חבל יוסף (חדרי דעה) קיד

ע"כ דלא ס"ל כר"ל דנשתברה מאלי' בטילה. ומשו"ה לא הוה ביטול כלל בשבירת הישראל. וע"כ דכר"י ס"ל ולדידי' שפיר פשי' דאין ישראל יכול לבטל:

אבל אין זה מספיק כלל. דא"כ אהא גופי' הול"ל דש"מ דכר"י ס"ל דנשתברה מאלי' אינה בטילה. ואי נימא להיפוך דבאמת שברה תחי' כדי לקיים מצות ביעור אלא דמדרבנן אסור לו לזכות בה דגזרו על ביטול הישראל. ומשו"ה המתין על עכומ"ז כדי לזכות בה. דא"כ הו"ל נמי להש"ס לאשמעינן זה גופה דשברה כדי לידע דס"ל כר"ל. ובין כך ובי"כ קשה דלא איירי הש"ס בזה כלל. אלא ע"כ דבאמת לא שברה כלל אלא דלית בזה משום רוצה בקיומו ואף אי ס"ל כר"ל והי' יכול לקיים בשבירה מ"מ לא עשה גם זה דבזה צריך לפחות שבירה גמורה אבל עכומ"ז מבטל לה בפחסא בעלמא ע"ש. וא"כ גם בזה איכא משום פסידא. וזה פשי' להש"ס. ואין כאן חידוש דאין שום הוכחה לא כר"י ולא כר"ל. וא"כ הוכחה ברורה דבכה"ג ליכא משום רוצה בקיומו וכשי' הראב"ד:

ועוד י"ל קצת דאף לשי' הפו' האוסרין זה אפשר דאינו אלא שאינו רשאי לגמור בדעתו ולהתרצות להעכומ"ז שהוא מרוצה לכך. אבל מ"מ כשהביא לו אח"כ שמכר ל"י אם יש לאסור עליו כיון דהוא נותן לו עכשיו מעות מה לי מעות אלו ומ"ל מעות אחרים זמנין נודע לנו שהוא מאלו המעות. ואפשר דיש להקל בזה. אלא שצ"ע סתימת הפו' וגם דברי הרמב"ן בהשגתו על הא דשי' התו' בס"א (בר"ן ר"פ) לא משמע כן קצת וצ"ע:

סימן קלג ש"ך סק"א. דלא תימא כדס"ד דהש"ס דיי"נ דמי לשביעית דמכירה אסור ושכרו מותר אלא משום קנס החמירו דשכרו ג"כ אסור. ודלא כהב"ח דאם נטל שכרו קודם המלאכה מותר לאחרים. ולענ"ד אינני רואה שום השגה על הב"ח דכבר פי' הר"ן דלכאו' כיון דמשום קנסא הוא הול"ל דלא אסור כלל אלא לדידי' ולא מוכח כן. אלא דה"ק דאע"פ דמן הדין לא הו"ל למיסר בשכר פועלים מ"מ עשו משום קנסא דשכר פועלים הוה ג"כ כמכירה. ועוד כ' שם בהשגתו על הרמב"ן [בדין נתן היין תחילה] דאע"ג דבשכירות דקיי"ל דישנה מתחי' ועד סוף. ואינה משתלמת אלא לבסוף. א"כ לעולם התשלומין אחר המלאכה. מ"מ עשו אותה כמכר משום דלא משמע להו לאינשי בהא. עשה"ט דמוכח מדבריו דעכ"פ ודאי דמשום קנסא לא חמיר ממכירה גופה. וכיון דבמכירה פשי' לפמש"כ (בסי' הקודם) דבהקדים המעות להוצאה קודם קבלת היין ודאי דלכו"ע ליכא שום איסור לאחרים. כדין נתן לה וקדמה והקריבתו קודם הביאה דשרי. וא"כ ה"נ ודאי דשכירות פועלים ג"כ לא גזרינן בזה ושרי וכדברי הב"ח וז"ב:

ועיין ב"י שכ' בשם הא"ח דדעתו באמת כן [כהלכאו' שכ' הר"ן] דכיון דמשום קנס הוא אינו אוסר אלא לדידי' ולאחרים שרי. הלכך בדיעבד טוב שיקחנו ויתננו לעניים משיניחו ביד העכומ"ז ומסיים שהרמב"ם אוסר והוא תמוה דבהדיא מסיק רב חסדא שם דליקלינהו ולקברינהו ולא מצי למקברינהו בעינייהו דלא מוכחא מילתא ודילמא אשכחינהו אינשי ויהנו ע"ש. הרי בהדיא דאסור אפי' לאחרינא והרבה תירוצים נאמרו בזה. ואין מתקבלין כלל. יש מש"כ דס"ל דהא דמסקינן דאינו אלא משום קנסא אינו אלא בפועל דלא נפיש אגרי' ושרי בשביעית. אבל ההוא דר"ח הי' בנפיש אגרי' דגם בשביעית אסור. ואין זה מספיק חדא דגם בנפיש אגרי' לשון הש"ס שם קנסוה. ועוד דהא בעיא דהש"ס בסתם יינם בודאי אינו אלא בלא נפיש אגרי'. דבנפיש בודאי ל"ג משביעית. ואהא מייתי הא דר"ח. וע"כ דר"ח ג"כ אפי' בלא נפיש וכ"כ התו' שם בהדיא דהתם בלעבור נהר קטן דלא נפיש אגרי'. ומש"כ דהכא בנוטל קודם המלאכה או אח"כ דליכא איסור תפיסה גם במכירה. תמיהני שהרי כ' בטעמו משום דאינו אלא משום קנסא ובכה"ג הא שרי אפי' במכירה שאסורה מן הדין. וגם מה שחלקו בנוטל לכתחי' לעצמו דאסור לעולם. אבל בנוטל מתחי' לאחרים יש להקל. ל"י ג"כ בסברתם היכי ס"ל במכירה ואי ס"ל דה"נ שרי בכה"ג א"כ קשה ג"כ למה תלוי בשביל שהוא קנסא ועוד דבאמת צ"ע דלכאו' אין חילוק בשביל מי מקבל כיון דהעכומ"ז מיהו נותן חליפי האיסור ואי במכירה זה אסור ל"י מנין לנו לחלק דבפועל שרי בכה"ג כיון דעיקר דין שכירות ע"כ אסור גם לאחרים מנלן נביאות לחדש קולא בזה מעצמינו:

ויותר מסתבר לענ"ד לומר בשי' דבאמת מצינו בכ"מ דקנס דרבנן לא קנסו אלא לדידי' ולא לאחריני ועי' בגיטין (ד' מ"ד) גבי מוכר עבדו ומת כו'. ובב"מ (ד"צ) הערמה איתעביד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון. והכי פסקינן לעיל (סי' צ"ט) גבי המבטל איסור לכתחי' דלאחרים שרי. וע"ש שלמדו זה מהא דהמבשל בשבת דקיי"ל כר"י דבמזיד לאחרים ולא לו ע"ש. והנה כ"כ הרא"ש בב"ק גבי גנב וטבח בשבת דמשמע התם דר"א ורבינא ס"ל כר"י הסנדלר שם דאף לאחרים אסור. וא"כ למ"ד מ"ש דרבנן ע"כ ס"ל דקנסינן אפי' לאחרים ע"ש. וא"כ י"ל דס"ל להאו"ח דר"ח ס"ל ג"כ דקנסא אסור אף לאחרים כמ"ד התם דרבנן אבל לדידן קיי"ל דלאחרים לא קנסו. וכדפסקינן במבטל איסור. אבל שי' הרמב"ם דהכא שאני דעשו כמכירה וכמ"ש הר"ן ודוק:

ט"ז סק"ב. ב"י כ' הטעם למה צריך בית הקברות דאינו עשוי שם לזרוע. ויש לתמוה עליו למה לא כ' כמש"כ התו' כו' ע"ש. וכ"ד אינן מוכרחין כלל. לא בפירושו בדברי התוס' ולא בקושי' על הב"י. ומשמעות דבריו [שהם באמת קשה להבין] דבתחי' כשהוא אפר מהני מה שמקברם מעט בעומק. ואח"כ כשנעשה עפר וראוי לזבל תו ל"מ זה. וכ' טעם אחר דאין דרך לחטט קברים לחפש אחר זבל. ול"י למה לא מהני גם כשהוא אפר הך טעמא דאין דרך לחפש קברים ולמה הצריכו לקבור בעומק. וגם למה ל"מ לזבל הסברא שבעומק והוצרכו לחדש דאין דרך לחפש כו' וגם ביסוד הדבר דאפר אינו מצמיח ואינו ראוי לזבל כבר כ' התו' (בד' מ"ד) ד"ה נחל דאע"ג דשחיקת כ"מ אינו מגדל צמחים מ"מ הוא יפה לזבל את הקרקע ע"ש ובחולין. ופשוט דה"נ גבי אפר. וא"כ אין שום מקום לחילוק זה. ופשט דברי התו' כבר כ' הב"ח בהגהותיו דמה שהצריכו לקבור בעומק הוא מלתא באפי נפשי' וחומרא בעלמא מסברת עצמם. וכ' דזה צ"ל בסוף דבריהם ע"ש ונכון. ומש"כ ואחר שנעשו עפרא כו'. פשוט דקאי אהא דכתבו בתחילה שם דשוה"נ וע"ע יקברו. ול"ח לתקלה דמוכחא מלתא דהם איסור. וכ' דהא דל"ח דלאחר שנעשו עפרא דלא מנכרא יזבל בהם. הוא לפי שאין דרך לחטט קברים משום זבל וה"נ כאן בפירות שבשכר יי"נ. לאחר ששרפן ונעשו אפר נמי י"ל כן וכ"כ הב"י. אלא שכ' עוד סברא דאפר נמי מנכרא:

ובעיקר קושי' על הב"י דכ' משום שאין דרך לזרוע בית הקברות. והט"ז ס"ל דהך סברא דאין דרך לחטט הוא דווקא בבה"ק. בודאי יותר נוח דברי הב"י דודאי גם בלא ביה"ק ודאי אין דרך לחפש בקרקע אחר זבל. אלא דהטעם דביה"ק משום שלא יזרע מקום זה גופי'. והנה בין כך וב"כ ודאי דהוה"ד דכל הנקברים ודאי צריך דווקא בביה"ק. וצע"ק שסתמו בזה הפו' לקמן (סי' ש"ז) גבי בכור עיי"ש:

ס"ג מאה חביות במאה פרוטות שכרו כולו אסור. ושי' הראב"ד והר"י בטור דמ"מ יש תקנה להוליך פרוטה ליה"מ. והוא תמוה מאוד דהיכי יפרש הסוגיא הא דאמר מאה חביות במאה פרוטות והא דאמר חבית חבית בפרוטה דהא בחבית חבית ודאי דשכר אותה חבית מיהו אסור. וא"כ במאה חביות במאה פרוטות ודאי דכולו אסור. והנה כ' רש"י הטעם דכולא אגרא אסור לפי דכולא חדא שכירות הוא ואי לא עברינהו לכולהו לא יהיב לי' מידי ע"ש. משמע דבשביל זה חשיב כולה כגוף האיסור. ולענ"ד יש להקשות מנטל ממנו כרכור וארג בו בגד בסופ"ג דמהני יוליך הנאה ליה"מ. והתם ודאי כל הבגד נעשה בשביל הכרכור ולא אסרינן לכולה מיהו שי' הפו' שם דבאמת לא התיר שם בהולכת הנאה אלא כשנתערב אותו בגד באחרים. ובאמת לא שרי אלא בהולכת הנאה כל דמי הבגד. וא"כ כולה חשיב איסור. אבל שי' רש"י שם בפירוש דסגי בהולכת הנאת הכרכור לחוד ואותו בגד שרי. ואף שכ' הר"ן שם לחלק מיין ביין דהכא שאני דליתא לאיסורא בעינא ע"ש. לכאו' פשוט דזה לא שייך אלא לענין מה שגם תערובות אוסר כולו אבל בסברא זו דחשיב זה ככולה איסור לא שייך ליתא לאיסורא בעיני':