חבל יוסף (חדרי דעה) קד

והנראה בסברת הרב דס"ל דבדיקת חמץ לא הוה איתחזק איסורא. דס"ל כסברת הט"ז גבי ניקור כיון דהבית אין עליו איסור כלל. אלא שצריך להפריד החמץ שבו שהוא האיסור ואינו מהפך את האיסור להיתר ל"ח איתחזק איסורא. וא"כ מזה גופא דקדק דמדאמר בש"ס (רפ"ק דפסחים) דגבי ב"ח דהוא מדרבנן האמינוהו רבנן בדרבנן. א"כ משמע דווקא ב"ח דלא הוה חזקת איסור כנ"ל. אבל בחזקת איסור לא מהימן. והתה"ד י"ל דס"ל דזה ג"כ הוה כחזקת איסור. ומשו"ה למד שפיר דכל בדרבנן אפי' בחזקת איסור נאמן ודוק:

ש"ך סקל"א בתשו' הריב"ש כו'. אבל בשותק מחמת הודאה נאמן [אף קטן] ולפי"ז הרב כו' ונ"מ להיכא דאמר ידעת רגל"ד או היכא דאחר מכחישו. הנה בסוף דבריו בסמוך שכ' וכל כה"ג דהעד נאמן בלא שתיקת הבע"ד כו' נראה דכוונתו דאין הרב חולק על הריב"ש. דס"ל דגם קטן נאמן בשתיקת בע"ד. וא"כ ע"כ צ"ל בש"ך דאמר ידעת רגל"ד היכא דאחר מכחישו כו' ותיבת 'או'' יש למחוק. דהא בידעת רגל"ד היינו שתיקת בע"ד דנאמן אלא דהוא דבר א' היכי דאחר מכחישו. והיינו דס"ל דבשתיקת הבע"ד ודאי גם קטן נאמן. אלא דבאחר מכחיש. דלעיל הביא הרב דבבעלים שותקין ל"מ הכחשת אחר. ובקטן מהני הכחשת אחר. כן נראה בכוונתו ויל"ד ע"ז דהרי גם גבי אשה שכ' עלי' הרב מקודם דיש לה דין נאמנות. נראה ברור דאינה נאמנת להכחיש עד כשר. דהרי תני (בר"פ א"ל) ע"א אמר אכל וע"א אמר לא אכל. אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל כו'. משמע דדווקא עד יכול להכחיש עד. ואשה את אשה. אבל אשה לעד לא. וכ"כ בהדיא האחרונים במתני' דיבמות (דף קי"ז) עד אחד אמר מת ועא"א לא מת. אשה אומרת מת וא"א לא מת. דהא אשה את עד א"י להכחיש. וה"נ ודאי יל"ד גם כאן ומשמע ודאי דאף בשתיקת הבע"ד ג"כ הדין כן. ואף שכ' בסמוך דהך בבא קאי בליכא חזקת היתר. מ"מ לפי האמת קאי ג"כ בשתיקת בע"ד דומיא דסיפא והוא אמר לא אכלתי כו'. וכמו שמוכח שם מדברי התו' ע"ש. וגם בל"ה אי"נ כלל לחלק בזה בין שתיקת הבע"ד לשאר נאמנות דכיון דאשה א"י להכחיש את האיש. ודאי ל"ש גם לומר עלי' מדשתיק אודי להו:

ואפשר דלאו דווקא נקט הש"ך אופן זה וכוונתו לכל האופנים האחרים דנקט שם דאין הקטן נאמן ע"ש. אלא דאגב אורחא חשיב כל ריעותא דקטן משאר עדים. כ"ז כ' לפרש דברי הש"ך ז"ל:

אולם המעיין בריב"ש יראה באמת כי אינו נמצא שם שום משמעות לזה דקטן נאמן בשתיקת הבע"ד ומשי' התו' נראה להוכיח דקטן א"נ אף בכה"ג. דבכריתות שם כ' דמוכח מכאן דאשה נאמנת בשתיקת הבע"ד. ואע"ג דגבי גזלן (בקידושין שם) מבו' דא"נ אף בשתיקת בע"ד דקאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא כו' אשה נאמנת טפי ע"ש. והתו' (ריש פסחים) כ' להוכיח דבדבר שאינו בידו אפי' בדרבנן קטן א"נ. דגבי תחומין דרבנן נקט דווקא נשים ועבדים נאמנין. משמע דקטנים דגריעי לא מהימני ע"ש. וא"כ ה"נ יל"ד כן בדין זה דמדנקט מתני' דאשה נאמנת בשתיקת הבע"ד משמע בקטן דגרע ל"מ. ועוד דהא בגזלן אמרינן בקידושין דלא מהימן. ומשמע בסתם אפי' גזלן דרבנן דנאמן לעדות אשה אפ"ה א"נ בשתיקת הבע"ד. ואילו קטן קיי"ל דאפי' לעדות אשה אי"נ אלא במלפ"ת בשעת מעשה גופה ע"ש. הרי דקטן גרע מגזלן. וא"כ ודאי דל"מ גבי' שתיקת הבע"ד ודוק:

ט"ז סק"ז. נראה דאין להקל בזה [גבי חמאה שאמר שפלוני תקנה לו וזה מכחיש] דהרי בדבר שהי' כבר בידו נאמן כשאמר בפעם הראשון. והר"ז פעם הראשון. והוא תמוה שהרי הרב עצמו יישב זה בתשו' שהביא בסמוך. והביא מהא דפ' החולץ גבי נתגיירתי ביני לבין עצמי לדבריך עכומ"ז אתה ואין עדות לעכומ"ז כו'. ה"נ הואיל לדבריו אינו אלא כאחר ולא כשומר אי"נ:

עוד שם. ותו דהא כ' הרא"ש כו' והוא מדברי הד"מ שהביא בעצמו סימן קכח ס"א. עכומ"ז שנתייחד, עם היין כו'. אסור בהנאה. והטור (סוהס"י) הביא דברי הראב"ד דמחשש מגע אין אוסרין בהנאה אא"כ הפקידו אצלו. ובר"ן בסוף הסוגיא בכללים כ' בביאור יותר. כדתנן אצל. עכומ"ז כפירותיו והנראה בכוונתו דלא מלבו הוציא הדברים. אלא שכיון לסוגיא (דדף ל"א) דאר"י משום ריב"ב דהמפקיד יינו אצל עכומ"ז אסור בשתי' ומותר בהנאה. ופריך מדתנן המפקיד פירותיו אצל עכומ"ו ה"ה כפירות עכומ"ז. ומשני בייחד לו קרן זוית. ופריך דתניא בהא דמותר בשתי' ומשני הא ר"א והא רבנן דר"א מתיר בחו"א. ורבנן אסרי. והק' בתו' דא"כ ריב"ב כרבנן וליתסר גם בהנאה כדין מגע עכומ"ז. ותי' דריב"ב לשי' דמתיר מגע עכומ"ז בהנאה. והרגישו בעצמם דאכתי ניחוש לחליפין שיחליף בשלו. וכ' דלא החמירו כ"כ ביי"נ דרבנן. ולא זכיתי לעמוד על ד"ק. דא"כ הו"ל להש"ס לשנויי בפשיטות דהכא ביי"נ דרבנן לא חיישינן וע"כ צ"ל דודאי בלא חותם כלל ודאי דגם בספק יי"נ אסור בהנאה. אלא דהכא משום החותם וכיון דסבר כרבנן דחו"א ל"מ. א"כ מה קולא יש לענין הנאה. ולכאו' הי' אפ"ל דהא באמת באיסור דרבנן מבו' (בסי' קי"ח) דמחשש חליפין מהני חו"א. אלא דביי"נ משום חיבת ניסוך לא סמכינן בחו"א. וכיון דלריב"ב אין הניסוך אוסר בהנאה. א"כ משום החליפין סגי לי' חו"א. אבל ז"א כלל. דכיון דריב"ב נמי חשש שקלקל החותם משום חיבת הניסוך. אלא דבשביל הניסוך אין איסור הנאה לדידי' אבל כיון שכבר נתקלקל החותם ה"ה בלא חותם ומפקיד בלא חותם כלל הרי פשי' לי' להש"ס דאסור בהנאה. וצע"ג בכוונת דבריהם:

ונראה שלהראב"ד הוקשה לו קושיא זו. ותי' זה בדרך זה. דהיכי דיש חשש חליפין ודאי דיש ע"ז איסור הנאה אבל היכי דליכא חשש חליפין אלא חשש נגיעה לא החמירו בו לענין הנאה דקיל איסורא. ול"ח אלא לענין שתי' דחמיר איסורא. ולפ"ז א"ש דהכא הא משום החשש של חליפין הרי סגי לי' חו"א כנ"ל. ואין לנו לחוש עליו יותר. אלא דמשום חשש ניסוך ביי"נ החמירו דלא סגי בחו"א. אבל הא לא החמירו בשביל חשש של נגיעה לענין א"ה. ואף דאי נגע ודאי ה"ה אסור בהנאה. מ"מ בכל חשש נגיעה אף שהחמירו לענין שתי' לתלות מספק שודאי נגע. לענין א"ה דקיל תלינן אדרבה דלא נגע. ולפי"ז לק"מ מה שהקשיתי לשי' התו' דכיון דבשביל חשש הנגיעה חיישינן שקלקל החותם תו להוי כמו בלא חותם וליתסר גם בהנאה משום חשש חליפין דהא בשביל הנגיעה בעצמה ג"כ הו"ל לאסור בהנאה. אלא דלא"ה תלינן דלא נגע א"כ הרי אין כאן חשש חליפין דהרי חותמו קיים ודוק. ומזה יצא לו להראב"ד דכל היכי דליכא אלא חשש נגיעה לא מיתסר בהנאה:

והנה שי' רש"י ורמב"ם ג"כ בכאן דגם לדידן מותר בהנאה ולא כמש"כ התו' דהוא לריב"ב לשי' וכ"ה בסי' ק"ל ס"ב לפי שי' המחבר ע"ש ואפ"ה פסקו בכל חשש נגיעה דעלמא כגון ייחדו דהכא וכל הנהו עובדא (בדף ע') דאסור בהנאה. ונראה דשי' בחילוק זה בפשי' דבכל החששות לענין איסור הנאה הקילו דסגי ליה חו"א ולשתיה החמירו דצריך דווקא ב' חותמות [ואף שהתו' נתקשה להם בזה דאי חיישינן לנגיעה הו"ל לאסור גם בהנאה אינהו ס"ל דלענין הנאה דקיל איסורא סמכו להקל בחו"א] אבל חשש נגיעה בלא חותם כלל ודאי ה"ה אוסר גם בהנאה. והראב"ד לא מסתבר לי' חילוק זה שחו"א יוציא מחשש איסור הנאה ולא מחשש שתי' וכמש"כ התו' וס"ל דיותר מסתבר לחלק. דחשש חליפין שהוא חשש גדול יש לאסור אף בהנאה. אבל חשש ניסוך אינו חמור כ"כ לאסור בהנאה. ואע"ג דמצינו דחשש ניסוך חמיר יותר דחששו בו בחו"א. ובחשש חליפין לא החמירו לחוש בחו"א. מ"מ היכי שיש לחשוש לחליפין הוא קרוב לודאי שהחליף ובודאי יש לאוסרו גם בהנאה:

ובאמת כן הוא פשטות הסוגיא דפריך דה"ה כפירותיו והוה לי' לאסור בהנאה. ומשני כגון שייחד לו קר"ז. דזה הוה כחו"א ומוציא מחשש חליפין כנ"ל. ופריך דלהוי מותר בשתי' ומשני כרבנן דלא סגי חו"א. והיינו דבחו"א דליכא אלא חשש נגיעה ולא חשש חליפין [דפריך מינה מעיקרא כנ"ל]. אין כאן איסור הנאה. אלא איסור שתי'. ודוק:

ומזה תשובה לדברי התפל"מ שכ' דלא כ' הראב"ד שמותר בהנאה אלא בחשש נגיעה בעלמא. אבל בייחדו דהכא לא. דזה אינו דכיון דע"כ דליכא בזה חשש חליפין דאל"ה הי' אסור גם בגר תושב דהרי יינו כשמנו. אלא דע"כ דבזמן מועט לא חששו. וכמו