חבל יוסף (חדרי דעה) קח

א"י. שפיר י"ל דיש לנו לתלות בהידוע דווקא. והא דרבא ביש משניהם ידועין כו'. ולפי קוצר דעתי ל"י כלל הספק בזה. דהרי מפורש דשרי ברוב גנ"י. אע"ג דרוב העיר הם עכומ"ז. וע"כ צ"ל דלא מסתפקינן בתר רוב בני העיר. אלא בת"ר גנבי. וע"כ משום דלא תלינן גניבה אלא במי שנודע שרגיל לגנוב. וא"כ ודאי דבאינו יודע אלא א' אין להסתפק אלא בו. ועי' לעיל (סי' א') מש"כ בזה הרבה ראיות:

ט"ז סקי"ט ואיתא בהג"א דהאידנא כו' וכבר שנה זה הרב במשנתו (בסי' קכ"ח ס"ד) בהג"ה ע"ש:

סי"ב בולשת שנכנסה לעיר כו' סתומות שנפתחו חיישינן. והוא מדברי הר"ן. ועי' ט"ז דחידש לן פי' חדש במתני' דבשעת מלחמה מותרות היינו דבשעת מלחמה הם באין לשלול ממון ואין באין לנסך. ועפי"ז הוקשה לו דא"כ אפי' סתומות שנפתחו לשתרי. וכמו בגנבים במקום שרגילין להצניע ממון בחבית ע"ש. ולכאו' הא בהך דגנבים אינו אלא שמצטרף זה לספק עכומ"ז או ישראל. [דבשביל ספק דאי לשם ממון או לשם ניסוך להוי ספק ספיקא]. ונראה דכוונתו כעין מש"כ לעיל דהיכי דנודע בודאי שכוונתן לממון. אין שום חשש ניסוך כלל. וכמו שמוכרח לשי' רש"י גבי פולמסא. דלשי' רש"י דבפולמוס ודאי עכומ"ז נינהו. ואפ"ה כיון דבחביתא טובא ודאי כוונתן לממון אין חוששין לניסוך. אבל עיקר הפי' שלו א"י מאין בא לו. דהרי כל הראשונים מפרשים דהטרדה היא משום המלחמה בעצמה. וכן מוכיחות פשטות סוגיות הש"ס דכאן ובכתובות. דפריך אכרקום דשם. וכ"ש לפיר"ח ור"ת בכתובות דמוקי להך מתני' בכרקום של מלכות אחרת דווקא. וכל הטעם משום שיראים מהמלכות הזאת ע"ש. אבל לענין כוונתן אמרינן אדרבה שאינן מכוונין כלל לממון אלא לאכילה ושתי' דווקא כמש"כ התו'. וא"כ ודאי דהיכי דראינו שפתחו לפנינו הרי דע"כ דלא טרידי כלל ובודאי דחיישינן. מיהו מש"כ הט"ז לענין דין דשוללין בזה"ז זה נכון דאם אנו רואין שכל כוונתן לממון שפיר י"ל דאין איסור וכמש"כ לעיל. והכל לפי ראות העין בהוכחה ברורה וצריך עיון:

סי"ד זונה עכומ"ז כו'. בש"ס אמר רבא נהי דתקיף להו יצרא דעבירה דיי"נ לא תקיף כו'. ולכאו' קשה דלמ"ל לרבא דהאי יצרא לא תקיף כו"ה. ת"ל בל"ה דהא קיי"ל דמומר לד"א אינו מומר לכהתו"כ. וכ"ש לרבא גופא דס"ל בסנהדרין (ד' כ"ז) דמומר אוכל נבלות להכעיס כשר לעדות דודאי ס"ל דאינו חשוד אאיסור אחר ע"ש. ונראה דס"ל דכיון דאיסור יינן משום בנותיהן. א"כ הו"ל כמין איסור אחד דקיי"ל לעיל (סי' קי"ט) דמחמור לקל חשוד שפיר ע"ש. והו"א דה"נ יינן קיל מבנותיהן וליתסר יינן קמ"ל רבא דמ"מ בזה לא תקיף יצרא כו"ה. ולפ"ז בזה"ז דאנו רואין דהרבה המקילין בזה ונפרץ הדבר ודאי דלא מקפדי אמגע הזונה ויש לאסור וכ"כ הט"ז:

סט"ז חצר שחלוקה בראשי יתידות כו' וכן גגו של ישראל למעלה מגגו של עכומ"ז וחלוקה ביתדות כו'. עט"ז דאו חלוקה קאמר. ובלח"מ הקשה ע"ז דלמעלה בודאי ליבעי מסיפס דהרי מבואר בש"ס דזה גרע דיכול לומר מצורי קא ממצרינא כו' ע"ש. והנה נראה שנמשך לו זה מפשטות דברי רש"י ד"ה בצד גגו שאינו גבוה ממנו ולי"ל מתמוגג אני כו' אבל פשוט דכוונת רש"י היינו דבגבוה בלא יתידות. זה גרע משוין וביתדות. אבל גבוה ביתידות פשיטא דלא שייך כלל מתמוגג כו' ובודאי דגבוה עדיף טפי וזה פשוט. וא"כ אף דהש"ס דחי דבגבוה בלא יתידות ל"מ משום דמצורי כו' זה אינו אלא לרשב"ג דלא ליפליג אר"י. אבל לדידן כרבנן קיי"ל דלא ס"ל הך סברא דמצורי כו'. וא"כ מה שהוא גבוה זה הוה כיתידות וכ"ש דמהני ביי"נ דגם רב מודה ע"ש:

ש"ך סק"מ כיון שנמצא בתוך אותו הכרם גופי' עדיף טפי. עי' בחבורי חבל יוסף על חו"מ שהבאתי שם (סי' רנ"ט) דהוא מדברי הרמב"ן ב"ב שם וע"ש:

שם בהג"ה מצא יין על שולחנו ואומרת שלקחה מהמרתף אי"נ דאימר במ"א לקחה כו' מצא כד יין בתבן כו' אי"נ. גנבים שנכנסו כו' ואומרת שהיא סתמתן כו'. ואיכא רגל"ד אסור. ועי' לעיל (סי' קכ"ח ס"ב) בהג"ה והברזא בידו היין אסור כו' דתלינן בדבר הרגיל. ולקמן (סי' ק"ל ס"ח) אי"נ לאוסרו ואפילו עדיין ניכר יין מבחוץ ויש אומדנות. וצריך עיון למצוא הגדר הברור באומדנות אלו:

סימן קל ס"ב אם הפקיד ביד עכומ"ז בחו"א מותר בהנאה. הגר"א ז"ל הוכיח מכאן דשי' הרמב"ם לפסוק כרבנן ולא כשי' רוב הפו' בשי' הרמב"ם דשי' כהרי"ף ובה"ג. דמחלוקת ר"א ורבנן במפתח לבד החותם אי הוה כחותם ב'. אבל ב"ח צריך לכו"ע ע"ש] ולענ"ד קשה ליישב שי' הגר"א בדברי הרמב"ם דא"כ הא דפסק (בס"ט) דשוכר בית בחצרו של עכומ"ז סגי במפתח וחותם והיינו כר"מ דבריי'. למה פסק כר"מ נגד דרבנן. והרי"ף כ' שם דפסקינן כר"מ דקאי כר"א. אבל אם הרמב"ם פוסק כרבנן הו"ל לפסוק התם ג"כ כרבנן דר"מ. ודוחק לומר דגורס התם מפתח או חותם. ופלוגתייהו אינו אלא בחד. אבל בב"ח לכו"ע שרי. ואף דנקטו עד שיהא שומר. שני חותמות נמי הוה כשומר. וכדאר"י (בד' ל"א) אליבא דרבנן דר"א דבב"ח שרי. וה"נ בדרבנן דר"מ. וכוונת הרמב"ם נאמר דהיינו במפתו"ח ביחד דזה הוה כב' חותמות. [לשי' זו בודאי כיון דלפי שי' זו. בזה ליכא פלוגתא אדר"מ דמפתח כחותם]. דודאי זה דוחק דהו"ל למנקט לישנא דרבנן בשומר או בחותם בתוך חותם כלישנא דר"י בגמ'. כדרכו של הרמב"ם שלא לשנות מלשון הש"ס. אבל יותר מסתבר כשי' רה"פ בשי' של הרמב"ם והפלוגתא דר"א ורבנן אי מפתח כחותם. ומ"מ דין זה דבחו"א מותר בהנאה יפה הוציא מבריי' דריב"ב דאוקי אליבא דרבנן. משום דכיון דס"ל לרבנן דמפתח לא הוה כחותם. וא"כ הרי אין כאן אלא חו"א. ואפ"ה ס"ל להתיר בהנאה. הוה"ד כשאין כאן אלא חו"א ממש ג"כ שרי לרבנן בהנאה. ומה שהצריך קרן זוית הוא כמש"כ הלח"מ דלהוי כביתו של ישראל כההיא דבריי' שם. ושפיר הביא זה הרמב"ם דודאי דכ"ש הוא לדידן דפסקינן כר"א דמיקל יותר. [דמפתח ג"כ כחותם] כ"ש דלא נחמיר בחו"א לחוד יותר מדרבנן. ובודאי דמותר בהנאה:

אלא דא"כ יש לדקדק בש"ס דמוקי שם הבריי' הא כר"א והא כרבנן. ולוקי תרויי' כר"א הא במפתו"ח והא בחו"א לחוד. ובשלמא אי לא שרי רבנן בהנאה אלא במפתו"ח. דאע"ג דלרבנן אין המפתח כחותם מ"מ מהני להצטרף עם החותם להתיר בהנאה. אבל בחו"א לחוד אסור גם בהנאה. א"ש דלא מוקי כר"א דאי במפתו"ח שרי בשתי'. ואי בחו"א אסור גם בהנאה. בל לפי"ז ודאי קשה. ומיהו גם לשי' הגר"א ז"ל קשה להיפוך דלוקי תרוייהו כרבנן. והא בחו"א והא בב"ח. ואולי לשי' י"ל דר"ז שם ס"ל כר"א דלרבנן אסור אפי' בב"ח. אבל אנן פסקינן כר"י דבב"ח גם לרבנן שרי. ואפשר ליישב גם לשי' הפו' דכיון דבתרתי מתניתא תני סתמא המפקיד. מסתמא איירי תרוייהו בדרך הרגיל להפקיד. וע"כ דכך דרך להפקיד במפתו"ח. וע"כ דתרויי' בחד גוונא. וא"כ ע"כ דהא כר"א והא כרבנן ודוק:

ונראה דאף לשי' הרמב"ם יש להתיר בזה"ז אף בחו"א אף בשתי' מב' טעמי. חדא דכבר כללא כייל הרמב"ם דכל שאינו אסור בהנאה אינו אלא לעכומ"ז העובד כומ"ז. אבל שאינו עכומ"ז מותר אף בשתי'. וא"כ בזה"ז דקיי"ל דלאו עכומ"ז נינהו שרי בחו"א אף בשתי' כיון דבעכומ"ז ממש נמי אינו אסור בהנאה. [ולדברי הש"ך סקל"א סקט"ו יש לדחות זה ע"ש]. ועוד דהא מבו' בס"ג) דבמקום דליכא חשש ניסוך אלא חשש חליפין סגי בתו"א. א"כ בזה"ז דקיי"ל בכ"ד דכל שליכא חשש חליפין ל"ח לניסוך. א"כ ודאי דה"נ ל"צ אלא חו"א שה"ז מוציא מחשש חליפין. והנה כיון דר"ת ס"ל דגם מדין הש"ס יש להתיר לגמרי בחו"א יש להקל בזה לדידן אף בלא הפסד כלל. וכמ"ש בשי' הש"ך (בסוס"י קכ"ו) ע"ש וכה"ג כ' הב"ח ז"ל (בסקל"א) כיון דיש מתירין גם בעכומ"ז ממש יש להתיר לדידן אף בלא הפסד. ומדברי הש"ך (סי' קכ"ט סקי"א) שכ' דאי"צ בזה הפסד מרובה. משמע אבל הפסד מיהו צריך. ולכאו' נראה דיש להתיר אף בלא הפסד כלל וצ"ע. כיצד הוא חותם בתוך חותם. הנה לשון המח' הוא מהרמב"ם ז"ל. וכבר ביאר היטב שי' זו הגר"א ז"ל. וע' לשון ס"ד