השיב משה יורה דעה עג

הט"ז ושרי לי' מארי' לבעל תפארת לעשה שכתב על הט"ז שהתיר ספק בכור דהט"ז לא שגה בהוראה והוראתו בקדושה ומה שפקפק עוד בספר תפארת למשה על הט"ז והמציא דברים דחוקים שנוכל לומר דמה שאמר שזה ולד רביעי הוא להשביח מקחו עיי"ש כ"ל ברור דהיינו הכל לשטתו שסובר הי' דהט"ז איירי בלא חולבת דאז אף אם הוי סברינן דמהל"ת מהני באינו להשביח מקחו מ"מ אם רק עפ"י דוחק י"ל דלהשביח מקחו אמר כן ודאי דאין להתיר משום דאין להתיר רק בדבר ברור אבל בחולבת דבעי רק צירוף כל דהוא א"כ כיון דפשטא דמלת' כראה שאין מכווין להשביח מקחו אף דבדרך רחוקה י"ל דלהשביח מקחו אמר כן לא חיישינן לי' והוי צירוף וראי' נדבר זה מלבוש עטרת זהב בס' שי"ו שהעתיק דברי זקני הרמ"א דמתירין בחולבת אם העכו"ם מסל"ת שלא להשביח מקחו אומר שילדה סומכין ע"ז להתיר וכתב הוא ז"ל ביחור ע"ז וזה לשונו כגון שקונין ממנו פרה חולבת מעוברת ב' או ב' חדשים והנכרי אומר הלא תראו שהוא מעוברת ואני מזהיר אתכם שסמוך ללידתה אל תקרבו אלי' כי דרכה לבעוט מאוד באותו זמן כי כן עשתה כבר כשילדה ברשותי אעפ"י שגם בזה יכול להיות דרך ערמה אומר כן ולהשביח מקחו מכווין ועלי' לבדו אין סומכין מ"מ כיון דחששה רחוקה היא מצרפין אל שני הטעמים להתירה עכ"ד הלבוש עטרת זהב הרי מבואר כמו שכתבתי א"כ הבעל תפארה למשה כפי מה שהבין הוא בדברי הט"ז דמיירי בלא חולבת יפה השיג אבל למ"ש דהט"ז מיירי בחולבת יפה הורה וכדין הורה דבזה לא חיישינן לחשש רחוק א"כ בנידון דידן נמי כיון שחולבת ונראה פשטא דמלתא שאינו מכווין להשביח מקחו דאם הי' מכווין להשביח מקחו למה הי' לו לומר לא ילדה רק ג' וולדות הי' לו כומר לא ילדה רק פעם אחת והי' משביח מקחו טפי ובפרט כיון שאנו חוששין שלא ילדה אז כלל למה הי' לו לשקר ביתר שאת לגרע מקחו הי' די לו בשקר מועט לומר הלא לא ילדה רק פעם אחת והי' משביח מקחו טפי א"ו דקושטא קאמר ולענ"ד הן הן ממש דברי זקני הרמ"א והלבוש והט"ז דבכה"ג מצרפינן כן נראה לענ"ד ברור כשמש להלכה ולמעשה רק מחמת פחד חומר הענין חשש קדשים בחוץ אומר בתנאי מפורש שיסכים עמי עוד אחד מגדולי המורים וגם מעלתו ונתתי עיני בכבוד חתני בעל נכדי הרב הגאון מהור"ר צבי הירש הכהן נ"י אב"ד דק"ק קרעסטאהר יצ"ו דלמטי עלי' שיבא מכשורא ובזה אצא ואומר שלו' נאום

שאלה נז שלום שלום לכבוד הרב האי גאון וכו' מוה' משה האב"ד ור"מ ד"ק אוהל טרם אחלה לדבר תפילתי בקשתי שאל ירע בעיניו וכו'

נשאלתי נידון בכור שור שהובא לפני ונחתך אזנו אחת מקצה העליון כמו שנים או שלשה אצבעות עד מקום שמתחלת להתקשות האוזן ונסתפקתי אם היא בכלל נצרם האוזן או לאו כי אולי בהאלי' הרכה אפי' במקום שנתקשה אין בו כ"כ משום צרימת האוזן או דילמא כל הדין דוקא בצרימת האוזן מחמת שבהאלי' הרכה הדרא בריא אבל בנחתך ממנה דנראה בעין דלא הדרא בריא הוי ג"כ מום ואולי הוי מום מחמת שאזנו אחת קטנה ואחת גדולה כי כפי הנראה מסוגית הש"ס הוי"ל מום הנעשה אח"כ יותר נחשב למום ממום הנולד עמו או דילמא גם המום הזה דוקא בהתנוך ולא בהאלי' הרכה כי אחת קטנה ואחת גדולה אמרו רז"ל ולא אחת ארוכה ואחת קצרה וכן נראה קצת דעת רש"י ז"ל לכאורה גבי אוזן גדי שהיתה כפולה שפיר' רש"י ז"ל שתנוך העליון נכפל לתוכה ונראה וכו' וטעמא לא נתפרש לי וכו' ואם שבכה"ג הוי מום הלא נוכל לתת טעם טוב שזה היא בכלל אזנו אחת קטנה ואחת גדולה וא"ל הלא דין זה שנוי מפורש במשנתינו כי בקל אפשר למצוא צריכות מכמה צדדים א"ו טעמא דרש"י ז"ל שכזה לא הוי מום מחמת שאחת קצרה ואחת ארוכה ובנכפל תנוך העליון לתוכה אינה נראה קטנה כ"א קצרה מחברתה הגם שבקל נוכל לדחות ראייתי מרש"י ז"ל מ"ע כפשטא דמילתא נראה קצת דעת רש"י כן עוד יש בו מום שהכה אותו ערל אחד במקל או בעץ על הבוקא דאטמא וניתק ממקומו והיה צולע על יריכו כפי דברי היהודי זמן מה אך מחמת ששובת ממלאכה נתרפא והולך על ארבע כראוי וכעת ג"כ ניכר שהעצם הבולט קצת למעלה מן הכסלים כדרך כל הבהמות בולט ברגל אחד יותר מן הרגל השני המוכה ונסתפקתי אם הוא בכלל שחול כי היהודי הנ"ל אומר אם יעבוד עמו איזה עבודה מיד היה חוזר לצלעיתו והיה צולע כמקדם כי ידוע היא לכל מי שיש לו עסקים מעבודת הבהמות שבהמה שיש לה חסרון כזה איננה ראוי עוד להעבודה ואולי היא בכלל כסול השנוי במשנתינו ודבר נחוץ הוא מלבד שאסור לשהות קדשים במומן נוסף על זה כפי הנראה אינו נוהג בו בקדושה כראוי והוא עליו לטורח ולמשא כי איש פשוט היא ויש לו ממנו טורח גדול ילמדינו רבינו הגאון כי' איך להורות כי קצרי בענינים האלו וספר העט"ז שבו מבואר באר היטב אינו תחת ידי ואצל העמא דבר נקרא החסרון הנ"ל איין קלובקר וכו' דברי המתאבק בעפר רגליו הטהורים הק' יהודה יודל אנדעסמאן האב"ד פה"ק והגליל

תשובה מה ששאל בענין הבכור הנה מה שעלה על דעתו לומר בנחתך מן האלי' הוי מום דנראה בעין דלא הדרא ברי' עד כאן דברי' הס מלהזכיר חלילה להתיר בכור עפי' זה דאין שום מום באלי' מתיר דהא פגם שיש בו חסרון היינו נחתך ובפירוש איתמר בברייתא דמסכ' בכורות ר"פ על אלו מומין דף ל"ז ע"ב הפגימה בין בידי אדם בין בידי שמים ופגימה אינה בלא חסרון כמו שפרש"י בהמשנה שם דף ל"ז ע"א וא"כ חסרון בידי אדם היינו נחתך וע"ז אמרינן שם אבל לא העור ר"ל אף חסרון בין בידי אדם בין בידי שמים אינו פוסל בהעור ומה שמבואר שם בהברייתא וכמה שיעור פגימה כדי חגירת צפורן היינו דבמקום שפוסל החסרון אף שאין בו רק חגירת צפורן אבל במקום שאין פוסל אף חסרון גדול וגם חסר לגמרי כל האליה אין פוסל דמעצם הדין אין שום חילוק בין פגימה כדי חגירת ציפורן לחסרון גדול וזה פשוט וברור ומ"ש מע"ל דזה דוקא בצרימת אוזן אבל לא בנתתך ז"א דהיינו צורם היינו פוגם היינו נחתך דהא במס' בכורות פרק כל פסולי המוקדשין דף ל"ד ע"א בהמשנה הצורם אוזן בכור פרש"י הצורם הפוגם ובר"פ על אלו מוחין פי' הרמב"ם במשניות וז"ל נפגמה ר"ל חסרה כגון שנחתך ממנה מגוף הסחוס ולא מן הקצה העליון שהיא דומה לעור ונקרא בשם הסחוס עכ"ל הרי להדי' דנחתך אין פוסל באלי' ופוגם היינו נחתך וצורם היינו פוגם וכן הוא להדיא ברמב"ם בחיבורו היד החזקה בהלכות פסולי המוקדשין פ"ז הלכה ב' וז"ל אבל העור המוקף לסחוס האוזן אין בו מום בין ניקב בין נפגם בין נסדק עכ"ל ונפגם היינו נחתך כמ"ש ור"ל דאין שום מום פוסל בהעור ההוא דאם הי' נחתך פוסל הי' לו לפרש דנחתך אף בעור פוסל ועוד דא"כ הוי יותר מחמשה באוזן דהא העור הנ"ל כיון דאין דינו שוה לשאר האוזן היה ראוי למנות בפ"ע המום הפוסל בו והוי יותר מחמשים בכלל המומין הפוסלין באדם ובבהמה ואף דנקט בין ניקב ובין נפגם ובין נסדק כונתו וה"ה שום מום שאין פוסל שם כגון יבש וכפילה רק דנקט הכי משום דשם בהלכה ב' לא ביאר עדיין לפסול בהסחוס רק נפגם. לכך לא נקט בהכשר דהעור רק נפגם והדומה לו כגון ניקב ונסדק אף שלא ביאר עדיין הפסול בהסחוס רק בהלכה שאחר זה דמ"מ ענין אחד הוא שייך לומר דבר והיפוכו משא"כ יבש וכפול דהוא כמו ענין אחר לגמרי לא הוי דבר והיפוכו ואין שייך למחשבי' ואחר שביאר בהלכה שאח"ז דין יבש לא הי' רוצה להאריך ולומר עוד הפעם אבל לא בעור דסמך על המבין כיון דאין ניקב וחסר וסדק פוסל גם יבש אין פוסל דמ"ש ובאמת איתא שם בהרמב"ם בכפול ובלבד שיש לו שני סחוסין ע"ש. ועיין בבית חדש לטור י"ד סי' ט' שכתב ג"כ ונראה דה"ה יבשה נמי דוקא בסחוס עכ"ל. ועוד ראי' דנפגם נחתך דהא לא מנה הרמב"ם נחתך כלל בכלל המומין באוזן. וז"ב וכן מבואר בטור ובש"ע י"ד סי' ט"ש דאף כדידן דבעינן מום גלוי וניכר ואין מתירין רק בנראה לעינים החסרון שהוא יותר מחגירת ציפורן עיין בדו"פ שם ודו"ק מ"מ בעור אין פוסל

ומה שכתב מע"ל דנראה בעין דלא הדר' ברי' תמה אני איזה עין ראתה ותעידה נגד קבלת רז"ל שהם העידו בקבלתן דהדרא בריא ומי יודע איזה שמירה צריך לזה מאויר הקר ואיזה זמן וכדומה ובודאי דהן אמת וקבלתן אמת דהיא במציאות האפשרי דהדר' בריא ועוד דילמא בדרו ליה סמא וחיית כדאיתא במס' חולין בפ' א"ט דף נ"ד ע"א בגמ' לענין דמחו ליה בגידא דנשי' וקטני' או דמחו לי' בכולי' וקטלי' דמ"מ לא הוי טריפה דאין כך אלא מה שמנו חכמים ואף דקא חזינן דקא מתה גמירי דאי בדרו לי' סמא חיי עכ"ל הגמ' ועיין בתוס' בפ' א"ט שם דף מ"ג ע"א בד"ה יפלח כליותי ע"ש ונראה דהאי גמירי דאמר שם בגמ' ר"ל דמהקבלה שלהם דאין טריפות רק מה שמנו חכמים מבואר דאי בדרו לה סמא חיי' וז"ב לדעתי דאם הי' קבלה פרטית בזה א"צ לומר וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים א"ו דהפירוש כמ"ש ודו"ק הה"נ בנד"ד אם הי' נתברר בודאי דלא הדרא בריא ה"א דמקבלת חכמינו מבואר דאי בדרו לה סמא חיית ר"ל נתרפאת וחוזרת לקדמותה ההפרש שבין חייא לחיית מבואר בגמ' מסכ' חולין דף ז' ע"ב לענין מכת פרידה לבינה ע"ש

ומ"ש מעלתו ואולי הוא מום מחמת שאזנו אחת קטנה ואחת גדולה עכ"ד תמה אני על מע"ל א"כ איך יפרנס מע"ל להמשנה דר"פ על אלו מומין דתנן אבל לא מן העור הלא בנחתך מן העור הוי כי' אוזן אחת גדולה ואוזן אחת קטנה ואף דדעת לנבון נקל דיוכל מע"ל לומר דהמשנה מיירי רק בפגימה קטנה דאין ניכר הגדלות והקטנות במראה ובאוזן אחת גדולה ואחת קטנה תנן להדיא במשנה שם דף מ' ע"ב במראה אבל לא במדה מ"מ איך יפרנס מע"ל להא דהטור והש"ע דכתבו לדידן בעינן שיהי' נראה לעינים שהוא יותר מחגירת הציפורן וכבר פי' בדו"פ דאין ר"ל שיהי' הפגימה כראה לעינים וממילא היא יותר מחגירת הציפורן ר"ל דחגירת הציפורן אינו ניכר רק בהרגשה רק דחדא מילתא הוא שיהי' נראה לעין שהוא יותר מכדי חגירת ציפורן דהיינו שהעין יראה להדיא שהפגימה הנ"ל הוא יותר מחגירת ציפורן ע"כ ע"ש א"כ לפי"ז כיון שניכר לעין כ"כ הרי הקטנות מן השני נראה במראה ואיך אמר אבל לא מן העור הלא אף אם הוא מן העור הו"ל אוזן אחת גדולה ואחת קטנה דפסול לדעת הטור ואף אם לא נפרש כפי' הדו"פ מ"מ ניכר לעין בעינן לדידן א"כ קשה כו' ואף שיש לדחוק וליישב דאף שניכר לעין הפגימה מ"מ לא מקרי קטן במראה דמשום פגימה לא מקרי קטן וערך אחד להם. מלבד דזה דוחק דכיון שניכר החתך להדיא לעין רואה. הרי עין ראתה ותעידה דמכ"פ בכמות זה הנחתך הוי האוזן הזה קטן יותר מחבירו מלבד זה קשה עוד אם נימא כן דבאלי' של אוזן אין חתך פוסל רק אם הוא גדול ולא מעצמות החתך פוסל דחתך באלי' של אוזן לא הוי מום רק משום אוזן אחד גדול ואחד קטן פוסל.