חבל יוסף (חדרי דעה) קא

היינו כמש"כ התו' שם דנתן מתחלה לגרושין אם יאמר השליש לגרושין אבל כאן הרי לא יהי' נעשה איסור בשביל קבלתו. ואין לומר דה"נ שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא. חדא דהא כ' הט"ז באה"ע (סי"ז ס"ב) דבדבר שאין האיסור מבורר לפנינו עכשיו לא שייך בזה שויא אנפשי' חד"א ע"ש ועגרש"א כאן. ועוד נראה לי ברור דלא שייך בכה"ג שואנח"ד. דהרי מבואר (ריפ"ק דכתובות) דאי הוה אמרינן דלא קים לי' בפ"פ לא שייך שואנח"ד אלא דקמ"ל דאמרינן דקים לי' וכן מוכרח בסוגיא דמייתי ראי' ממתני' דקים לי' כמש"כ התו' בריש מכלתא ע"ש. אבל אי לא קים לי' ודאי דל"א שויא כו' וא"כ ה"נ ודאי ל"ש בזה לומר דשואנח"ד דהרי ודאי דבזה לא שייך קים לי' ודוחק לומר דה"נ קים לי' דמהימן לי' כבי תרי דמשמע בש"ס דאסור מדינא. ועוד אי משום שאנח"ד ליהני אמתלא וכה"ג. והרי משמע דהוא נאמנות ברורה. וע"כ דהוא מתורת בעלים. וההכרח לזה מן התורה נלענ"ד דהרי כ' רש"י בכ"ד דהא דנאמן אדם על הטבל ושחיטה משום דהרי לא הצריכה התורה עדים ע"ז. וה"נ הרי לא הצריכה התורה להעמיד עדים לשליח באיסורים. וא"כ פשוט דכ"ז שהוא בידו ודאי נאמן. אלא דבהא איפליגו אביי ורבא דאביי ס"ל דווקא כ"ז שהוא בידו. ורבא ס"ל דאפי' יצא מידו עדיין נמשך הנאמנות עד זמנא דאשכחי':

ומה דהקשה הרשב"א לשי' זו דאפי' בלא מגו נאמן גם לאביי א"כ מאי מקשה מכה"ג ביוה"כ דנאמן אפגול הא התם ה"ה עדיין בידו וה"ה כבעלים ומודה אביי דנאמן. לולי ד"ק. בקרבנות תיכף שעשה הזריקה הרי כבר יצא הדבר מידו. שהרי אינו עוד דם הראוי לזריקה. ול"ח בידו כלל. [ומש"כ שם רש"י דבהזאות דלפני ולפנים איכא למימר דחזינא דרך לול. וא"כ למ"ל לרש"י הא. דהא התם בל"ה יש עדיין לפניו הזאות הפרוכת. וא"כ זה ודאי ה"ה בידו. וא"כ בל"ה לכו"ע נאמן. אבל באמת ע"כ גם בלא דברינו לאו דוקא נקט לה רש"י דהרי כשצריך עדיין להזאות הפרוכת הרי יש לו גם מגו לפגל בהזאות הפרוכת ונאמן לכו"ע ודוק]. וא"כ לאביי ודאי דאינו נאמן. אבל כל שבידו אפי' בלא מגו שפיר נאמן:

ומ"מ מש"כ הש"ך דהנ"מ דנאמן על יין מבושל לומר שנתנסך קודם שבא לידו לשי' הרא"ש. אינו נראה כיון דבארנו דעיקר הנאמנות משום דהאמינה תורה לכל מי שבידו. א"כ זה שייך במה שנעשה כשהוא תחת ידו אבל להאמינו על קודם שבא לידו מניין לנו להאמינו ע"ז. ובזה אי"נ אלא מי שהי' אז בידו. אבל הנ"מ כשאומר שהוחלף יין זה על יין חי ונתנסך כשהוא תח"י ונתבשל עכשיו בזה שפיר נאמן. ואף בגוונא דלא שייך מגו. כגון שלא הי' בידו להחליף אלא אחר החליף ע"כ וכה"ג ודוק:

שם ואפי' אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אך בפעם ראשון שמצאו א"ל כו'. לכאו' משמע דהיינו לעולם פעם א' אחר החזרה. וכ"כ הר"ן בהדיא. אבל הב"ח כ' דהיינו דווקא כשלא היו הבעלים בשעת החזרה. אבל אם היו או הבעלים בשעת החזרה ולא א"ל אי"נ עוד. ולא הביא דברי הר"ן. אבל אחר העיון דברי הב"ח נכונים. דהר"ן לא כ' כן אלא לשי' הפו' דס"ל דפועל גרע מאחר דאחר נאמן לעולם ופועל אי"נ אלא כשהי' בידו לפי שעליו להודיעו. ומשו"ה כ' דבשעת החזרה ס"ל לרבא דאפשר דהי' ירא להודיעו פן יקפח שכרו ע"ש. אבל לשי' זו דאחר אי"נ ודווקא פועל נאמן לפי שהוא כבעלים. וכן כשהחזיר ס"ל לרבא דכ"ז שלא הי' שהות להודיעו ה"ה בנאמנותו. אבל כשהי' לו כבר שהות תו אזלא לי' נאמנותו ואינו נאמן יותר מאחר ודוק:

ש"ך סק"ג האריך להשיג על שי' הפו' דבדבר שבידו נאמן אפי' הבעלים מכחישים הא קיי"ל דע"א אינו קם אלא לשבועה. ונהי דע"א נאמן באיסורין היינו היכא שאין הבע"ד מכחישו. אבל היכי שהבע"ד מכחישו לא מסתבר שיהי' נאמן להפסיד ממונו. ולא זכיתי לעמוד על ד"ק דמאי ענין הפסד ממון להכחישו. הא הר"ן פרק האומר הקשה על שי' הפו' דבכל אדם נאמן אפי' בא"י מהא דא"ל דהטמין אביו מעות וא"ל של מעשר שני הם. דאם אין בידו ליטול אינו נאמן. ותי' הרמב"ן דהתם הוה אפוקי ממונא דמע"ש ממון גבוה הוא ע"ש. הרי דהיכי דאנו דנין עליו דין ממון אי"נ אפי' אין הבע"ד מכחישו. אלא דבאיסורים אין לו דין הוצאות ממון דברשות בעלים הוא. ומה שהוזל מחמת האיסור זה אפקעתא דמלכא ממילא. אבל העדות דין איסור עליו. וא"כ אפי' מכחישו. כיון דקיי"ל דלכל מי שהוא בידו לו האמינתו תורה א"כ שפיר י"ל דגם הכחשת הבעלים ל"מ יותר מהכחשת אחר. וכיון שהוא בידו אוסרו. ומש"כ עוד דהשי' המחוורת שי' הראב"ד והרשב"א וסייעתם דנאמנות פועל דווקא בשותק. ומחלקים דפועל גרע מעד דעלמא. הנה בעיקר השי' בזה יתבאר בסמוך בס"ד. אבל לכאו' איני רואה שום הכרח דחולקים אהך דינא דאפי' מכחישו [דהתו' והרא"ש והמרדכי כ' זאת מסברא פשוטה. דהא בשביל הכרח הסתירה דשאר כל אדם נמי נאמן די להם בחילוק דא"י דשאר כל אדם דווקא בשותק אלא דכ' זה מסברא פשוטה וכדבארנו דכיון שהוא בידו להם הנאמנות] דשפיר י"ל דגם הם ס"ל דאפי' מכחישו נאמן בפועל שהוא תחת ידו וה"ה כבעלים. אלא דלא סגי להו לתרץ דהא דבעינן בגיטין דווקא בידו הוא משום שמכחישו. דהא בהדיא מבו' בסוגי' דפריך מכה"ג ביוה"כ. ומעובדא דס"ת דבאינו בידו אפי' באינו יודע נמי לא מהימנא והרי באחר ס"ל דמשמעות הסוגיות דנאמן אפילו בא"י והוצרכו לחלק דבפועל גרע טפי בזה לאביי כשהוציא מידו. ולרבא כשלא א"ל בפעם הראשון]. אבל בזמן שהוא בנאמנותו שפיר י"ל דעדיף טפי אפי' להכחיש הבעלים. דכל שבידו ה"ה הבעלים לנאמנות שנתנה לו תורה ודוק:

ש"ך סק"ט הבין מדברי הב"ח דבשומר שלא א"ל בפעם הא' אי"נ אפי' בשתק. והש"ך האריך להשיג עליו. ואין הכרח בכל טענותיו. דמאי שדקדק שכיון שהוא כהודאה מאי גריעותא דשומר כבר כ' הט"ז בסק"א די"ל דפועל שעליו רמיא להודיעו ולא הודיעו בזימנא קמא סבר שמשטה בו ואין שתיקתו כהודאה ויש סעד לדבריו דהא בגזלן מפורש בש"ס דאין שתיקה כהודאה. ומש"כ דהתו' וסייעתם הא לא ס"ל דשומר גרע אין זה מוכרח כלל דודאי אליבא דאביי דס"ל כל שיצא מידו אי"נ ובאחר אית לי' דנאמן וס"ל להרשב"א וסייעתו דהחילוק דפועל הוה לי' לאזדהורי זה ודאי סברא דחוקה ולא ס"ל להתו'. אבל לענין לא א"ל בפעם הראשון וא"ל אח"כ לענין שתיקה ודאי הוה סברא מרווחת כמש"כ בשם הט"ז. ומה שהרא"ש הוקשה לו זה גם מדרבא. זהו קודם שחידשו התירוץ דשתיקה כהודאה. אבל לפי המסקנא מסברא דשתיקה כהודאה ודאי א"ש כנ"ל. אלא דלשון הטור משמע בהדיא דאפי' על שומר שלא אמר בפעם הראשון מסיק גם ע"ז דנאמן ע"ש היטב:

אבל באמת גם דברי הב"ח אינן מכריחין כלל לחילוק זה אלא כוונתו הוא דעל הנאמנות של שומר דהוא מכח עצמו ואפי' אין הבעלים יודעים ואפי' מכחישו בזה מחלקינן בין פ"א או לא. אבל לענין נאמנות של אחר דאינו אלא משום שתיקה דהבעלים שהוא כהודאה לא מחלקינן. וממילא דהוה"ד בשומר ודוק:

ס"א בהג"ה ואם הבעלים אין מכחישין אותו אע"פ שמכחישו אחר ל"מ. הנה הש"ך האריך במערכה בזה. והב"ש באה"ע סי' מ"ב השיג עליו ולענ"ד בקצרה דזה ודאי פשוט דהיכא דאיכא חזקת היתר [ואפי' היכי דנאמן ע"א כגון בטריפות. וע' מש"כ בזה בסמוך] קיי"ל בהכחשת ע"א שמכחישים זה את זה. דאוקי גברא להדי גברא ומוקמינן אחזקה. והיא הלכה רווחת בסי' ל"ט גבי בדיקות הריאה. ונראה דסמכו בזה בפשי' מסוגיא דיבמות ד' ל"א דתרי ותרי הוה סד"ר ומחמרינן בזה מדרבנן. אבל בהכחשת ע"א לא מחמרינן אפי' מדרבנן ומוקמינן לה אחזקה וכמש"כ התו' שם בשם ר"י ע"ש. והב"ש שם כ' דלשי' האוסרים בקידושין לכתחילה ה"נ באיסורי' כן ולא נראה לחלק בין קידושין לאיסור. והרב בכאן שכ' בשם היש חולקים (שהוא הרשב"א) שע"א בהכחשה לאו כלום. כוונתו דהמתיר אינו כלום. ול"נ כלל דהרי הרב לא הביא שם בסי' ל"ט שום חולק בזה ובודאי דקידושין דווקא ואינו אלא משום לזות שפתים. ואפשר דלא שייך אלא באיסור א"א. [וגם התם צ"ע בא"א לה להשיג גט. אי אסרינן לה לעולם]. ודברי הרב בכאן יתבאר בס"ד בסמוך דמילתא אחריתא הוא. והיכא דליכא חזקת כשרות. פשוט דהוא איסור דאוריי' וחייבין ע"ז אשם תלוי. והב"ש שהוצרך ללמוד משי' התו' גבי קדושין שם ומשמע דבדיעבד מותר. ולכאו' פשוט דהוא ספק גמור. ואולי כוונתו לאיתרע בעלמא וצ"ע. וספיקת הרב