חבל יוסף (חדרי דעה) קג

דאו הודע לראי' דע"א מהימן ודחי דלמא משום שתיקה כהודאה וע"כ דהפשטן הוה ס"ל לאתויי אפי' בא"י כגון עד מיתה שם:

ומאי ס"ד דא"כ מיעוטא דאו הודע היינו במכחיש. וא"כ פשי' ול"ל קרא. ואפי' בתר דדחי שם אכתי שקיל וטרי שם הש"ס דמסברא ע"א נאמן ואפי' בא"י וע"כ דמיעוטא קאי דווקא במכחיש וצ"ע:

ומ"מ מה שהביא הש"ך להכריע מהא דאפי' באתחזק איסורא לא איפשיט ביבמות דע"א לא נאמן להתיר. והרי ודאי דאם נאמן להתיר כ"ש דנאמן לאסור באיתחזק התירא וכמ"ש הרא"ש (גיטין שם) דלאסור ודאי דנאמן טפי ע"ש. וא"כ ודאי יש לאסור מספיקא ע"ש. הנה התו' שם ד"ה מידי דהוה כ' בשם ר"י להדיא בהיפוך דאי הוה ילפינן דנאמן אפי' באיתחזק איסורא הוה אמרינן דגם בעריות נאמן להתיר. והא דאין דבר שבערוה פחות מב'. היינו לאסור. והרי בהדיא דס"ל דלהיתר נאמן יותר מלאסור. וכן הזכירו התו' סברא זו (ריש גיטין) ד"ה מידי דהוה לפי הגי' שם עריות ע"ש. והא דכתב הרא"ש דלאסור ק"ו מלהתיר היינו בליכא חזקה דכשרות דא"כ בל"ה אסור מספיקא הוה לאסור ק"ו מלהתיר. אבל במקום חזקה פשי' דחזקת היתר עדיף מחזקת איסור. דחזקת איסור בדבר שיש לו היתר. פשי' דעומדת להתיר. אבל חזקת היתר ודאי אינה עומדת להיות אסור. וא"כ שפיר י"ל אע"ג דלהתיר באיתחזק איסורא לא איפשיט. אבל לאסור באיתחזק התירא ודאי אי"נ בא"י אם לא בשתק מחמת שתיקה. וההוכחה י"ל כמש"כ בשם התו' בכריתות מאו הודע אליו. דהיינו ע"כ בא"י והש"ס נסתפק בחזקת איסור דקיל טפי כנ"ל. אבל לאיסור באיתחזק להיתר ודאי דאי"נ. ומיושב מה שדקדקנו לעיל בסמוך לפי המסקנא וגם הס"ד יש לומר בדרך זאת ואכמ"ל. מיהו התו' דריש גיטין המובא בש"ך סותר זה קצת דמשמע שם דפשיטא להו דבעריות אי"נ אפילו להיתר. ודוק:

שם בהג"ה שני אחין אינם אלא כע"א לענין איסורים ונרשם (תשו' הרשב"א) וגם שם הוא בלא ראי' ונראה שיצא לו מהא דב"ב (דף ח') גבי אין ממנין שררות על הצבור פחות מב' שררות הוא דלא עבדי הא הימני' מהימני מסייע לר"ח דאר"ח מעשה ומינה רבי ב' אחין על הקופה ופירש"י דב' אחין חד הן לענין נאמנות ומשמע לי' דשם הוא דין נאמנות באיסורין ואף שיש לחלק ולדחות וצ"ע:

ש"ך סק"כ העלה בשי' הרשב"א דאע"ג דחשוד נאמן בשל אחרים מומר שהוא מועד לעבור אי"נ אף בשל אחרים ויש פנים לזה מהא דאיתא בסוף יומא וכ"ד דעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. ואע"ג דמסיק בריש חולין דף ד' גבי מומר לתיאבון דאע"ג דדש בי' לא אמרינן דכהתירא דמי י"ל ולפרש דהתם דווקא בחזינן בי' דהוא אינו עושה אלא לתיאבון וכשיש היתר לפניו ראינו בו שהוא מחזר על ההיתר. וקמ"ל דרשאי לסמוך ע"ז ולהאמינו ג"כ. אבל בסתמא אמרינן ודאי דכהיתר דמי לו ואי"נ כלל. אבל במה שהביא זה מכח דברי הת"ח בסי' ב' דדווקא מומר צריך בדיקת סכין וחשוד אי"צ אף בדיקת סכין. ד"ז קשה להולמו מאוד דהתם במומר לתיאבון דאנו סומכין עליו. אלא דבדיקת סכין הוא כשל עצמו. ובזה גם חשוד ודאי דאי"נ. וכבר נתעורר בזה בפמ"ג שם. ואולי ס"ל להש"ך דהא דאמר שם דלא טרח היינו דווקא במומר אבל בחשוד בעלמא שפיר סמכינן עליו אפי' בטרחה. וכוונת הש"ך כאן בדרך דמיון כמו בלתיאבון מחלקינן שם לענין טרחה. בין מומר לחשוד. ה"נ כאן בשל אחרים בלא טרחה כלל אף דבסתם חשוד נאמן. במומר גמור דאין אנו יודעין שהוא רק לתיאבון אי"נ כלל ומ"מ הוא דוחק וצ"ע:

ומה שכ' עוד לענין פלוגתא דרבי ורשב"ג גבי עכומ"ז במה שבידו אי אמרינן להשביח מקחו דיש לנו לפסוק כרבי מחבירו ע"ש, לכאורה הוא תמוה דהא גבי הלכה כר"ע מחבירו אמרינן בהדיא בכתובות (דפ"ד) דמחבירו ולא מרבו. ולכאו' ה"נ רשב"ג הוה רבו ואולי ס"ל כהא דא"ר חב"ב בנידה דף י"ד דרבי ריש מתיבתא הוה ושכיחי רבנן גבי' ופסיק כוותי' אפי' כנגד ר"י רבו אלא דהתם גופי' לא קיי"ל כרחב"ב וקיי"ל כר"י בר"י שם דאין מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד וכן פסקו כל הפו'. והרא"ש בהדיא כ' ר"פ המקבל גבי פעם ראשונה זורעה דהיכי דלא איפסק הלכתא בין רבי לרשב"ג פסקינן כר"ש דהוה רבי' וע"ש:

הג"ה סוהסע"י אחד שאמר לשנים נתנסך יינכס והאחד שותק והשני מכחישו לזה ששותק נאמן ולשני ולכל העולם שרי. הנה לפי המשמעות אפי' הוא חבית אחת של ב' שותפין ג"כ הדין כן דשרי לזה ואסור לזה ואין הבנה לזה דאי נימא דשתיקת הבעלים הוה כרגל"ד. א"כ למה לא הוה רגל"ד גם על של השני. ואי דהוא מתורת הודאת הבע"ד וא"כ לא מיתסר אלא להמודה. אבל צ"ע דא"כ ליחשוב שתיקת השותף כעדות גם על חלקו של השני והוו כשני עדים. ועוד דנאמן השותף בעצמו על של חברו ג"כ דמתוך שמפסיד את שלו נאמן גם על של חבירו כמו בשומר שמפסיד שכרו (בס' ב'). ואולי דהכא באמת דווקא במקום שחלק של זה השותף הוא דבר מועט לערך חלק השני דלא הוה אלא כמו שכר אזכרות גבי ס"ת דאין לו נאמנות בשביל זה ההפסד מועט. ואפשר עוד כיון דהוא לא ראה בעצמו אלא דהוה כרגל"ד לא שייך כלל לצרפו לעדות אבל לפי"ז לכאורה י"ל להיפוך דגם להשותק י"ל דהוה זה כע"א בהכחשה כיון דהשני מכחישו וצ"ע:

ס"ב שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו נאמן בט"ז הק' ע"ז מהאומר קדשתני דהיא אסורה בקרוביו וקרובותי' אינן אסורין. ולא אמרינן מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על חברותי' וכ' לתרץ דהיכי דיש חזקה ברורה לא אמרינן הכי ע"ש. וכבר תמהו האחרוני' דהרי הרב כ' זה כאן לענין יי"נ דהוא בחזקת היתר ברור. ועוד יש להוכיח זה לענ"ד כמו שהוכיח הט"ז בעצמו מדברי הרא"ש לענין אומר מפי אחר וזה מכחישו דהראשון נאמן מדלא חילק דדוקא באתחזק איסורא ש"מ אפי' בחזקת היתר הדין כן. וה"נ יש להוכיח בזה. דמדלא חילק ש"מ אפי' בחזקת היתר אבל עיקר הקושיא אין לה שום הבנה דפשי' דהתם איכא למימר דהיא טועית בזה וסברה דתהוי נאמנת ולהוי קידושין. ואולי גם הוא יתרצה לזה. ובכה"ג אין לזה נאמנות כמו דאמרינן התם גבי אזכרות לא כ' לשמן ופשוט:

ט"ז סק"ו כ' דבשר שאינו מנוקר לא חשיב איתחזק איסורא דהכי הבשר אין עליו איסור. אלא דיש עמו גידים וחלב האסורים. ואינו אלא כשני חתיכות א' של איסור וא' של היתר. ומה שהם מחוברים לא איכפת לן. והיינו אף שצריך מעשה ס"ל דזה לא הוה חזקת איסור כיון דאי"צ לשנות את החתיכה עצמה מאיסור להיתר. ולכאו' נראה ראי' לשי' מהא דאמרינן בנדה (דף ס"א) האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא. ונתקי' ול"י אי אינתיק כולי' או לא שרי דמדאוריי' שעטנז בעי ומדרבנן הוא. וכיון דלא ידע שרי. ולפי הסכמת האחרונים (בסי' ק"י) דבאיתחזק איסורא גם ספיקא דרבנן לחומרא. ואי בכה"ג חשיב כאיתחזק איסור א"כ למה מקילינן הכא בספיקא. וע"כ דבכה"ג כיון דכ"א היתר הוא. ואי"צ אלא להפריד לא חשיב חזקת איסור. אבל כד דייקינן שפיר לא נראה כן בזה. דלכאורה דבכלאים דהחבור הוא עצמו האיסור ודאי גם הט"ז יודה דזה חשיב גוף האיסור דהרי בזה הפירוד הוא המתיר את איסורו. ודברי הט"ז לא שייך אלא בניקור דהתם אפי' קודם הניקור אין האיסור על הבשר. אלא הגידים באיסורן. והבשר בהתירו. אבל כאן התערובות זה הוא האיסור. וההפרדה היא משנה להתיר ולא עדיף מטבל. ועוד דשי' הש"ך (שם) דאף בחתיכה מב' חתיכות דהוה קביעות בעלמא לאיסור. ג"כ מחמירין אפי' בספיקא דרבנן וזה ודאי ל"ג גם בכלאים שם. וע"כ צ"ל דהתם שאני דרגיל להתנתק כולו. ומשו"ה מקילינן בזה. אלא דאי הוה דאוריי' לא הוה מקילינן לסמוך ע"ז. ואין שום ראי' דל"ח זה איתחזק איסורא. ומ"מ נראה דבסברא זו מחולקין הרב והתה"ד. דהנה הרב (בסוסעי"ז) כ' לענין קטן בדבר שבידו בדרבנן ולא איתחזק כגון בדיקת חמץ נאמן. אבל באיתחזק איסורא אי"נ כלל. והנה המג"א (בסי' תל"ז) הקשה עליו דבדיקת חמץ הוה איתחזק איסורא ועוד הק' עליו מדברי התה"ד דכ' גבי טבילת כלים. דאין מאמינין לקטן משום דהוה דאוריי'. ומשמע דהא אי הוה דרבנן הוה נאמן אע"ג דהוה ודאי חזקת איסור: