חבל יוסף (חדרי דעה) קיא

דווקא בשאין העכומ"ז דר שם דלהוי דומיא דסיפא. אלא ע"כ משום דבכה"ג שאינו פתוח אלא החצר פשי' דל"מ דר שם. דא"כ ל"ש מירתת מרבים ולא הוצרך כלל לפרש זה. אבל אי נימא דאפילו בבית מיוחד שפתוח לרה"ר ל"מ כיון דיש לו שייכות:

ודאי הו"ל להר"ן להשמיענו חידוש זה. אלא ודאי כמש"כ דבכאן ל"א כלל סברת שייכות. אלא דכשאינו ניכר כניסתו לבית בזה הוא שכתב הרשב"א דל"מ. וגם הרשב"א לא נחית לפרש זה אלא כדי ליישב פירושא דמתני'. אבל לדינא הוא פשי' והכל מודים בזה. וא"כ א"ש ג"כ מה שלא הביאו הטו"מ והרב החילוק דעכומ"ז דר שם. לפי דכשאינו פתוח אלא החצר הוא פשי' כנ"ל. וכשהבית שהיין בו הוא פתוח ודאי מהני ודוק:

עוד אפשר לענ"ד דגם רש"י והרב ברטנורה גופיי' ג"כ יודו לזה דבמפתו"ח מהני פתוח לרה"ר ואפי' בלא כ' התקבלתי. דזה ודאי דגם הם מודים דמרבים מירתת וכפשט הש"ס בכותים הנ"ל וה"צ כיון דטהר יינו לישראל ובודאי רווח הוא לו למכור לישראל ודאי דג"כ מירתת. אלא משום שמפרשים בלא מפתו"ח וס"ל לחלק בזה דבלא התקבלתי מסתברא להו בזה כשי' התו' דל"א בזה קול יוצא שהוא טהר את היין לישראל. וא"כ ל"ש בזה כלל מירתת כנ"ל ומשו"ה הוכרחו לפרש דרישא וסיפא חדא מילתא. ובכתב לו התקבלתי דבזה יוצא הקול והוה כשל ישראל מהני מירתת. ובלא התקבלתי ס"ל כשי' התו' דל"מ בזה פתוח לרה"ר משום שאינו נודע שהוא של ישראל. אבל כ"ז בלא מפתו"ח דאין הזיוף ניכר מעצמו:

אבל במפתו"ח דניכר, הזיוף מעצמו שפיר גם לדידהו מהני בזה רבים אפי' בלא התקבלתי דזה הוה כהתקבלתי כיון דהזיוף ניכר ה"ה מירתת. ומש"כ באינו מניחו להוציאו ל"מ פתוח לרה"ר דאי משכחת לי אמינא דידי הוא היינו שלא ידעו כלל שטהרו לישראל והנה ברש"י לא נזכר כלל לשון אפי' מפתו"ח והברטנורה ידוע שמקצר בלשונו. ואפשר דמש"כ אפי' במפתו"ח קאי באינו פתוח לרה"ר ע"ש. וא"כ פסק הטו"מ להתיר הוא ברור ומוסכם בלי שום מחלוקת. ולא כ' חלוקת השיטות השונות בזה אלא ההיתר המוסכם ודוק:

ס"ב בהגה ישראל ועכומ"ז שטהרו יין כו'. זהו סברת הרשב"א דלא אמרו אלא במטהר יין שהוא של העכומ"ז לגמרי. ואף כי מה לקצר בינה כמוני להרהר אחרי רבינו אף להחמיר. אך תורה היא וללמוד אני צריך. דלענ"ד קשה. דנהי דמשמעות המטהר יינו של עכומ"ז נראה כדבריו דדווקא כשהוא לגמרי יינו של עכומ"ז. אבל הרי הש"ס מדמה לה בהדיא למשנה דעכומ"ז שנמצא עומד בצד הבור דאם יש לו מלוה אסור ומפרש דהיינו מלוה על היין וכי נימא נמי דהתם דווקא כשהמלוה על כל היין. ובודאי משמע דכל שיש לו למלוה לתפיסת ידו באמצע לא מירתת ואסור. וה"נ נראה דכל שיש לו חלק בהיין לא מירתת:

ומיהו גם בריטב"א גבי ההוא אושפיזא דיתיב בי' חמרא דעכומ"ז וישראל דמסיק התם דכל דהדי בזעא שרי. מצאתי שפי' בהדיא אפי' הוה ההוא חמרא של שניהם בכלי א' ממש. ג"כ הדין כן. דכל דהדי בזעא שרי. והיינו כדין עכומ"ז שנמצא בצד הבור הרי דס"ל שם ג"כ דכל שאין היין לגמרי שלו ה"ה מירתת ליגע. וא"כ גם במלוה ע"כ היינו דווקא כשהמלוה כנגד כל היין וצע"ג:

בתשובת הרשב"א שהובא בב"י. דאפי' למי שמתיר ב"ח אפי' במטהר יינו של עכומ"ז. אם חזר בו הישראל וא"ל ולמכור למי שירצה ואח"כ נמלך לקנות ממנו. זה ודאי אסור. שאין החותמות מצילין. אלא שירא שמא לא יכוין ויכירו ברמאותו. אבל זה ממי ירא. ולכאו' צריך להבין דהא ב"ח שרי אפי' במפליג ואינו ירא כלל על שעת הפתיחה והחתימה. אלא דירא שמא יהיה ניכר אח"כ. וא"כ ה"נ אף שבעת הפתיחה והחתימה הי' שלו. אבל השתא למה לא ירא לרמאות להישראל פן יכיר את שני החותמות והרי סמכינן גבי ביצים מעוף פלוני טהור משום דיוכל להכיר וכן בכ"ד:

שוב ראיתי שהגאון בח"ס (סי' קכ"ה) נתקשה באו"א דאם לא הי' דעתו למוכרו לישראל למה יזייף. ואם דעתו למכור למה לא ירא. ע"ש שהאריך לפלפל בדברים שאינם מוכרחים כלל ובפרט מה שתלי זה לענין יין של ישראל בחו"א. דאינו כלל. דחו"א לא מירתת כלל שיוכר הזיוף ואינו חושש כלל:

אבל הנ"ל דכוונת הרשב"א דבאמת כ' כבר הרב בסי' קי"ט) דבחשוד על איסור דאוריי' לא סמכינן אפי' אמילתא דעביד לגלויי ע"ש באריכות. וא"כ צריך להבין הא דסמכינן הכא אפילו אעכומ"ז בב"ח. וצ"ל דלזייף ב"ח לגנוב משל אחר זה גרע טפי ול"ח אפי' בעכומ"ז. והוה כמשקר על מין אחר דגם עכומ"ז נאמן וע"ש בסקי"ט מש"כ בשם המג"א. או דהחילוף והניסוך לכתחי' דאינה מרובה כ"כ הנאתו. וכיון שיודע בשעת מעשה שיהיה מוכרח לזייף ב"ח לא טרח. אבל כשבא לפנינו חשוד או עכומ"ז למכור או ליתן זה לישראל אין אנו יודעין עד כמה מגיע לו ההכרח הזה. ולא סמכינן אהא דלא משקר אפי' במלתא דעבידא לגלויי. וע"כ אחד מהחלוקים האלו מוכרח. וא"כ הכא דבתחי' הי' שלו. ואפשר דבשעת הפתיחה הי' סבור באמת שלא ימכרנו עוד ופתחו לצורכו ועתה הוכרח למכור לישראל א"כ לא ידענו ג"כ בזה עד כמה ההכרח. ואפשר דהוצרך לזייף אפי' ב"ח. ואי נימא דהחילוק משום דזיוף ב"ח שאני י"ל נמי דהיינו דווקא כשזייף בתחי' בשל חברו. אבל הכא דבאותה שעה הי' שלו. ויכול לומר דבשעת מעשה לא עשה כלל לשם זיוף. וא"כ השתא אינו אלא כשאר שקר בעלמא ולא מצינן למיסמך עליו בזה כנ"ל וז"ב לדעתי סימן קלב ס"א עכומ"ז שנגע ביין שלנו מותר ליקח דמיו ממנו שאסרו בהנאה. בב"י בשם הרמב"ם דדווקא בהזיקו בכוונה. וכ' הרשב"א בטעמו דגריס בש"ס בכוונה. ודחה זה דכוונת הש"ס בכוונת ניסוך. דאי ל"ה ה"ה מותר בהנאה והרשב"א לשי' דפסק דמדדו בידו דלא כיון לשם ניסוך שרי בהנאה אבל הרמב"ם כ"כ הב"י (בסי' קכ"ד) דמשמע דס"ל לאסור מדדו ביד בהנאה. וא"כ לשי' א"א לפרש בכוונת מגע דבל"ה אסור בהנאה. וע"כ צריך לפרש בכוונת היזק [ואף דכ' האו"ז דבכיון להזיק אינו אוסר כלל. כמבו' (בסוס"י קכ"ד) פשוט דהיינו דווקא בזה"ז דידוע דאין מנסכין. ופשי' דלא מיכוין אלא לציעורי' לישראל כמש"כ שם הגר"א ז"ל. ומשו"ה אינו אסור. אבל המנסכין ודאי דאין לחלק בכך דהרי ודאי מנסך]. ונראה דמחלוקותם תלוי במה שנסתפקתי בחבורי חבל יוסף על חו"מ (סי' ת"ו) לענין פטורי נזקין דפטרה תורה כגון שו"ר ברה"ר וכלים בבור ואינך אם גם עכומ"ז פטורין. או כמו דבקרן תמה קיי"ל דעכומ"ז משלם נ"ש. ה"נ בהנך פטורין ע"ש. דהנה לגבי דידן קיי"ל דמנסך בשוגג פטור והטעם דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק. אבל נראה דזה נמי דווקא בישראל ולא בעכומ"ז דמ"מ הזיקו. וזהו סברת הרשב"א והיינו שכ' דמ"מ קלי' ע"ש. והרמב"ם אפשר דס"ל דגם בעכומ"ז אמרינן דל"ש היזק ובשוגג פטור. וגם בכל ההיזיקות לא מחמרינן יותר מישראל ודוק:

שם מכר יי"נ לעכומ"ז אם לקח העכומ"ז היין תחילה ואח"כ נתן המעות יש מש"א שאע"פ שלבעל היין אסורים לאחרים מותרים. עש"ך שכ' יש מש"א לפי ששי' הר"א בתו' דדווקא כשמכר העכומ"ז לאחר תחילה. וכן דעת הרמב"ן והר"ן ורש"י לאסור ע"ש. והנה מש"כ הרמב"ן לאסור לגמרי כבר דחה הר"ן בדברים ברורים:

אלא שהר"ן דקדק מלשון רש"י דדווקא כשאינו כבר בעולם כלל. כגון ששתה כבר היין ע"ש. וכ' הוכחה לזה גם מהש"ס דהא בנתן לה ואח"כ בא עלי' לא התיר בש"ס אפי' במעכשיו, אלא שכבר הקריבתו מדלא מוקי ר"א גם בלא הקריבתו ובמעכשיו ע"ש. והנה כ"כ הר"ן דאין שום סברא לזה דודאי הו"ל למימר דתלוי בשעת שיצא הדבר מרשותו אלא דכ' זה מהכרח הש"ס. ולענ"ד נראה דיש ליישב היטיב דברי הש"ס עפ"י מה שכ' הנתיבות (סי' ק"צ) בשם תשו' הרי"ף דמכר לחבירו לקבל מעותיו תיכף. וזה אינו נותן לו בודאי המקח בטל וה"ה גזל בידו. דודאי לא נתן כלל אדעתא דהכי וז"ב בסברא, דודאי לא גרע מתנאי דע"מ שיתן מעותיו וא"כ אע"ג דקיי"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי [ור"א דמוקי בהקריבתו סבר הכי בהדיא בפ"ק דקידושין (דף ח') ע"ש] מ"מ הרי הקנין תלוי וקאי עד שיתן מעותיו. וא"כ הרי בשעת נתינת המעות הוא שנגמר הקנין ושפיר הוה זה חליפין גמורין דאסורין. ומשו"ה בעי התם דווקא