השיב משה יורה דעה עד

א"כ לפ"ז אם נחתך גם מן השני ג"כ בכמות זה מן האלי' אף דאי אפשר לצמצם הרי שנינו במראה אבל לא במדה הרי ודאי כשירה היא דשוב לא הוי אוזן אחד גדול ואוזן אחד קטן דתרי שניהם שוין א"כ מצינו פסול שחוזר להכשירו דבנחתך באוזן א' מן האלי' הרי נפסלה וכשנחתך גם באוזן השני הרי חוזר להיתירו. והרי מבואר במס' יבמות דף ע"ו ע"א ובחולין דף מ"ח ע"א דנא מצינו פסול שחוזר להכשירו רק בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר מפני שהוא מוליד אבל במקום אחר לא מצינו לכך קתני וזהו פסול וכו' ע"ש. ואף דמשני שם בחולין לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום ופרש"י אבל סתימת הדופן סתימ' מעליותא היא עכ"ל נראה דלא ממעט בכל מקום רק היכא שהסברא נותן דלא יחזיר להכשירו אבל במקום שהסברא נותנת שיחזיר להכשירו לא ממעט. וכן ביבמות שם דאמר בגמ' זהו למעוטי מאי למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינה קרום פרש"י משום דהדר מפחית ע"ש משמע ג"כ כנ"ל. א"כ לפי"ז לק"מ דבנד"ד ג"כ הסברא נותנת דחוזר להכשירו דכיון דשניהם שוין אין כאן מום. מי' זה אינו דד"ת עניה במקום א' ועשירה במ"א. והרי בחולין בדף מ"ג ע"א שם בגמ' קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום פרש"י שם וז"ל אינו קרום ואם ניקב ונסתם אפילו עלתה בו סתימה עבה איכה מתקיימת כדאמרינן ביבמות וכו', ע"ש דמבואר להדיא דבאמת דזהו פסול וכו' בא לומר דשוב אין במציאות אשום מקום שיהיה הסברא נותן דיחזיר להכשירו רק שם בכרות שפכה כנ"ל והא דבדופן ובחלחולת הסברא נותן דמועיל הסתימה זה אינו בככל המיעוט דלא הוי בכלל חוזר להכשירו דהא סתימא דמעיקרא היא ולא הוי עליהם שם פסול מעולם אבל שהסברא והטעם נותן שיחזיר להכשירו זה אינו במציאות במקום אחר רק בכרות שפכה כנ"ל וזה ברור כשמש וא"כ קשה בנד"ד א"ו דגם הקטנות והגדלות אינו פוסל רק באוזן ולא באלי' ואף בלא נחתך ואין שום פגימה באחד מהן רק שנברא כך אחד גדול ואחד קטן הוי מום וא"כ אינו במציאות פסול שחוזר להכשירו דאם נברא אוזן א' קטנה מחבירו ואח"כ חתכו מן השני שיהיו שניהם שווין ודאי לא יעלה על הדעת דיתכשר דהרי נפסל משום נחתך אף באוזן א' אף שאינו נראה במראה החתך כלל נפסל מן הדין ומה בכך ששניהם שוין ואין כאן אוזן א' גדול ואוזן א' קטן דהרי הפסול משום נחתך וזה פשוט וברור דגם אם נחתך מגוף הסחוס בשוה ובמישור מאוד באופן שאין שום פגימה נרגש כיון דידעינן בודאי שנחתך ממנה הרי הוא פסול מדין תורה לקרבן דנחתך מטעם חסר פוסל והרי ידעינן בודאי שחסר ולא הדר ברי' והוי חסרון לא יוכל להמנות שאינו כשלם החסרון רק שנחתך בשוה באופן דלא הוי פגימה אבל חסר הוי והא דאמרינן כדי חגירת הציפורן היינו דלא ידעינן משום חסרון רק ע"י הרגשת הפגם וזה ברור כשמש ובודאי אם נחתך הרי ניכר שנחתך אף שאין בו פגם דהרי לא הדר ברי' לכך לא מצי למחשב בהמשנה במסכת זבחים ריש פרק כל הזבחים דף ע"א תמימים בבעלי מומים ודו"ק

וראי' ברורה לדברי דבנחתך בשוה פסול אף שאין בו שום פגם דאולי יתעקש המתעקש לומר דלא תנן חסר נחתכה במתניתין רק נפגמה וחדא ועוד קאמינא חדא דעכ"פ לא גרע מנסדקה דתנן במתני' דהרי נסדק ממנה דודאי לא עדיף אם ניטל צד אחד של הסדק ממנה מלא ניטל כלל רק שהשני צדדים של הסדק מחוברים באוזן וזה ברור כשמש ועוד מהא גופי' מוכח דאם נימא דכשר בנחתך בשוה בלי שום פגומה א"כ מצינו פסול שחוזר להכשירו כגון בנברא באוזן אחת גדולה ואחת קטנה או בנחתך מן אוזן אחת בשוה בלי שום פגימה רק דמפסל משום שנתקטנה אוזן אחת ואח"כ חתכו להשני נ"כ כמו כן דחוזר להכשירו וכן באוזן אחת מצינו פסול שחוזר להכשירו כגון שנסדק בהסחוס דהוי פסול ואח"כ נחתך צד אחד של הסדק בשוה במישור באופן שלא כשאר שום פגם ושום סדק רק חתך א"ו דבכה"ג פסול בודאי. ונחזור לענינינו דלפי"ז דאין פסול דגדלות וקטנות באוזן בהאלי' שוב לא משכחת בזה פסול שחוזר להכשירו אף בנברא ומכש"כ בנחתך דבנחתך באוזן הרי פסול משום נחתך וחסר בלא הפסול דקטנות וגדלות א"כ מה יועיל מה שיחתכו באוזן השני לענין הפסול דנחתך וחסר אדרב' הרי מוסיפין דיש פסול דנחתך וחסר גם בהאוזן השני אבל אם הוי פסול דקטנות וגדלות בהאלי' דאין נחתך וחסר ופגימה פוסל בו א"כ מצינו שפיר פסול שחוזר להכשירו א"ו דאין בהאלי' משום גדלות וקטנות ואף דבמום עובר קיי"ל במסכת יומא דף פ"ד ע"א מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומו ירצו וכן הוא במסכ' זבחים דף ע"ז ע"ב ועיין שם בתוס' ד"ה הא עבר מום עיי"ש א"כ הוי פסול שחוזר להכשירו א"כ ה"נ בנד"ד באוזן א' גדול וא' קטן י"ל דכשחתכו האוזן השני הוי עבר מומו דשוב לא הוי אחד גדול וא' קטן: מי' ז"א דאם כך תאמר דע"י העור הוי אוזן א' גדול ואחד קטן וכשחתכו השני הוי עבר מומו ומתכשר א"כ לפי"ז אוזן א' גדול וא' קטן ע"י שנחתך העור הוי מום עובר דלכך מתכשר בחתכו גם השני כמותו דעבר מומו ירצה א"כ הרי קיי"ל דעל מום עובר אין שוחטין הבכור בחוץ כדאיתא בהדי' בבכורות שם דף ל"ז ע"ב בגמ' עיי"ש ושם בדף מ"א ע"א במשנה ובגמ' עיי"ש א"כ ממילא מוכח דאין שוחטין על אוזן א' גדול וא' קטן ע"י שנחתך העור ואם תרצה לעמוד בדין זה דנשחט ע"פ מום דאוזן א' גדול ואחד קטן ע"י שנחתך מהעור של האוזן ע"כ צריך אתה לחלק ולומר דכי אמרינן דאין שוחטין על מום עובר היינו היכא דהדר לברייתו מעצמו אבל היכא דלא הדר לברייתו מעצמו שוחטין על מום זה אף דאם הויין אינשי עבדין עובד' לחתוך באוזן השני הוי עובר מום זה מ"מ כ"כ דלא חתכו ואית' למום שוחטין או דנימא לחלק באופן אחר דאף אם נימא דאף מה דיכול להתרפא ע"י בני אדם לפעולות אדם לא הוי מום קבוע כמ"ש לעיל דאי בדרו לי' סמא וכו' מ"מ היינו דוקא כשנתרפא אותו המכה אבל כשלא נרפא כלל המכה רק ע"י שחותכין באבר השני הוי שוה אבל אותו המכה לא נרפא כלל לא הוי מום עובר כ"ז שלא ניתקן וכיון דאתית להכי אני עומד בסברתי שפיר דאין שום פסול חוזר להכשירו ואם תאמר כן הוי פסול שחוזר להכשירו על ידי החתיכה בהשני וממום עובר אין קושי' דשם לאו שם פסול עלי' כלל כיון דיוכל להתרפא וחוזר לברייתו משא"כ האי דשם פסול עלי' דאין חוזר לברייתו ונרפא כלל אם מתכשר ע"י פעולה שעושין באבר השני הוי פסול שחוזר להכשירו ואף שכתבתי דמום עובר לאו שם פסול עלי' מ"מ נדחה לפי שעה מן המזבח ונדחה מקרי ולכך א"ש הסוגי' דיומא דף ס"ד ע"א ובזבחים דף ע"ז ע"ב ודוק וא"ה בנד"ד לא הוי פסול שחוזר להכשירו כיון דקודם שנחתך בהשני ג"כ לאו שם פסול עלי' דהא בעור הדר ברי' ולא יהיה אוזן א' גדול ואוזן אחד קטן א"כ ע"כ צריך להודות דהוי רק מום עובר ואין שוחטין עלי' וז"ב

ועוד ראיה ברורה בל"ז דאין בהאלי' משום גדלות וקטנות דהא מה"ט גופא דאמרינן דלא פסל בו חתך וחסרון ופגימה משום דהדרא ברי' ויוכל החסרון להתמלאות והפגימה א"כ מה"ט גופא לא מפסל משום אוזן אחת קטן דהא אם יתמלא החסרון ותחזור לקדמותה לא יה' קטן ג"כ וכל זה ברור כשמש ולידע איזה סחוס ואיזה עור עיין בש"ע סי' ט"ש ובט"ז ס"ק ד' וה' ובתה"ד בפסקים וכתבים סימן רמ"ד ובתשובת מהרי"ל סי' כ"ח והעיקר בתוי"ט במס' בכורות פרק ואו משנה א' בד"ה הסחוס ושם בד"ה אבל לא מן העור. ואחר העיון מבואר דאין בידינו להתיר ע"י שום מים שבאוזן רק אם היא בגדר האמצעי שבתנוך האוזן בפנים אבל בכל המקיף לגדר האמצעי מבחוץ אין בידינו לפסול ע"י שום מום לפי הנראה מהרמב"ם והת"כ והיא העיקר

ובל"ז באוזן אחת גדולה ואחת קטנה אף אם היא קטנה כל האוזן עם הסחוס ועם הכל היא רח כפול אין בידינו להתיר להשחט במדינה להכניס עצמינו לספק כרת דשחוטי חוץ. דהא להרמב"ם לא הוי מום כלל כמ"ש הרמב"ם בפ"ב והל' איסורי מזבח. ואף שזקני הרמ"א ז"ל בס"ס ט"ש כתב דהסומך על דברי הטור הבנויין על דעת הרא"ש לא הפסיד עכ"ל כוונתו רק באנו מומין שמעצם הדין הן מומין גם לדעת הרמב"ם רק שבזמה"ז שאין לנו מומחין אין דעתו להתיר עפ"י ג' בני הכנסת במומין אלו דלא הוויין לדעתו בכלל מומין מובהקין וגלויים לכל והרא"ש והטור מתירין גם בזה"ז עפ"י בני הכנסת דהויין לדעתם בכלל מומין מובהקין וגלויין לכל ע"ז כתב דהסומך על הרא"ש לא הפסיד דהא דאין מתירין בזה"ז אף שברור לנו הדין היא מילתא דרבנן וקיי"ל בשל סופרים הלך אחר המקיל אבל בזה דמעיקר הדין לא הוי מום לדעת הרמב"ם מאן ספין ומאן רקיע להכריע דלא כהרמב"ם באיסור דאורייתא ומכ"ש באיסור כרת דשחוטי חוץ ואיסור אכילתן החמור ובפרט דכבר כתב הב"ח בסי' ש"ט דבגמרא משמע כפירושו של הרמב"ם מדתופס בגמרא בהא דתנן אזנו אחת גדולה וכו' עכ"ד א"כ עפ"י מום הנ"ל בעצמו אין להתיר כלל וממילא דכשל עוזר ונפל עזור. מיהו אף לדעת הרא"ש דהוי מום מ"מ בהעור אינו מום רק בהסחוס כמ"ש. והוא ברור בס"ד

ומום האחר שכתב מע"ל. בדאי ירך שנשמט מפורש במשנה ובגמ' והרמב"ם דהוי מום. והטור כתבו בזמה"ז להיות נשחט על ידו עפ"י ג' בני הכנסת אך זה ודאי צריך לידע בבירור גמור שנשמט לגמרי ויצא ממקומו ולאו שנתנדנד דודאי כל המומין קבועין הוא בענין אשר לא יוכל להרפא כמבואר בגמ' בכורות דף ל"ז ע"ב ודף מ"ז ע"א במשנה ובגמרא: וכן מבואר ברמב"ם פ"ג מהלכות בכורות והמפורשין בתורה הקדושה או במשנה וגמ' התורה שבכתב או שבע"פ מעיד דאינו מתרפא ובנד"ד שנתרפא ודאי מעיקרא לא נשמט רק אולי נתנדנד קצת או שהי' צולע רק מחמת כאב הכאה כאמרם ז"ל במסכתא חולין אימר שגרונ' נקטא ומה שכתב מע"ל שאומרים שבהמה כזה אינו ראוי עוד לעבוד' הנה מבין כותלי מכתבו נראה שכוון מע"ל להא דאיתא בגמ' דבכורות דף ל"ז ע"א ובטל ממלאכתו וז"א חדא דאינו רק קושית המקשן ולא קיימא במסקנא ועוד דאף לפי הה"א של המקשן. היינו דנימא דלא הוי מום קבוע רק אם בטל ג"כ ממלאכתו. אבל אינו חוזר ונתרפא ודאי בעינן אבל אם המים נתרפא משום ביטול מלאכתו לא שרינן. והשלישי דבטל ממלאכתו דאיתא שם בגמרא. לאו מלאכת עבודה היא רק האבר מפעולתו אשר נברא ליה כמו האוזן שיהיה בטל משמיעה ע"ש א"כ בנד"ד הרי לא בטל הרגל ממלאכתו דהיינו הליכה דהא הולך כדרכו וזה ברור

ומ"ש כת"ר וז"ל וכעת גם כן ניכר שהעצם הבולט קצת למעלה מן הכסלים כדרך כל הבהמות בולט ברגל א' יותר מן הרגל השני המוכה עכ"ל לא הבנתי דאדרבה אם היה המוכה יוצא ממקומו ונדבק למעלה היה הוא בולט יותר מן השני דהרי הולך עליו בטוב. א"כ בודאי נדבק היטב ואינו תולה למטה. ואם ט"ס היא במכתבו וצריך להיות רגל המוכה בולט יותר כדרך בוקא דאטמא דשף. מ"מ אינו מוכח מזה דיצא