א בזה בטל האיסור בס'