חבל יוסף (חדרי דעה) קב

בכאן היינו במקום דאיכא חזקת היתר. אלא לשי' התו' בבעלים שותקין נאמן האוסר דיש רגלים לדבר. וא"כ האוסר יש לו רגלים לדבר. ועל המתיר לא שייך רגלים לדבר משתיקת הבעלים. ועדיף כח האוסר:

וזה לענ"ד כוונת העט"ז שכ' בזה דעד האוסר הוה כתרי דכל שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים. והש"ך השיג ע"ז דמנלי' הא דל"א הכי אלא כשהעד יש לו נאמנות של שנים. ועוד דלמה יהי' האוסר יותר כתרי מהמתיר ע"ש. ולענ"ד הא בסוטה אמרינן בש"ס דהאמינתו תורה לע"א לפי שרגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. ובאמת למדו הפו' מזה בכ"ד דברגל"ד נאמן ע"א בכ"מ לאוסרה על בעלה וה"נ ילפינן הכא ג"כ ענין זה דכמו דבסוטה אמר בש"ס דהאוסר ה"ה כשנים לפי שרגל"ד וה"נ בזה דהוה רגל"ד משתיקת הבעלים ה"ה כשנים. ובאמת אף שמשמעות הרב כהש"ך דהרשב"א חולק ע"ז. מ"מ לענ"ד באמת אין הוכחה ברורה בדברי הרשב"א שחולק בסברא זו. דשתיקת הבע"ד הוה כרגל"ד:

אלא דבל"ה איכא למישדי בה נרגא דכיון דע"כ איירי בב"א. דבזאח"ז פשיטא דהראשון כשנים לשי' הרב והתו' כמו שהוכיח הש"ך מדין השוחט (בסו' סי' א') א"כ אין הרגלים הזה מבורר. כיון דאחר מכחישו באותה שעה. ואפשר דבכה"ג לא הוה רגל"ד כלל. ולכאו' על המחמיר להביא ראי'. והנה הש"ך כ' ראי' נכונה ממשנה (דר"פ א"ל) דע"א אמר אכלת חלב וא' לא אכלת דמביא אשם תלוי הרי דספיקא הוא. ואח"כ דחה זה בשם הירושלמי דשאני א"ת שאפי' אומר לבו נוקפו מביא א"ת ע"ש:

ואם כדאי הייתי. הי' נראה דכוונת הירושלמי לאוקי מתני' כמ"ד דאדם מתנדב א"ת בכ"י. אבל הש"ס שלנו לא סבר כן דהרי משמע בקידושין שם דשתיקה דגבי חלב. הוה כשתיקה דטהרות שהוא נאמנות גמורה. והיכי יליף לה ממתני' דהוא אמר לא אכלתי פטור. הא לא מכחיש לו ע"א מהימן. ודלמא הא דמהימן אי לא מכחיש היינו לא"ת ומשום דלבו נוקפו. וכן לשון הש"ס בכתובות (ד' כ"ב) גבי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם ניסת לא תצא פריך הבא עלי' בא"ת קאי. משמע מלשון זה דכיון דהוא חייב א"ת פשי' דהוא ספק איסור ואסורה. ואע"ג דיש לדחוק בכ"ז וי"ל דלעיקר הנאמנות אם לא מהימן ע"א לא שייך כלל לבו נוקפו. או דמשמע לי' דאי לא מכחיש מביא חטאת ממש. ובההיא דכתובות י"ל דלישנא בעלמא הוא דודאי פשוט התם דתרי ותרי בלא חזקה הוה ספיקא דאוריי' לכו"ע וע"ש בתו'. מ"מ פשוטן של הדברים ודאי מוכיחין דאי מביא א"ת פשוט לי' להש"ס דהוה ספק איסורא:

והנלע"ד לדחות דהנה יש להקשות אאביי בקידושין (שם) דאייתי לא אכלתי דסיפא. ולא אייתי עא"א אכל וא"א לא אכל מביא אשם תלוי דמציעתא. והוא כעין קושית הש"ך (בס"ק ט"ז) בכריתות:

אולם הנראה בפשי' דבאמת מהא אין ראי' כלל. די"ל דההיא היינו במקום דליכא חזקה כלל. וכגון דהי' כאן ב' חתיכות א' של חלב. וא' של שומן. ואכל א'. והב' אכל עכומ"ז. [או אפי' ישראל אחר לדידן דקיי"ל כר"י (שם ד' כ"ג) דאין שנים מביאין חטאת א']. ובא ע"א דהוא אכל חלב. דהוה ודאי נאמן בכה"ג והו"ל לאתויי חטאת. וכיון דהכחיש השני מביא א"ת. ואין כאן ראי' לנאמנות משום שתיקת הבעלים. ומשו"ה לא מייתי אלא מסיפא דלא אכלתי דקתני פטור דהיינו דלא אכלתי כלל. וא"כ יש חזקת פטור ואפ"ה משמע דאי לא מכחיש לי' הוה מהימן אף דאיכא חזקה. וע"כ דהוא משום שתיקת הבעלים. וא"כ מהך דע"א אמר אכל ועא"א לא אכל אין שום ראי' ודוק:

ועיין בש"ך שם שהביא מחלוקת התו' והרא"ה רבו של הריטב"א אי בכל האיסורין אמרינן דבזה אח"ז הראשון נאמן כב' דכ"מ שהאמינה התורה ע"א ה"ה כשנים. והרא"ה סבר דדוקא בעד סוטה דקיי"ל דדבר שבערוה אין פחות מב'. ואפ"ה האמינה תורה בסוטה. וכן בעד מיתה דבעי מן הדין שנים והאמינו חכמים בזה לע"א. ה"ה כשנים. אבל בכל האיסורין דע"א נאמן מן הדין לא שייך זה. והק' ע"ז הש"ך מהא דע"א אומר ראיתי את ההורג גבי ע"ע דאמרינן ג"כ בש"ס דה"ה כב' ע"ש ולכאו' הי' נראה דגבי ע"ע תיכף שלא נודע הרוצח הוה כאיתחזק איסורא דחייבין להביא ע"ע. והוה כאיתחזק איסורא דמן הדין ע"א אי"נ וע"כ דהאמינתו תורה כשנים. אבל באמת נראה פשוט דלא שייך בזה חזקה לאיסורא דודאי כל דבר סופו להודע. ואף שאינו נודע לנו עכשיו ה"ה עומד להודע. ועוד דהרי זה אומר שהי' יודע מתחי' אלא דאנן הוא דלא הוה נודע לן. וא"כ מאי חזקה שייכא בזה. ולא עדיף מע"א בטריפות בבהמה דנאמן מן הדין:

אך נראה ברור דהתם נמי מן הדין הול"ל כיון דאין הרוצח נהרג ע"פ ע"א. א"כ ע"כ הרי לפנינו דאין הפטור משום דאנו מאמינים ע"ז לע"א. דהרי לענין מיתת הרוצח אנו מחזיקין אותו ללא נודע. והי' לנו מן הדין ג"כ להביא ע"ע. וע"כ דלענין ע"ע נתנה לו התורה נאמנות כב'. ול"ק מידי:

עוד כ' שם דבשוחט לעיל (סי' א') אפי' בב"א חשוב דברי המתיר כנתקבל תחילה משום דרוב מצויין א"ש מו"ה ע"ש. ונראה דמ"מ זה דווקא כשבאו מיהו בבת אחת. אבל אם בא האוסר תחילה תו הוה האוסר כב'. כדכתב לעיל (סי' ל"ט) גבי ריאה להדיא. ולכאו' אין נראה לחלק ביניהם. וצ"ע:

ועיין חו"ד שחקר דע"א על הטריפות ליחשב ג"כ כאיתחזק היתרא דנשחטה בחזקת היתר עומדת. וכן עמד בזה כבר הפמ"ג (בסי' ל"ט) ע"ש. וכן הנוב"י. אבל לכאו' נראה דדווקא בחזקה דע"כ אנו משנין הדבר מכשהי' בתחילה. א"כ הרי החזקה מנגדתו להעד. אבל כאן דאינו אלא מכח רובא. והרי ודאי יש לפנינו מיעוט טריפות. בודאי ל"ש דהוא מעיד כנגד הרוב. דכיון דזה המעיד יודע שהוא מהמיעוט לא שייך כאן רוב. ואע"ג דבכל ספיקא דעלמא קיי"ל דרובא וחזקה רובא עדיף. הכא דלפ"ד אין כאן ספק. לא שייך רוב. וסעד לזה במש"כ בשי' הט"ז (סק"ו) בסמוך עיי"ש:

וע"ש עוד דדבר שבידו נגד חזקה אין העדות ברורה כשאר עדות. דהרי בשאר עדות קיי"ל דהעיד ע"א שהוא חלב ואח"כ אכלו לוקה כמש"כ הרמב"ם. ובדבר שבידו קיי"ל בקדושין דאב שאמר קדשתי את בתי אי"נ לסקול ע"י ע"ש. ואין דבריו מוכרחין כלל דהתם שאני דהוה דבר שבערוה. ומן הדין צריך ב' עדים דווקא ועי' בתו' (רפ"ק דגיטין) ועוד יתבאר בס"ד בסמוך:

עוד שם בהגה. והוא שאומר לו נתנסך בפניך. ובש"ך האריך להסכים כשי' הפו' דאפי' הבעלים א"י ג"כ נאמן. ואין בהם כדי להכריע. הנה ראייתו מההוא סמיא בקידושין ומעובדא דינאי שם. כבר דחו זה התו' (ר"פ האש"ר) ע"ש שיישבו גם הא דאי לאו גזלנא הוא. ובר"ן קידושין שם מיישב ההיא דינאי דשתיק פ"א ע"ש. ומה שפלפל בסוגיא (דר"פ א"ל) דמאי דייק שם מרישא דדווקא תרי דע"כ היינו במכחיש דאי לא מכחיש מאי איריא תרי אפי' חד נמי כדמסיק שם מסיפא דגם ע"א נאמן. ואי בא"י ע"א אי"נ. לישני בא"י. ועוד הא דמייתי שם הוכחה דע"א נאמן מסיפא דהוא אמר לא אכלתי. ולא אייתי ממציעתא דע"א אמר לא אכל כו' הא לא מכחיש לי' אחרינא ע"א נאמן. אלא דס"ל להש"ס דבא"י ג"כ נאמן. וא"כ א"ש הכל. דלא מצי לתרוצי רישא בא"י. דאכתי תיקשי מאי איריא תרי אפי' חד נמי. ומשו"ה נמי לא מצי לאוכוחי ממציעתא דבעי לאוכוחי אפי' בא"י ובמציעתא איכא למימר בשותק. ואייתי מסיפא דדוקא מכחיש לי' אבל בא"י נאמן:

והנה קושייתו הא דלא אייתי מציעתא כבר כתבתי לעיל בסמוך דאין משם ראי' וע"ש. והא דלא מוקי הש"ס רישא בא"י כבר הקשו זה התו' (שם) ותי' דזה פשיטא דבא"י שנים נאמנים. וכוונתם דאי איירי בשותק י"ל דקמ"ל דיוקא דהא ע"א אי"נ אבל בא"י לא ניחא להו לומר דלדיוקא אתי כיון דאינו בכ"ג ע"ש היטיב]. ובאמת בסוגיא (בר"פ האש"ר) מסיק הש"ס בהדיא אהך מתני' דהוה משום שתיקה כהודאה. וער"ן מה שנדחקו החולקים דסוגיא דכריתות ואביי פליגי אההיא דהאש"ר. אבל בודאי דקשה לעשות מחלוקת בין הסוגיות. וגם התו' בכריתות הוכיחו מהא דממעט שם ע"א מהודע אליו ולא שיודיעוהו דע"כ היינו בא"י דאי במכחיש פשי' דע"א אינו קם אלא לשבועה. וה"ז הוכחה גדולה דבא"י לא מהימן ע"א. אלא דצ"ע לכאו' דהא בר"פ הא"ר אייתי הך ברייתא