חבל יוסף (חדרי דעה) קו

דאין לתלות הכניסה באמת בשביל זה. ועוד כ' הרא"ש הסבר אחר דהתם העכומ"ז יודע שהישראל יודע בו. והוא מירתת טפי ע"ש. אלא שהתו' דקדקו עליו דהא פריך בסוגיא ארבא דשרי בזה היכי דלי"ל לאשתמוטי מננעל הפונדק ומשמע דבלא נעל ליכא איסור כלל אבל לענ"ד אין זה סתירה כלל. דבתחלה צריכין אנו לידע דהיתר דלי"ל לאשתמוטי דהכא אינו דומה להיתר דנמצא עומד בצד הבור במתני' (דס"פ ר"י). וכן באיכא בזעא. ובההוא כרכא דהוא דין (דס"ה) כאן. דכל הני מירתת על הנגיעה מצד עצמה. כיון שהוא מגולה. לכל רואה בחוץ. והכא בנעול (לפי שי' הפו') ובסתום (לשי' רש"י) כיון שהוא בתוך מחיצות הבית אדעייל הישראל אפשר בלא יראה. אלא דכיון דלי"ל לאשתמוטי על הכניסה הוא טרוד כבולשת. והיינו דפריך ארבא מננעל הפונדק ולא סייעי' ממתני' דעומד בצד הבור. וכן לא פריך אהנהו מימרות דהתם. אלא דהתם במגולה פשיטא לי' דלא נגע ולק"מ. אבל הכא שהבית סתר לו. ובודאי לא יתפס על הנגיעה. לא הוה ס"ד היתר דטרוד. והוה ס"ל דאפי' בלי"ל לאישתמוטי אסור:

וא"כ לפ"ז דכל הקושיא משום הך סברא דטרוד. א"ש דהא באמת הך תוספתא דננעל הפונדק מתניא במניח עכומ"ז בפונדק כמו שהביא הרשב"א. והתם ודאי לא מיחסר [אפי' באית לי' לאשתמוטי כמסקנא דש"ס] אלא בנועל כמו במניח עכומ"ז בחנותו. וכמו שכ' מדברי רש"י לחלק בזה וא"כ פריך שפיר דמדמה ננעל דהתם דאסור במניחו ול"א דטרוד משום הנעילה. לכניסה דהכא שלא ברשות בסתימה בעלמא (בלא נעל) דה"נ לא ליהני טרוד. ומשני דבאמת גם התם דווקא באי"ל לאישתמוטי. אבל טרוד שרי. וכן משמע לי בכוונת הר"ן ע"ש היטיב. ולענ"ד קרוב לומר דזה תלוי קצת במה שנחלקו לענין איסור יחוד בעריות בפתח סתום שאינו נעול דמדברי הרשב"א בתשו' (סי' אלף רכ"א) נראה דלא הוה יחוד. וה"נ ס"ל הכא לשי' להתיר בלא בעול. אבל הפו' חלקו עליו שם ממשמעות הירוש' דבזה נמי הוה יחוד וי"ל דה"נ הוה סתום כמו נעל במנעול וצ"ע סימן קכט ש"ך סק"ד הביא דברי המרדכי דישראל שיש לו עכומ"ז בביתו והניח היין בלא שמירה מותר דאימת רבן עליהם. והנה אף שהרב"י והד"מ הביאוהו ג"כ. מ"מ לא הביאו אותו שניהם בהשו"ע. והנה מבואר מטעמו דכוונתו להתיר אפילו בהודיעו שמפליג. דהם אימת רבן עליהם טפי (והג"ה שבמרדכי שם בשם הר"י שמקשה ע"ז מהמניח בחנותו. קאי אדברי ר"ת שמקודם לזה במסר לו המפתח לתקן ע"ש ונדפסה שלא במקומה. וז"ב דהכא דהוא שכירו שאני ולק"מ). ונראה דחילוק זה יצא לו להרב ז"ל מהך (דדף ל"ח) מניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכומ"ז ומהפך בו עד שיבוא מבהכ"נ ומבהמ"ד. שופתת אשה קדירה ובא עכומ"ז ומגיסה בו עד שתבא מבהמ"ר כו' והנה פשוט דכל הנהו הוה כמפליג דדווקא הלך בקפנדריא אמרינן דלא הוה כהודיעו לפי של"י שהולך שם. אבל בל"ה ודאי הוה מפליג. ועוד דהכא במשרתים דהם תמיד בבית בודאי ה"ה יודעין דרכן. וע"כ דמשרתים שאני דאימת רבן עליהם. כן נראה ברור שמכאן הוציא זה הרב ז"ל. וא"כ יפה עשו שלא הביאוהו כאן דהרי כבר כ' התו' והרא"ש שם בשם הר"ח דדווקא במקום דליכא חשש לאיחלופי כגון בנעל הדלת עליהן. או ביוצא ונכנס והכי פסקינן להדיא (בסי' קי"ח ס"ו) ע"ש אבל בל"ה ל"מ הך סברא:

ויש תימה קצת על הש"ך שהביא זה. והרי בהדיא פסקינן לעיל להיפוך. ואפילו ביוצא ונכנס אסרינן לכתחילה [כמש"כ הרב בהגה. ובאמת לו"מ נראה דמש"כ הראב"ן במרדכי דלכתחילה אסור לא קאי אלא אהיתרא דידי' דמתיירא מאימת רבן. אבל ביו"כ שרי לכתחילה וכדמסיק בריש חולין. והש"ך סקי"ח סקל"ב הרגיש בזה וכ' דכוונת הרב כאן בשהה הרבה דזה אסור לכתחילה. אבל דברי המרדכי משמע כמש"כ (אף דמדברי הרב בהגה לא נראה כן) . ונראה שגם הגר"א ז"ל הבין כן וזה שכתב דהמניח משמע דיעבד פי' דבריו דאף דביוצא ונכנס מסיק שם דהוא אף לכתחילה מהא דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר כו'. מיהו היתר הראב"ן דלמד מהא דהמניח ישראל בשר כו' היינו דיעבד כמשמעות הש"ס שם דלשון המניח דיעבד [וגי' בתנ"ה הוא נמי המניח כמו בשמואל ל"י מנין לו לחלק בזה. וכ"ש השתא דבל"ה ל"ח אלא במקום שיש לו הנאה להעכומ"ז. בודאי אין לסמוך ע"ז כלל. דהרי אנו יודעין להנאתם לא מרתתו כל כך מישראל וצע"ג ט"ז סק"ב וכ' הב"י ומיהו אם יש חלון שיכול העכומ"ז להביט אם בא הישראל מסתברא דאסור כו' ותמוה וכו' ואפילו אם תמצא לומר שאין היין מינח כנגד החלון מ"מ קשה דהרי לעיל ביש נקבים בדלת אין אסור אלא כשסגר העכומ"ז הדלת מבפנים כו'. באמת אי משום הא לא איריא דהתם לא איירי בנקבים שהעכומ"ז יכול להביט אלא שהישראל מבחוץ יכול להביט ע"ש. אלא דמ"מ נראה כהט"ז דהרי התיר יוצא ונכנס (בס"פ ר"י וברפ"ק דחולין) גבי כותי בסתם ולא חילקו בזה דדווקא דיהי' יכול לבא דרך עקלתון. אלא דבסתמא בבית לא שייך זה וכדברי הט"ז ס"א הודיעו שהוא מפליג כו'. ואם הם סתומות אם יש בהפלוגתו . שיעור שיכול להסיר כל המגופה ולהחזירה. עב"י בשם הר"ן די"א דאפי' לא הודיעו שיפליג כדי שיחזיר אלא כדי לפתוח לבד והוא שהה כדי שיחזיר בזה ג"כ אסור דכיון דלא הי' מירתת לפתוח אחזרה לא מירתת דאשתמיט דעכומ"ז אחר פתח כו' ולכאו' יש להק' דהאר"י דבטיט דניכר אפי' רבנן מודו דל"ח לשתומא. ואפי' הודיעו שהוא מפליג . דמירתת דיהא ניכר. אף דכיון שהוא מפליג הרי ע"כ לא יראה הפתיחה ואפ"ה מירתת. ולא אמרינן דישתמע דעכומ"ז אחר פתח והוא סתם. ונראה בסברתם דדווקא התם בשתומא דהוא ניכר תמיד בזה מירתת ולא סמיך אהך אישתמוטי אבל הכא בחזרת כל המגופה. דתיכף כשיחזיר תו לא מינכר וליכא למיחוש אלא שיבא באותו רגע ממש שהוא מחזיר אחשש רחוק כזה שפיר סמיך אהך אשתמוטי. כיון דבל"ה אינו שכיח שיכוון אותה רגע ממש:

ונראה דיצא להם זה. מהא דאם א"ל הוי מזוג ושותה אפי' סתומות אסורות. והנה נראה פשוט דהא דמזוג אינו משום שסמך שיפליג דא"כ למ"ל למזוג ת"ל דבל"ה בהודיע שהוא מפליג לבד אסור. כמו מניח עכומ"ז בחנות. וצ"ל ע"כ כפרש"י דכיון דחיזק ידיו לא מירתת לפתוח. והנה פשוט דלא דהוה כמו ברשות ממש דא"כ להוי כבולשת בשעת שלום. דפתוחות אסורות וסתומות מותרות. דאי הוה פתחי לא הוה סתמי וה"נ כיון דפותח ברשות למ"ל לסתום לרבנן. ולרשב"ג להחזיר המגופה. וע"כ דאינו אלא השתמטות בעלמא על הפתיחה אבל אח"כ ודאי כשיש לו שהות הרי הוא מחזר להעלים גניבותו. והוא סותמה ומחזיר המגופה וז"ב. וא"כ בשעת ההחזרה בודאי הרי זה ניכר שהוא מעלים גניבותו והוא נתפס כגנב. וע"כ כסברתם דכיון דבשעת הפתיחה הוא משתמיט על החזרה לא מירתת. דמשתמיט דעכומ"ז אחר פתח וכנ"ל. וכן משמעות לשון רש"י בזה שכ' שהרי חיזק ידיו ע"ש משמע דאינו אלא השתמטות ולא נתינת רשות אמיתי. וע"כ דעל החזרה לא מירתת וכנ"ל. וא"כ ה"נ ביודע שהוא. מפליג בשיעור הפתיחה ודאי דה"נ יש לחוש לזה. כיון דלא מירתת על הפתיחה ודוק:

ועט"ז (ס"ק ד') שהביא מחלוקת בהודיעו שהוא מפליג דהראב"ד והרשב"א ס"ל דווקא שהוא מודיעו שמפליג כשיעור האסור והרא"ש ס"ל דאפי' הודיעו סתם שהוא מפליג אסור. ופסק כהראב"ד והרשב"א דהם רבים. ולפי"ז הרי האחרים האלו בר"ן ודאי יסבורו כהרא"ש דודאי ז"ב דגם סתם הפלגה ג"כ אינו פחות משיעור פתיחה לחוד. וה"ז כבר אסור לשי'. ועוד נ"ל דהרמב"ן וסייעתו (בס' ה') גבי מסר לו מפתח דכ' דאיירי בלא הודיעו שהוא מפליג אלא דאי לא הוה אמרינן סברא דלא מסר לה אלא את המפתח. הוה, כהודיעו שהוא מפליג. ודאי דוחק לומר דהוה סברא לומר דהוא עדיף מהודיעו שהוא מפליג בסתם. וע"כ דגם הם ס"ל כהרא"ש דגם בסתם אסור. וא"כ אדרבה הרבים כהרא"ש וצ"ע ט"ז סק"ח ובדרישה הבין דזה קאי דווקא אהלך ישראל עמו כו' ול"י מי הכריחו לזה. עי' בדרישה דכוונת קושי' דלהרמב"ן הא דבפתוחות שרי היינו בפקק. א"כ פקק היינו פתוחות. וא"כ בהודיעו שהוא מפליג בודאי דתיכף שהעלים עיניו אסור כדין פתוחות