חבל יוסף (חדרי דעה) קז

במשנה דאסורות מיד. והרשב"א קרי זה סתומות. כמו שהוכיח שם הדרי'. וא"כ יש שיעור לזה ע"ש. והוא קושיא נכונה. ומ"מ התי' פשוט ומבואר במרדכי. וכ"ה בב"י (סי' ק"ל) בשם תשובת הרשב"א. דברזות מהודקות הוה כחותם. וכמו דיקולא ומיהדק בש"ס. וזה הוה כסתומות. ובאינו מהודק הוה כפתוחות ואין שיעור לדבר ופשוט:

ס"ד אם החבית פקוקה ויש הרבה עוברי דרכים. הרשב"א הוציא כן מסוגיא דכותים דמוקי סתומות מותרות בין הגיתות. וס"ל דדוקא סתומות. והולך לשי' דלא סגי ליין חותם א'. והכא במעבר ודרך לרבים סגי בהא. אבל התו' הקשו שם דהא אין לך סתומות שלא היו פתוחות מעיקרא. ותי' דכיון דנטר להו למכור לישראל מעיקרא נטר להו. ואינו מניח ליגע בהן כלל. שאינו רוצה שיאשדוהו ישראל ולפי המסקנא דמוקי בש"ס דווקא בין הגתות. ע"כ צ"ל דה"נ אמרינן הך סברא דבהני דדעתו לסותמן מירתת מעיקרא אפי' כשהן פתוחות דבין הגתות הוא מפורסם ג"כ מה שרוצה למכור לישראל והני דלא סתמן למכור עליי' לא קפיד ואסורין. וא"כ מוכח ע"כ לפי שיטתם דע"כ גם בפתוחות לגמרי שייך מירתת. ושלא כדברי הרשב"א בזה. וז"ב לענ"ד דהתו' חולקין בזה. והרשב"א נראה שמפרש דהא דמתיר התם בסתומות. היינו כשהי' עליהם תחלה שומר ישראל עד שנסתמו דכ"ז שהן פתוחות ל"מ בהו הך סברא דמירתת. ואח"כ כשנסתמו תו מהני מירתת. וכן נוטה פשטות הדברים. ואע"ג דלעיל (סי' קי"ח ס"ז) פסק לענין שאר איסורים דבמקום מעבר לרבים שרי אפי' בלא חותם. והוא מדברי הרשב"א עצמו. צ"ל דהתם לאחלופי הוה זיוף אפי' בלא חותם. ובמקום מעבר לרבים ל"ח להו. אבל הכא נגיעה בעלמא בלא חותם לא מירתת כלל. והרשב"א לשי' דחייש לנגיעה גם בזה"ז. ולדידן דקיי"ל דלא חיישינן כלל בלא הנאה באמת ודאי שרי אפי' פתוחה וכ"כ הש"ך:

ס"ה המוסר מפתח חנותו לעכומ"ז כו' אפי' לא נשאר שום יהודי בעיר ואפי' הודיעו שהוא מפליג. בהרא"ש מבו' דס"ל דכיון דלא מסר לה אלא את המפתח. הוה כנעול דמירתתא. אמנם הר"ן ס"ל דבאמת כיון שהמפתח ביד העכומ"ז הוה ודאי כלא נעול אלא דכל שהיין והבית של ישראל שרי אפי' בלא מנעול. ול"ח שיכנוס לרשות אחר כלל. ובמרדכי (סו"פ ר"י) בשם ר"ח כהן. דאפי' בשעת מלחמה שברחו כל היהודים התיר דחשיב לה כספק ביאה ומשמע במרדכי בסוגיא זו דהכל מכח סוגיא דהכא דלא מסר לה אלא המפתח דהיינו דמפרשים דסברא זו ל"מ אלא שלא נאמר שהאמינו בשביל המסירה [ולהוי כמניח עכומ"ז בחנותו דבהודיעו דמפליג אסור] ובשביל סברא זו אמרינן דלא האמינו על הבית כלל אבל מ"מ הוה כבית שאינו נעול דעלמא. אלא דכשהיין והבית של ישראל ל"ת אפי' בלא מנעול. וס"ל להתיר זה אפי' באין יהודי בעיר. וכן משמעות דברי התו' בסוגיא דאפי' תפסו המושל והניח שמירת עכומ"ז בביתו מותר. ומשמעות דברי' דאפי' מפליג הישראל נמי שרי ע"ש. ומיהו מדברי הראב"ד והרשב"א (סוס"י ק"ל) נראה דווקא כשהישראל בעיר והוה כיו"נ ע"ש. [ואפי' לשי' המקילין נראה דהיינו דווקא במקום דל"ש גנבי כלל. ודרך להניח כך בלא מנעול. אבל במקום דגנבי שכיחי והניח כך בלא מנעול וא"כ י"ל דגלי דעתא דאינו מקפיד על היין. ודאי די"ל דהעכומ"ז לא מירתת כלל. ואין להתיר]:

ועיין ר"ן שכ' דנראה דמפרשים בהך דהמטהר יינו של עכומ"ז דבכתב לו התקבלתי מותר אפילו בלא חותם ומפתח ואפי' פתוח למבוי ע"ש. ולכאורה הוא תמוה דהא ראש בעל שי' זו הוא ר"ת. וכמו שהביא שם הר"ן בעצמו. והלא ר"ת פי' בסיפא דהתקבלתי דהיינו ג"כ במפתח וחותם. וכן הביאו הר"ן בעצמו [שם במשנה]. וצ"ל דס"ל בשי' של ר"ת דהא דמפרש במפתו"ח היינו לפי שהוא מפרש המשנה בחצרו של עכומ"ז. וגם דר העכומ"ז שם. ובזה ס"ל דצריך דווקא מפתח וחותם. אבל יש לפרש שם גם בלא מפתח וחותם. ובלא דר שם העכומ"ז והוה כבית של ישראל בעצמו ואי"צ כלל וע"ש היטיב:

ס"ח בהג"ה. הואיל ולא ידע העכומ"ז שהוא מפליג כו'. עי' באחרו' שהשיגו על זה. ולענ"ד גם כוונת הרב הוא לאחר שכבר הודיעו העכומ"ז שהוא פתוח. אם הפליג ולא הודיעו שהוא מפליג שרי דלא גרע ממניחו בחנות דשרי בלא הודיעו שמפליג ונכון:

ס"ט בהג"ה. שמתוך בהלתו לא דקדק בכניסת הישראל. הט"ז השיג ע"ז בדברים נכונים דרחוק לתלות להקל כו"ה דטח עיניו מראות. אלא דתולין ביצא בבהלה דחושב דודאי כבר חזר הישראל דמדכר לחמרא. ומיהו במש"כ דאפי' בספק שראוהו העכומ"ז שנשאר בשוק מקילין בספק. והביא ראי' מספק סגר. הנה בספק סגר כ"כ הפו' דשאני דהוה כספק ביאה. ומש"כ הוכחה מהא דאפי' הפליג הישראל שרי ול"ח שמא ידע העכומ"ז שמפליג. לא נודע לי כלל שום סברא לחוש לזה וכי מי גלה לו להעכומ"ז זה אם לא בנביאות. ומ"מ מתשובת הרשב"א בב"י (סוס"י קכ"ח) נראה ברור דכל ספק יש להתיר כאן. דהוה ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא ע"ש. וצ"ל דספק נגע שאני דהתם אמרינן דודאי מנסך. ודוק:

ט"ז סקט"ז. ואפי' אינו נתפס כגנב. כ"כ הטור והוא מוכרח כו'. ותימא על המח' שהשמיטו. אין כאן השמטה דכיון דכ' שנכנס להחבא מפחד ארי זהו אית לי' לאשתמוטי ואינו נתפס כגנב. וכ"ה לשון הרשב"א בב"י (סקכ"ח) והלא יש לו טענה מפני הארי כו'. וכ"ה לשון הריב"ש בב"י (סי' הנ"ל) ופשוט:

סי"א בהג"ה. לא נמצא בהם ריעותא הכל שרי דסתם גנב אינו לוקח יין כו'. בד"מ כ' דזהו סברת הריב"ש והר"מ במרדכי אבל הרמב"ן והרשב"א חלקו ע"ז ע"ש. ולא ביאר כל הצורך. הנה הריב"ש כ' דגנבים כבולשת בשעת מלחמה דמי. והנה נראה פשוט דאין כוונתו משום דנתפס כגנב. דזה דווקא בלא נכנס לגנוב. אבל בנכנס באמת לגנוב ודאי לא שייך זה. ועוד דבלילה דהכל ישינים הוה כהודיעו שהוא מפליג. ויש ללמוד סברא זו מתשו' הרשב"א בב"י (סוסיקכ"ט) ע"ש. ועיין (סו"ס ק"ל). [ונראה דזהו כוונת הרמב"ן בתשובה]. אלא דסברת הריב"ש דכיון דמבו' בש"ס דבחביתא טובא איכא למיתלי לשם ממונא ולא מנסכי. הרי חזינן דכיון דטרידי בממונא לא מנסכי. וא"כ ה"נ הרי אנו יודעין שסתם גנבים לשם ממון הן באין ואין פנאי לנסך כבולשת וא"כ הא דאסר בש"ס בגנבי דפתחו חביתא היינו דווקא לפי שפתחו החבית שהית' סתומה. וא"כ ה"ז ודאי בכוונת ניסוך. אבל באין ריעותא אין שום חשש. וכ"כ בזה הר"מ במרדכי. וכן כ' בשם ר"ת בפר"י והובא בב"י. אבל הרמב"ן חולק בזה וס"ל דגנבים סתמן כמו שהם גונבים ממון מנסכים ג"כ:

ובאמת צריך ליישב לפי"ז הא דאמרינן כיון דפתחו טובא אימר אדעתא דממונא אתו דמשמע דכיון שהם באין לשם ממון אין מנסכין. וצ"ל דהתם דהוה טובא הוה סברא דאין באין אלא דווקא לשם ממון לבד. וקצת משמע כן בפי' רש"י שכ' בלשון זה דמוכחא מלתא דלשם ממון אתו. ובגניבותיי' טרידי ע"ש. ומיהו ר"ת כ' דדווקא בפולמסא דהתם. לא מקילינן אלא בפתחו טובא. לפי דפולמוס מסתמא הן באין לאכילה ושתי'. אבל גנבים מסתמא הן באין לממון [ע"ש שלפי שי' שם הוא לדון זה לספק. אבל לפי"ז ודאי דדווקא בפתח את חבית סתומה דאיכא ריעותא. אבל במקום שאין ריעותא נ"ל דאין לחוש כלל ע"ז. וכמש"כ המרדכי בשמו כנ"ל]. והנה נראה דזהו שי' הרא"ש (בסט"ו) גבי הניח יין בביתו. והכניס עכומ"ז זונה כו' דכיון דטרוד בזונתו לא מנסך. וכיון דקיי"ל שם בסתם כהרא"ש יש לפסוק גם כאן בפשי' כשי' המקילין שהם רבים קמאי ובתראי. וכ"ז בספק זה. ומחלוקת הר"מ והרשב"א מילתא אחריתא היא. דהנה הר"מ מסיק עוד קולא דכיון דהניח מן הטוב ודאי דלא נגע באינך. והרשב"א כ' הרבה ראיות ומהא דהניח לגין על השלחן ולגין על הדולבקי דבהוה מזוג ושותה הכל אסור וע"כ די"ל שתאוותו לשתות מהכל. ומיהו הרשב"א לא קאי כלל בגנבים אלא בשותה ברשות ע"ש. וי"ל דבהך סברא של"ח בגנב לניסוך במקום שאין ריעותא אינו חולק הרשב"א ז"ל כלל ודוק:

שם אבל אם ידוע גנב אחד מישראל ומהעכומ"ז, א"י תלינן בהידוע. בב"י הק' ע"ז דא"כ למה מבעי לי' רבא לומר רוב ג"י נינהו. והד"מ תי' דהכא דווקא בשהישראל ידוע והעכומ"ז