חבל יוסף (חדרי דעה) קה

שיתבאר בס"ד בסמוך. א"כ משום חשש נגיעה לחוד ליכא א"ה להראב"ד וז"ב:

שם אבל מי שנודע לנו שאינו עכומ"ז מותר לייחד יין אצלו כו'. אבל אין מפקידין ואם עבר והפקיד אסור בשתי' ועיש"ך (מסק"א עד סק"ד). וכדי לברר דין זה. נבאר דברי התוס' בזה וממילא רווחא שמעתתא. הנה תחלה הביאו פרש"י דמשו"ה אסור להפקיד מחשש מגע עכומ"ז הרגילין אצלו. והקשו ע"ז דא"כ הו"ל לאסור אפי' יחוד בעלמא. עוד כ' להקשות דאי לא חייש על מגע עכומ"ז. א"כ ליתסר גם יינו בהנאה. ולמה תניא שם דיינו כשמנו ואינו אסור בהנאה. והביאו שחזר בו רש"י ופי' בהג"ה דאין מפקידין אצלו משום חשש איחלופי בשלו שהוא אסור מיהא בשתי' ולייחד שרי דלזמן מועט לא חיישינן לאחלופי ולמגע עצמו ל"ח דכיון דלא פלח לא נגע ולא מנסך ולמגע עכומ"ז מעלמא נמי ל"ח דזה אין מניחו. שהוא מקפיד על מגע עכומ"ז. ומסקי התו' דלפי"ז אין ראי' להתיר מגע גר תושב ביין שלנו. ואח"כ כ' דיש לקיים פירוש ראשון של רש"י דמשו"ה שרי יינו בהנאה שהוא מקפיד על מגע עכומ"ז. מיהו כי מקפיד בשלו. אבל בשל הישראל לא איכפת לו וחיישינן למגע עכומ"ז דעלמא. [אי"נ דהא דשלו מותר היינו בידוע שלא נגע בו עכומ"ז]. והא דמותר לייחד הוא משום דבזמן מועט ליכא למיחוש למגע עכומ"ז דעלמא. ולמגע עצמו ל"ח כיון דלא פלח לא נגע. ולגנוב כדי לשתות לא חשוד כיון שקבל עליו ז"מ. מיהו לר"מ שלא קבל אלא שלא לעבוד עכומ"ז צריך לומר דנהי דגזרו על יינו ל"ג על מגעו ביין שלנו. כ"ה תוכן דבריהם בקיצור. והנה דבריהם מוקשים לענ"ד במש"כ דלפי שהגי' רש"י אין להוכיח דמגע ג"ת ביין שלנו מותר. ולפ"מ שקיימו פי' הראשון הוכיחו ממה שלא חיישינן שמא נגע בו כדי לגנוב ש"מ דאינו אוסר במגעו. דהא מ"מ אפי' אינו אוסר במגעו אכתי יש להק' שמא החליף בשלו דודאי אסור מיהו בשתי' והרי התירה הברייתא לייחד לכתחלה. וע"כ שאין כאן איסור כלל. וע"כ צ"ל בזה גם לפי הפירוש הראשון כמש'כ רש"י בהג"ה דלאחלופי בזמן מועט ל"ח. וא"כ מה הקשו דניחוש שמא נגע כדי לגנוב. ואי דלגנוב יש לחוש יותר אפי' בזמן מועט א"כ ודאי דקשה זה גם לפי פי' ההג"ה. וצע"ג:

עוד תמוה לי מה שכ' לחלק דביין שלו מקפיד. אבל ביין של ישראל אינו מקפיד. דאם יש לחלק כן קשה טובא סוגי' דלעיל (דף ל"א) גבי כותים דבעי למימר דבחביות סתומות מקפיד על מגע עכומ"ז ושרי. ופריך מהא דתניא דהשולח חבית יין ביד כותי צריך הכרת חותם דאינו מקפיד על מגע עכומ"ז. ומסיק דדווקא בין הגיתות דמהפכי כו"ע ע"ש. ולמה לא משני בפשיטות דכי מקפיד על שלו. אבל על של ישראל אינו מקפיד [ודוחק לומר דמשמע לי' בשולח דמסתמא נוטל שכרו ומתירא על הפסד שכרו והוה כמו שלו והכא בחנם] וע"כ דס"ל להש"ס דאי מקפיד על שלו. ודאי מקפיד גם על של ישראל וצע"ג:

והנה סברת האי"נ שכ' דהא דיינו שרי בהנאה היינו דווקא בנודע לנו שלא נגע בו עכומ"ז לכאו' הוא דוחק. אבל הרי כבר הבאנו סוגיא שלימה דלעיל גבי כותים דמסיק הש"ס בהדיא דודאי אינו מקפיד. ומוקי הא דשרי בבריי' היינו בין הגיתות ופשוט דודאי ג"ת לא עדיף מכותי ובודאי ג"כ אינו מקפיד. וע"כ הא דאמר יינו כשמנו היינו נמי בחביות סתומות ובין הגיתות. ואף דיש לפקפק דדווקא כותי דיינו שרי לגמרי רגיל למכור לישראל ומירתת. אבל ג"ת כיון דבל"ה אסור בשתי' לא מירתת כו"ה וליכא למיסמך אפי' בין הגיתות. מ"מ נראה מסתימת הברייתא דלפחות איירי כעין הא דכותים דלעיל. וע"כ דמכל מקום כיון דהי' מותר בהנאה היו רגילין ישראל לקנות ממנו כדי להשתכר והוה שייך מירתת. [ולפ"ז יש ראי' ברורה לשי' הרמב"ם דדבר האסור מדרבנן מותר לעשות בו סחורה וע' (סקי"ז) שהביאו ראי' מירושלמי ולפי הנ"ל הרי ראי' ברורה גם מש"ס דילן דכיון דתני סתמא דיינו מותר בהנאה וע"כ לפחות בין הגיתות ושייך מירתת וע"כ דרגילין לקנות, ממנו. ואף שאסור בשתי' מ"מ כיון דהוא מדרבנן איו איסור בסחורה וכדברי הרמב"ם]:

ועכשיו נבוא לביאור הדין. הנה זה ודאי דבריי' תני סתמא מייחדין וודאי דליכא בזה שום חשש וע"כ צ"ל כמש"כ רש"י בהג"ה דל"ח לאיחלופי בזמן מועט כנ"ל. וא"כ מש"כ הש"ך דבמקום שיש לחוש שנגע כדי לשתות או להנאה אחרת אסור. וה"ר מהג"ה ס"ד מעכומ"ז בזה"ז דלאו עבדי כו"מ ואסור במקום שיש לחוש להנאה. הנה כ"ז אינו נכון דודאי אין לסתור הברייתא שהיא מפורשת להתיר. וע"כ דל"ח חכמים בזה לזמן מיעוט לשום דבר. לשי' דמגע ג"ת אוסר. וע"כ צ"ל כמש"כ דלזמן מועט לא חששו לא לאיחלופי ולא לגניבה. והתו' שנטו מזה כ"כ דצע"ג. וא"כ בדין זה דלייחד באותו שנודע לנו בברור דאינו עכומ"ז פשוט דשרי. והא (דבס"ד בהג"ה) בעכומ"ז בזה"ז דנקטינן דאינן עכומ"ז. ואפ"ה אסרום במקום שיש לחוש שנגע משום הנאה. פשוט דהתם הרי שי' הרבה פו' דדין דזה"ז ג"כ כעכומ"ז ולא סמכו בזה להתיר יינם בהנאה אלא במקום הפס"מ. ומשו"ה במקום שאין לחוש שנגע להנאתו הקילו לסמוך בזה אהך סברא דאין עכומ"ז. כיון דאנו רואין שאינן אדוקין מיהו בכומ"ז. ולא מסרו נפשיי' לנסוכי. אבל במקום שיש לחוש שנגע להנאתו אף דמבו' בש"ס דמן הדין ל"ח לזה בזמן מועט. ומ"מ בזה דיש עוד לחוש שהם כעכומ"ז גמורים דגם יחוד אוסר בהנאה לא הקילו בזה. ודנו עליהם דין עכומ"ז לאסור וכ"ש להשי' דהטעם משום דג"ת אינו אוסר במגע. פשיטא דלא שייך קולא זו לעכומ"ז בזה"ז דודאי אוסרין בשתי' כדין סתם יינם משום בנותיהם. ולענין עבר והפקיד ביד מי שידוע שאינו עכומ"ז. אף דלשי' רש"י בהג"ה דאין ע"ז אלא חשש חליפין. וס"ל דאינו לעולם כשמנו. ואינו אסור בהנאה דמקפיד על מגע עכומ"ז. וא"כ אין כאן אלא איסור שתי' כמש"כ המח'. מ"מ כבר הבאנו ראי' ברורה דלא עדיפי מכותים וקיימא לן דאין מקפידין. ואם כן ברור כדברי הטור דגם יינו אסור בהנאה. ודווקא בנודע שלא נגע בו עכומ"ז וכתי' הא"נ בתו' וכ"ז ברור לענ"ד:

ס"ב עכומ"ז שנמצא כו' ואפי' עומד סמוך ממש ליין ואפי' אין ביין שום חותם כו'. ובש"ך (סק"ז) הביא בשם הב"ח דדווקא בפתוח לרה"ר כו'. והנה הב"ח כ' זה עפ"י שי' רש"י גבי המטהר יינו של עכומ"ז. דבפתוח לרה"ר שרי אפי' בלא מפתח וחותם. והנה לדידן לא קיי"ל כוותי' בהא כמבו' (בסי' קל"א) ע"ש. אבל לא זכיתי להבין ד"ק דמהו התערובות הזה דהכא ברשות הישראל דמירתת הוה כמפתח וחותם כמבו' בתו' כמה פעמים ובכל הראשונים. ואולי כוונתו דהתם דווקא ביוצא ונכנס. והוא איירי באופן שאינו יוצא ונכנס ואפ"ה שרי אם הוא פתוח לרה"ר שעוברין בו ישראל. וכיון שהוא ברשות ישראל שפיר י"ל דלכ"ע מהני זה שפתוח לרה"ר וישראל עוברין. אבל אין זה ענין כלל לשי' רש"י בהמטהר יינו דבזה לכו"ע ודאי שרי. ובאמת בלא נמצא עומד שם קיי"ל (בסי' קכ"ט ס"ה) בהדיא דשרי אפי' באין ישראל בעיר (עי' מש"כ שם) ובנמצא עומד שם משמעות הריב"ש הוא להתיר. ויש סעד לזה בס"ה ולקמן סי' ק"ל ס"ט דדווקא בשוכר בית מעכומ"ז אוסר שם דיש לו שייכות בבית הא ל"ה שרי אפי' דר בחצר אחרת ע"ש:

שם בהג"ה מצא שתופס הברזא בידו אסור ובט"ז (סק"ג) דאפי' לדידן (דבהפ"מ ניצוק אינו חבור כצ"ל) משום דחיישינן שנגע בגוף היין והנקה"כ השיג עליו ע"ש. אבל לענ"ד כאן שאנו רואין שהוא נגע בו ודאי דכל היכי שי"ל שנגע דרך מתעסק ודאי שהוא אסור כמבו' (בס"ד) בהג"ה באינו נתפס כגנב. וה"נ הרי אנו רואין שנגע בו ואינו מירתת. וכ"כ הש"ך בעצמו (בסי' קכ"ט סקמ"ב) ע"ש וז"ב:

ס"ד בית שאין בו אלא יינו של ישראל ונמצא עכומ"ז בתוכו אם אין הדלת נעול מותר. ע' טור דשי' רש"י דאפי' פתוח אסור. ונראה ברור דלאו פתוח לגמרי דזה ודאי מותר כמו באיכא ביזעא בדשא. ונמצא עומד בצד הבור. אלא כוונתו בסתום הדלת בלא מנעול. והנה רש"י חילק דהמניח נכרי בחנותו מותר [והיינו דהתם ודאי משמע אפילו בפתח סתום כל זמן שלא נעל במנעול (שזה אחדי' בדשא דבש"ס שאסר) אבל בלאי נעל הרי הוא מותר] היינו דידעינן למאי על. אבל הכא למאי על. אי לאו לנסוכי. והרשב"א הק' ע"ז דהא קאי באית לי' לאשתמוטי. ולענ"ד דסברת רש"י דאע"ג דהעכומ"ז הוא משתמט בשביל זה. אבל ודאי