השיב משה יורה דעה ס

תנאי מפורש דאף אי אמרינן דמהני טענת אונס היינו משום דלא התנה אדעתא דהכי א"כ באונס דשכיח דמסיק אדעתי' ומיבעי לי' לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי' ואמרינן דקבל עלי' שיהא המעשה בטל אם לא יתקיים התנאי אף שיהי' אנוס באונס דשכיח וכמבואר בש"ס דנדרים וז"ב למעיין היטב בס"ד אבל בירור עדים שהי' אנוס ודאי צריך אף בסתם תנאים וז"ב. ועוד נ"ל ברור דבסתם תנאים אף אם עבר במזיד המועד מ"מ מחויב שכנגדו עדיין לקיים השידוך אם לא תבעו כלל לפני המועד דהא בסתם תנאים לא הוי הטעם דבטלו התנאים רק משום שעבר שכנגדו על שבועתו כמ"ש ובלא תביעה הרי לא עבר על שבועתו כלל כמבואר בח"מ סי' ע"ג סעיף ו' ובסמ"ע שם ס"ק י"ט ובש"כ ס"ק י"ט משא"כ כשהיה תנאי מפורש דאז א"צ לתביעה כלל דאף שזה לא עבר על שבועתו בלא תביעה מ"מ הוא לא שיעבר נפשי' רק ע"ד שיקיים חבירו התנאי ולא עדיף בלי תביעה דאמרינן דל"ל לקיים מאם הי' אנוס דלא הי' יכול לקיים ואעפ"כ אמרינן דלא נתחייב חבירו רק ע"ד שיקיים התנאי מה לו לאונסו ה"נ הוא לא שיעבד נפשי' רק ע"ד שיקיים התנאי והרי גם בנשבע לפרוע הוא מנגד קצת להשכל כיון דנשבע עתה הי' לו לתבוע א"ע לקיים שבועתו ובאמת לא ראיתי לזה שום ראי' מגמרא רק מקורו מתשובת הרא"ש וגם הרא"ש לא הביא שום ראי' ומ"מ חלילה לנו לחלוק מדעתינו על אבות עולם אבל הבו דלא להוסיף עלי' דזה שייך דוקא לענין שלא לחייב זה כעובר על השבועה דעלול לשכוח והוי כאנוס אבל מ"מ חבירו לא נתחייב רק אם יקיים אבל כשאינו מקיים יהי' ע"י מה שיהי' הן ע"י אונס הן ע"י שלא תבעו חבירו מ"מ לא נשתעבד רק ע"ד שיתקיים התנאים כנ"ל ברור כשמש בס"ד. ועוד נ"ל לומר סברא ברורה דבשלמא בענין הפרעון שהוא רק תועלת חבירו צריך חבירו לתבעו משא"כ קיום השידוך שהוא תועלת עצמו ג"ם צריך שיתבוע א"ע כדי שיתקיים השידוך והבן כי סברא נכונה היא לדעתי ובפרט בענין שצריך תביעה שאין מקורו אלא מהסברא דמסתבר כן להרא"ש ז"ל ודאי ראוי לנו ליזול בתר סברא ומ"מ אביא ראי' ברורה לדבר דהלא בנדרים ד' כ"ז בהאי דאתפיס זכוותי' כו' ובחו"מ סי' כ"א וסי' ר"ז סעיף ט"ו לא כזכר כלל שצריך לתובעו בתוך ל' שיבא וא"ל דלא היה בתוך העיר שאני דאדרבא דכשהוא בתוך העיר מסתבר טפי דא"צ תביעה כמבואר בל' הש"כ שם בסי' ע"ג ס"ק י"ט ועוד דאם נימא כן הרי בנד"ד שהשאלה סובב עליה ג"כ אינם בעיר א' מה אית לך למימר דלא תקשה מהא דנדרים דדוקא בפרעון מלוה צריך תביעה שכן הדרך שמלוה תובע חובו משא"כ בתנאי אחר א"צ תביעה כלל א"כ ה"נ נימא בהשלשת נדוניא שאין זה פרעון חוב לאבי החתן רק שצריך לקיים התנאי ולהשליש ביד השליש א"צ לתביעה כלל והוא נכון מאוד בס"ד. וא"כ לפ"ז אפשר לומר דאף בסתם תנאים א"צ לתביעה ומיהו כראה דהיכא דשניהם צריכים לסלק ליד שליש א"כ אם לא תבע א' לחבירו ודאי ראוי לומר דמחלו זה לזה הזמן כיון דשניהם לא קיימו ולא השלישו דכ"א יאמר אחר שראיתי שלא השלשת אתה לכך גם אני לא השלשתי משא"כ כשתובע א' לחבירו שיבא להסילוק ולא בא אבל כשצריך רק א' לסלק א"צ תביעה קודם הסילוק מיהו אם לא בירר לאיזה שליש ישליש רק ליד שליש המרוצה שיתרצו עליו א"כ צריכים ריצוי קודם הסילוק א"כ מסתבר דצריך תביעה והודעה מתחל' דהא לא ידע אצל מי ישליש שיסכי' עליו שכנגדו מיהו בתנאי מפורש שיסלק בזמנו שעל זה דוקא נעשה השידוך וא"צ לסלק רק א' מהן או שאין התנאי מפור' רק על הסילוק של א' מהן אז ודאי דצריך זה שהתנאי עליו למיעבד כל טצדקי לסלק בזמנו אף אם לא ביררו השליש מחויב לשאלו לאיזה שליש ישליש כדי לקיים התנאי שיתקיים הקשר דכל שאינו מקיים התנאי אף אם הוא אנוס נתבטל הקשר כנ"ל: והנה אחר שכתבתי הסברא דאף אם לא עבר על שבועה כיון שלא היה תביעה מ"מ שכנגדו פטור כיון שלא נתקיים התנאי מצאתי און לי בתשובת נודע ביהודא חלק י"ד סי' ס"ח שכתב שם בנד"ד ח"ל ואף אם נימא שהמחותנים לא מברו על השבועה שאף מי שנשבע בפועל לפרוע לזמן ידוע אם אין חבירו תובעו אין עליו עונש חרם או שבועה וכמבואר בחו"מ סי' ע"ג בסמ"ע שם ס"ק י"ט ובש"כ שם ס"ק י"ט מ"מ אין ר"ל שהמחותנים עברו על השבועה רק שעכ"פ החתן והכלה ממילא נפטרו מהשבועה ומהחרם כיון שלא נתקיים הפרט הזה עכ"ל א"כ הה"ד בנד"ד שהמסלק רק א' ולא קיים או שהתנאי רק על א' ולא קיים דאף שלא היה תביעה ולא עבר על השבועה מ"מ שכנגדו פטור ואף אם יש מקום לחלק בין הא לנד"ד מ"מ כל מ"ש בענין התביעה הוא נכון למבין בס"ד. ומעתה אם יתברר לב"ד בנד"ד שהיה תנאי מפורש בתחלת השידוך שיסלק בזמנו ורק אדעתא דהכי נעשה השידוך אז אף אם יתברר שהיה אנוס פטור זה מהתקשרות אף אם לא תבעו ואם לא יתברר כנ"ל אז לא יפטור רק אם יברר שכתב לו אגרת ותבעו כמו שטען וזה לא יברר שהיה אנוס ואז צריך התרה לרווחה דמלתא ולא מן הדין דלא שייך באונס כזה כ"כ שמא יביא עדים דאין אדם יודע מה במטמונו של חבירו ומנא ידעו שהיה לו קוצר יד ואף דטרח אחר זוזי וכדומה דלמא שלא להשביע עביד רק אם טוען אונס אחר שיוכל להיות שיודעים בו עדים בבירור ולא הביא עדים אז צריך התרה מן הדין מהטעם שכתב הט"ז כנ"ל ובפרט לפי מ"ש השואל דכתב לו אגרת והשיב לו בכתב שהסילוק בידו לסלק קודם החתונה א"כ אם יתברר שהאגרת הנ"ל ממחותנו הרי נתברר דתבעו ולא רצה לסלק לזמן המוגבל א"כ א"צ לבירור שהיה תנאי מפורש קודם דבעבר במזיד ודאי דנתבטלו התנאים בכל תנאים דעלמא כמבואר בט"ז להדיא ובתשובת נ"ב חלק יו"ד סי' ס"ח ע"ש ואם יתן אמתלא שהיה אנוס ולא רצה לגלותו למחותנו הרי נתבאר דאינו נאמן לומר שהיה אנוס לחייב את שכנגדו וכ"ש אם יתבררו שני הטענות שהיה תנאי מפורש ושיסלק ותבעו שכתב לו אגרת כמו שטען או שיודה לו זה שיפטור מהקשר ואף שהתנאי מפורש שקודם כתיבת התנאים לא היה תנאי כפול הנה אם לא נתברר שהיה אנוס דלדעתי הוא כמעט דבר שא"א לברר כמ"ש דאז אף אם לא היה תנאי מפורש קודם כתיבת התנאים בטלו התנאים כמ"ש א"כ ודאי א"צ לתנאי כפול דהא דבטלו התנאים לא משום דהיה תנאי בעיקר המעשה כלל הוא רק דאמרינן דהחרם חל על כל מה שנדבר ביניהם וא"כ אם א' עבר על שבועתו אף בדבר קטן שוב שכנגדו נפטר א"כ מה לך לתנאי כפול הא לאו מדין תנאי אתינן עלה ודין תנאי הוא באם שמקבל עליו א' איזה דבר והתנה בו תנאי דאז אמרינן דאם לא הותנה בדיני תנאי התנאי בטל והמעשה קיים אבל כשנשבעו זה לזה ודאי צריך לקיים כל א' מה שנשבעו וא"צ לכפול דאטו אם כשבע א' שיעשה דבר זה יצטרך לכפול ואם לאו לא חיילא השבועה ישתקע הדבר ולא יאמר דמה ענין זה לתנאי דלגבי זה שמחייב עצמו הוי מעשה ולא תנאי וכן הכא בנד"ד הרי הוי זה כנשבע שיסלק לזמנו וכיון שעבר הרי שכנגדו פטור כמו שהוא הדין בנשבעו זה לזה ועבר א' מהן דפטור השני וזה ברור בלי שום פקפוק ואף אם יתברר שהיה אנוס דאז אנו צריכים לתנאי מפורש שקודם כתיבת התנאים ומטעם דזה לא שיעבד נפשי' רק על תנאי זה דאז יש מקום לומר דצריך ת"כ עיין בחו"מ סי' ר"ז סעיף א' ובסמ"ע שם ס"ק א' ובסי' רמ"א סעיף "ב ובאה"ע סי' נ"ח סעיף ב' מיהו לאו ד"ה היא עיין שם באה"ע סי' ל"ח סעיף ד' וב"ש שם ס"ק וא"ו ועיין במה"ש ובע"צ ובספר מאמר קדישין על ח"מ בסי' ר"ז מ"ש בשם ב"ה באה"ע סי' ל"ח דנהגו דלא ליבעי תנאי כפול רק באיסור בקידושין ובגיטין אבל בכל דיני ממונות הוי תנאי בלא כל זה רק בקרקעות כותבין כתנאי ב"ג וב"ר וכן נהגו בכל בתי דינין בישראל ועיין במס' ב"ב דף קל"ב ע"ב ברשב"ם ד"ה ואם לאו ושם בתוס' ד"ה לא החזירו ועיי"ש בחדושי הרמב"ן עכ"ד ואפשר לומר דלענין שיפטור מהחרם הוי מלתא דאיסורא וצריך ת"כ כמו בגיטין וקידושין ועיין בהר"ן ז"ל במס' קידושין פ' האומר על המשנה ר"מ אומר כל תנאי כו' ע"ש מ"ש בשם האלפסי בתשובה ומ"ש שם ולאו למימרא דבאיסורא בעינן להן טפי מדינא דאדרבא בממונא אשכחן להו ולא באיסורא אלא דלא קי"ל כר"א ומיהו בגיטין וקידושיו חיישינן להו לחומרא ע"ע ועיין בתשובת מהר"ם לובלין ס' קכ"ב מ"מ רוב הפוסקים פסקו כר' מאיר עיין בתוכ' פ' מי שאחזו בגיטין דף ע"ה ע"א בד"ה לאסוקי הכא וברא"ש ז"ל שם ועיין בהרא"ש ז"ל בכתובות פ' אלמנה ניזונית ובקידושין פ' האיש הקדש וב"ב פ' י"נ מ"ש בענין ת"כ ע"ש ועיין בהר"ן פ' האיש מקדש מ"ש על האי עובד' דהאי גברא דזבין נכסים אדעתא למיסק לארעא דישראל כו' ע"ש ועיין בתוס' במס' קידושין דף מ"ט ע"ב ד"ה דברים שבלב ע"ש דדחו לדעת הרשב"ם והנה המופלג מוה' דוד מליסקא השואל בנד"ד הקשה על הפוסקים דפסקו כר"י בגיטין דף י"ח ע"ב דשנים משום עדים והשאר משום תנאי א"כ אמאי הגט בטל כשלא חתמו כולם הא לא כפלי' לתנאה והנה לכאורה יפה הקשה דא"ל בזה כמ"ש התוס' והרא"ש שם בפ' מי שאחזו דכל דנזכר תנאי בגמ' מיירי בדכפלי' לתנאי' אלא דלא חש לפרש דהא בהאי פלוגתא ודאי איירי בדלא כפלי' דהא לר"ל דאמר כולם משום עדים ודאי דא"צ לכפול ודכוותי' איירי גם ר"י ועוד דא"כ קשה להפוסקים דפסקו הלכתא כר"מ דבעינן ת"כ לימא הך איכא בינייהו אם צריך לכפול והנה מה שרצה המופלג הנ"ל להוציא מזה דבתנאי שהוא קודם למעשה א"צ ת"כ ז"א דהא שניהם צריכין להיות תנאי קודם למעשה וגם ת"כ כדאיתא בגמרא ובכל הפוסקים ואין לחלק בענין תנאי קודם למעשה ולומר דדוקא בהתנה בשעת נתינה בעינן ת"כ בגט דאף דבשעת נתינה הוי התנאי קודם למעשה מ"מ כבר נכתב הגט קודם דמלבד שזה דוחק דבלא נתינה אין כאן עדיין מעשה של גירושין דבכתיבה לחוד לא מתגרשה וג"כ קשה מקידושין דאם אמר לה אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה הרי לא הי' שום מעשה קודם התנאי ואעפ"כ צריך לכפול תנאו כמבואר בטור אה"ע סי' ל"ח להדיא דהא הטור שם מיירי בהשלים כל תנאו ואח"כ נתן בידה ע"ש בטור ואם כן לא הי' שום מעשה כלל קודם התנאי ואעפ"כ פסק דצריך להיות כפול וזה פשוט וברור כשמש דלכל הפוסקים דפסקו כר"מ גם בתנאי קודם למעשה צריך להיות כפול ועוד דהא בתנאי ב"ג וב"ר דמיני' ילפינן ת"כ לא הי' ג"כ שום מעשה כלל קודם התנאי ועיין בתו' מס' קידושין פ' א' דף וא"ו ע"ב ד"ה לא החזירו. ולענין קושיתו נ"ל דלק"מ די"ל כיון דלא אמר בלשון תנאי כלל הוי גילוי דעת דהוי כמו התנה וכפל ועדיף מהתנה ולא כפל כמ"ש הר"ן ז"ל סברא זו בפ' האיש מקדש בזבין אדעתא למיסק לא"י וזה נכון בס"ד ועוד י"ל ע"פ מ"ש הב"ש באה"ע סי' ל"ח סעיף קטן ב' כשם חה"ר והר"ן דאם אתנה עם שליח א"צ ת"כ עכ"ד ע"ש א"כ ה"נ שאינו מתנה עם האשה רק עם העדים שהם שלוחיו לכתוב ולחתום א"צ ת"כ וזה ברור ואמת בס"ד כנ"ל. ועפ"ז יובן היטב דברי הנ"י בב"מ פ' איזהו נשך בהאי עובדא דאיתא בגמ' שם ד' ס"ו ההיא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו אינגד ואיתנח א"ל אמאי קא מיתנחית אי קיימת דידך אנא אר"ז פיטומי מילי בעלמא ננהו עכ"ל הגמרא והאלפסי שם הצריך לענינינו וכתב שם הנ"י וז"ל דאצטריך לי' לר"ז למימר היכי דמיירי שהגט ככתב ומסרו לשליח לתנו לה ועדיין לא נתן כו' ע"ש עכ"ל ויש לתמוה טובא במ"ש ומסרו לשליח דשליח מה בעי הכי כיון ששניהם לפנינו האיש והאשה ואדרבא הלא כתבו הפוסקים דלכתחלה אין לגרש ע"י