השיב משה יורה דעה סט

לאותיות השם דמותר למוחקו וכן הקשה שם הפ"י לדברי הש"ך והיא יותר כח דהתירא מהאי דלעיל כמבואר בסמוך ועוד דע"כ א"א לומר כן דהא לפי מה דמבואר לעיל בתחילת התשובה דע"כ טעמא דר"י דמהני העברת קולמוס משום דס"ל דהיכ' דמתקן בכתב העליון חשוב כתב העליון כתב א"כ לפ"ז כ"ש היכ' דנתכוין לכתוב יהוד' דמתקן טפי דמהני העבר' קולמוס ואדרבא הו"ל רבותא יותר דאפילו בסתמא דלא מתקן כ"כ אפ"ה מהני העברת קולמוס וזה ברור ונכון ומוכרח לע"ד דודאי אי אפשר לתרץ כדברי הט"ז וא"כ עמדה קושית הב"ח והפ"י על הברייתא במקומה א"ו מוכרח כהנ"ל: ולפ"ז לא ק"מ וכמו שכתב באמת בביאור מרדכי מהגאון הנ"ל בעצמו לתרץ על קושי' הב"ח וז"ל דקמ"ל דדוקא התם דאע"ג דנתכוין לקדושת ס"ת מ"מ כיון דלא נתכוין לאותיות השם דפסול אבל במתכוין לאותיות השם ולא נתכוין לקדשם י"ל דכשר דסתמא דכתיבת אותיות השם לשם השם אם לא שכוון להיפך עיי"ש וז"ב ומוכרח לענ"ד רק שלדעתו הי' צריך לזה עכ"פ אמירה ולפע"ד לא צריך כלל לא אמירה ולא כוונה פרטית קודם כתיבה שרוצה לכתוב אותיות השם ולא פסול רק כשכוון בשעת כתיבה לאותיות אחרים או שלא ידע שהוא שם כלל דהוי כאילו כוון לאותיות אחרים דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא לאשמועינן רבותא טפי דפסול בלא אמירה שמכוין לאותיות השם או בלא כוונה פרטית מקודם כנ"ל ברור ומוכרח לפע"ד לזה

ולפ"ז גם מה דאמרינן לעיל בגמרא הנ"ל אזכרו' שבה לא כתבתי לשמן ע"כ ג"כ הכוונה על אופן הברייתא שטעה ונתכוין לאותיות אחרים או שלא ידע מהשמות כלל כנ"ל וזה דעת הר"ר אלחנן במרדכי פרק התכלת הנ"ל דלדבריו א"צ כוונה מפורשת כלל כנו בשאר הס"ת דהקשה שם עליו הגאון הנ"ל בביאור מרדכי דא"כ אמאי נקט הגמרא דווקא אזכרות ולא שאר ספר דלדבריו ליכא למימר כמו שכתב המרדכי דנקט אזכרות משום דאיכא למימר דשכח האמירה בפירוש שכותב לשמן מה שאין כן בשאר ס"ת דכשר כה"ג עיי"ש דלדברי הר"ר אלחנן ז"ל גם באזכרות בעינן שכותב בפירוש שלא לשמן וא"כ אף בשאר הס"ת הדין כן עיי"ש ודחק מאוד הגאון הנ"ל לתרץ דבשאר הס"ת הוי מהני העברת קולמוס אליבא דכ"ע משא"כ בשם דאין מן המובחר עיי"ש ובמחילת כבוד תורתו א"א לאמרם כלל דכבר נתבאר לעיל דלרבנן בכ"מ לא חשוב כתב ע"ג כתב אף בגט א"ו מוכרח דעת הר"ר אלחנן כהנ"ל דאף דאין צרי כלל כוונה מפורשת קודם הכתיבה מ"מ וודאי צריך שיכוין בשעת כתיבה לאותיות השם ולא לאותיות אחרים וכדברי הברייתא ולזה נקט דווקא האזכרות דג"כ איירי באופן הברייתא שטע' ולא כוון לאותיות השם דבאזכרות פסול משא"כ בשאר הספר דכשר כה"ג כיון דע"כ נתכוין לקדושת ס"ת כמו שכתב הט"ז וז"ב בדעת הר"ר אלחנן: ועוד מבואר בהדי' בתוס' במנחות בד"ה ואל ימול דכתבו לבסוף על הא דמקשה שם קושי' המרדכי הנ"ל ל"ל וקשרתם ותירצו שם א"נ באזכרות לבד בעינין כולי האי משמע דבאזכרות סתמא לאו לשמן ובעינן שיכוין לשמן לשם אותיות השם לקדושת ספר אבל לא נזכר שום רמז דצריך לקדשו בפירוש לקדושת השם עיי"ש היוצא מכל זה דמוכרח מגמרא הנ"ל דלא חמור אזכרות משאר הספר רק לענין זה דצריך שיכוין בשעת כתיבה לאותיות השם ואף דלא נתכוין לקדשו בפירוש דכשר ומעתה נחזור לדעת הרב אלפ"ס והרמב"ם דמוכרח מדעתו ג"כ דהנה בסוף הלכות ס"ת לא הביא הרי"ף רק סתמא דגמרא דפרק הניזקין האי דאתי' לקמי' דר' אמי ואמר אזכרות שבו אין כתובין לשמן כו' ולא הזכיר כלום מענין הפלוגתא דהי' נתכוין שמשם עיקר ראי' הפוסקים שסוברים שצריך לקדשם בפיהם וגם לא הזכיר כלום הדין משאר הספר רק דשלטי הגבורי' כתב שם בשם סמ"ג דבשאר ספר צריך גם כן שיהיה לשם ספר תורה וקדושה וכן הרמב"ם פרק א' מה' תפילין הלכה ט"ו כתב שם וזה לשונו הכותב ס"ת תפילין ומזוזות ובשעת כתיבה לא היה לו כוונה וכתב האזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין לפיכך הכותב את השם אפי' הלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו עכ"ל הרי דגם הוא השמיט בגוף הדין שצריך לקדשו בפירוש או שצריך כוונה פרטית קודם הכתיבה רק אדרבא מלשונו שכתב וכתב האזכרות שלא לשמן נראה בפירש כדעת הר"ר אלחנן במרדכי הנ"ל דאינו פסול רק כשכיוון בפירש שלא לשמן. והנה ג"כ השמיט הדין בשאר הספר רק שם בהג"מ כתב דצריך לכתוב כל שאר הספר לשם קדושה וזה דבר תמוה על האלפ"ס והרמב"ם שהשמיטו כל זה והנה הא דהשמיטו האלפס והרמב"ם דלא מהני העברת קולמוס דקיי"ל כרבנן י"ל דמזה ראיה למ"ש לעיל בתחיל' דברי בדרך הא' דטעמא דרבנן דלא חשוב כתב העליון וא"כ כבר כתבו בסתמ' בה' שבת שכתב ע"ג כתב פטור וממילא נשמע כאן בענין אזכרו' דכ"ש דלא מהני העברת קולמוס וז"ב אבל מדהשמיטו כל הנ"ל נראה בפירש דדעתם דבאמת בודאי גם בכל הספר בעינן לשמה ולא הוצרכו לכתבו דכ"ש הוא מדין עבוד שמבואר בדבריהם דבעי לשמה וכ"ש כתיבה דזה בזה תלי' כמו שמבואר כ"ז היטיב בספר התרומה הלכות ס"ת סי' ק"צ ע"ש וכן כתב בעל המאור בסוכה דף ט' ומוכרח הוא מגמ' דגיטין פרק השולח דף מ"ו ע"ב דפריך שם הגמ' ארשב"ג וכי לא בעי כתיבה לשמה והא עבוד לשמה בעי ע"ש וז"ב רק דעיקר החילוק בין אזכרות לשאר הספר דבשאר הספר כיון דכתב ס"ת בקדושת ס"ת אף שכוון בשעת כתיבה לאותיות אחרים כגון יהודא לשם אחר דכשר דזה הוי ג"כ לשמה כמ"ש בספר התרומה בסי' הנ"ל כיון דעכ"פ כתב בקדושת הספר משא"כ באזכרות כה"ג דפסול וזה כקרא שלא לשמה גבי אזכרות וזה נראה לי ברור בדעת האלפסי הנ"ל שלא הביא רק סתמא דגמ' אזכרת שבו אין כתובין לשמן הכונה על אופן הברייתא שאין כתובין לשם אותיות השם רק לשם יהודא וכדומה ולהכי לא הזכיר כלום מענין הקידש בפירש וז"ב ומכוון מאד בדברי הרמב"ם בלשונו הנ"ל שהוא כפל לשון שכתב דבשעת כתיבה לא היה לו כוונה וכתב מן האזכרה שלא לשמן עכ"ל דהלא היה די באומרו שכתב האזכרה שלא לשמן או לכתוב שבשעת כתיבת השם לא היה לו כוונה ועוד שפתח בדבריו שלא היה לו כוונה בשעת כתיבה משמע שבכל הספר לא היה לו כוונה ורק כתב סתמא וסיים בדבריו רק באזכרות שכתב שלא לשמן והדברים סתרי אהדדי באין מבין דבריו הקדושים א"ו כך הוא המשך דבריו דלהכי לא כתב הרמב"ם רק שבשעת כתיבת השם לא היה לו כונה כדי שלא תטעה שלא היה לו כונה לקדש ובאמת כשר כה"ג כיון שעכ"פ כוון לאותיות השם כנ"ל ולהכי לא כתב הרמב"ם רק שכתב האזכרות שלא לשמן כדי שלא תטעה שכתב בפירוש שלא לשמן שלא כתב כלל לשם קדושת הספר ובאמת כה"ג פסול גם בשאר הספר כנ"ל ע"כ כתב תחילה דבשעת כתיבה לא הי' לו כונה פירש בשעת כתיבת הספר לא היה לו כונה אבל משום זה לא היה פסלינין כיון דעכ"פ כתב סתם בקדושת הספר ע"כ כתב אח"כ שעי"ז שכתב שלא בכונה יצא לו הטעות וכתב אזכרה מן האזכרות שלא לשמן פירש שלא לשם אותיות השם רק לשם יהודה וכדומה וכדי להורות דמחמת שכתב שלא בכונה טעה ונתכוין לאותיות אחרים דבזה חמיר אזכרות משאר הספר משא"כ אם נתכוין בשעת כתיבת השם לאותיות השם שידע שהוא שם אף דלא נתכוין לקדשם בקדושה דכשר אף באזכרות וכן אם נתכוין בפירש שלא לשמה פסול אף בשאר הספר וזה ברור ומכוון לדעתי בדעת הרמב"ם ע"פ האמת דאל"כ אין פירוש לדבריו ז"ל. היוצא מהמקובץ הלז דמוכרח מגמרא ואלפסי ורמב"ם דכשכוון בשעת כתיבה שכותב אות ואות מאותו השם אף דלא נתכוין לקדשו דודאי כשר בדעבד וזהו נקרא בדבריהם לשמן ודו"ק. ואם כן ה"נ בנ"ד שאלתי להסופר ואמר כי שידע מכל השמות דאינם נמחקים שהם שמות ושכוון בשעת כתיבה לכל אות ואות מאותיות השם רק דלא נתכוין לקדשו בפירוש קודם כתיבה כי הי' סבר דזה אינו צריך רק בשם הוי' דהוא חמור משאר שמות דודאי כשר לפי הנ"ל ואין להקשות כיון דהסופר לא ידע שיש עיכוב בדבר לכוין לאותיות השם טפי משאר הספר האיך נאמין לו דילמא לא כוון ולאו אדעתי' דכל מילתא דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' כמו דאמרינין בכמה דוכתי' בשחיטות בשחט בסכין פגום ולא ידע שהוא פגום ואח"כ אמר ששחט שלא במקום הפגימה דאינו נאמן מטעם דמילתא דלא רמי' עני' כו' ובהלכות פסח במחבת דאף דאמר שלא היה בן יומו אמרינן דלאו אדעתי' אבל ז"א דאמר לי בפירוש דאינו כותב שום תיבה עד שמוציא אותה קודם בפה כמבואר בש"ע ומכוין לפירוש המלות כדי שלא יטעה ומכ"ש בהשמות שידע עכ"פ שאינם נמחקים שזוכר בפירוש שמה מאוד זהיר בהם לכווין לאותיותיהם ולפירוש המלות שלא יטעה בהם ואמר לי דוגמא כגון שכתב אלקי האלקים זוכר' בפירוש שכוון שהוא אלקי על כל אלקים מכל זה נראה דודאי רמי' עליך לכוין לאותיות השם וא"כ כפי הנ"ל בוודאי כשר הוא ויותר מזה כראה אף דעת הגהת מרדכי בביאור מרדכי מהגאון הנ"ל דדעתו שצריך עכ"פ לומר בפירש קודם כתיבת השם שמכווין לאותיות השם מ"מ כשר בנ"ד דהרי הוציא התיבה בפיו קודם כתיבה וכוון לפירוש המלות ומה צריך עוד אמירה יותר וז"ב ובפרט בעיקר הדבר שהוא מלתא דרבנן דודאי מן התורה אינו פסול אף באזכרה רק בפירוש שלא לשמן [שלא לשם אותיות השם וכמ"ש בחידושי רשב"ץ שהבאתי לעיל בחידושי גיטין דף כ' עיי"ש] וא"כ בדרבנן הלך אחר המקיל ובפרט שלא יהא צריך גניזה כמה יריעות דהוא גנאי גדול לס"ת כמבואר בכמה מקומות וא"ל כיון דנכשיר הס"ת לברוכי עליה א"כ שוב הוי מילתא דאורייתא כיון דכל הברכות הוא רק דרבנן וא"כ לא תקנו רק בספר כשר לפי דבריהם דבספר פסול הוי ברכה לבטלה לא מבעי' לדעת הפוסקים בא"ח סוף סי' רט"ו ס"ק ו' במ"א דגם ברכה לבטלה הוי רק לא תשא מדרבנן אלא אפי' לדעת הרמב"ם שם שהוא דאורייתא מ"מ הרי מבואר בשו"ת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן שאלה רל"ט דגם בספר שוודאי פסול מותר לברך שאין הברכה תלויה בספר אם כשר אם פסול אלא על הקריאה בין בכשר בין בפסול עיי"ש וכן מבואר בש"ע בא"ח סימן קמ"ג סעיף ד' ברמ"א דבשעת הדחק מותר לברך על הספר הפסול דא"כ שוב הוי רק דרבנן ובדרבנן שמעינין להקל ובפרט בהצטרף ע"פ האופן הא' כנ"ל בנ"ד בשאר השמות דאין צריך לקדשם רק שם הוי' ובאמת מצינו בגמרא בכמה דברים שחמור שם הויה משאר שמות לענין שם המפורש כדאמרינן לא כשאני נכתב אני נקרא וכל ההוגה את השם באותיותיו כו' ובמקדש כשהיו מזכירין ככתבו ה' אומרים בשכמל"ו ולא בשאר שמות ועוד בכמה דברים כמבואר בסוף הדף

עוד רגע אדבר ואל יחר בעיני אדוני אדברה אך הפעם הגם שאין לי עסק בנסתרות מ"מ במה שהרשיתי התבוננתי וראיתי בספר שערי אורה שער א' בפתח דבריו ששם בו ד' הוא עיקר וכל שאר שמות הקדושים כולם כדמיון הענפים הנמשכים ממנו לבד משם אהי' וכן מבואר ביותר בשער החמישי שהשם המיוחד הנקרא ידו"ד הוא השורש והעיקר לכל שמותיו וכל השמות כולן בו נאחזין ע"ש ואף שהדברים הנ"ל עומדים ברומו של עולם בהדי כבשי דרחמנא ל"ל מ"מ לפי פשוטו הוא כמשמעו לפי זה נראה בנ"ד כהפוסקים דכיון שקידש השם הוי' דהוא עיקר ממילא נתקדשו כל שאר השמות ודו"ק אף שאין מביאין ראי' מזה להלכה מ"מ לא נמנעתי מלכתבו להיות סניף לשאר הראיות באופן הא' דלעיל. אחר כתבי זה בא לידי ספר בני יונה מהגאון מוה' יונה לנד סופר בעהמ"ח ספר מעיל צדקה וראיתיו שכתב בסי' רע"ו סעיף ב' בקיצור ארוך בענין כתיבת אזכרות וז"ל ואפי' אם חישב כן במחשבתו שכותב שם השם ב"ה לשם ס"ת סגי לאפוקי שלא