השיב משה יורה דעה נט

מכאן כלל להא דאם נשבע רק א' ודוק. וגם לפי מ"ש הרמב"ן שם שהמצוה היה רק שלא ניקח ארצם ע"ש א"כ אין ראיה משם כלל וכן לפי מ"ש שם עוד הרמב"ן דלשון אל תתגר משמע רק מריבת חנם כמו יגרה מדון א"כ וודאי דאין ראיה כלל משם וע"ש במ"ש הרמב"ן דעם כל זה נענש דוד כמבואר בירושלמי פ"ק דר"ה וע"ש מ"ש שם הר"י דיליאון בספר מגילת אסתר ע"ש סיומא דמלתא דאין להקל רק בנשבעו זה לזה וז"ב. והנה לפי מה שבארתי דעת הזקן שבתשובת הר"ש משנץ יבואר היטב מה שאמר ולא הרויח אלא בתשומת יד עיין בהגהת מרדכי דמס' שבועות כי כן איתא שם בתשומת יד ובב"י בסי' רל"ו איתא ולא הרויח אלא תשומת יד בלא בי"ת והכה הב"ח פי' דתשומת יד היינו הק"ס דר"ל דזה שלא עיכב בטל הק"ס לנגדו וא"צ ליתן קנס ע"ע אבל לענ"ד לא נהירא דהיכן מצינו ק"ס שיקרא תשומת יד והל"ל ולא הרויח אלא הק"ס או שיאמר ולא הרויח אלא הקנס ולי נראה דתשומת יד היינו הת"כ שכן הדרך ומנהג שקודם כתיבת התנאים עושין ת"כ וכ"כ מהרי"ו בתשובה סי' קל"ז שקורא לת"כ תשומת יד כי כן נקרא בל' הראשונים ונראה דהיינו ששם ידו עמו כפירש הראב"ע על פסוק או בתשומת יד בפ' ויקרא ע"ש והנה יש להבין דעת הזקן דלמה הת"כ אינו חל על זה שלא עיכב והחרם חל עליו ולפמ"ש א"ש דאם פירשו בשעת הת"כ שישאו זא"ז לזמן פ' ותקעו כפם דהא וודאי בכה"ג איירי דאל"כ ודאי אין סברא לומר דנפטר מהת"כ שהיה סתם ומהחרם של התנאים שהתנו לזמן לא נפטר רק ודאי ע"כ איירי בכה"ג לכך אם העביר א' המועד נפטר מהת"כ דהא כ"ז שלא ככתבו התנאים אין עליהם חרם הקהלות שלא יחזרו בהם רק הת"כ לבדו חל עליהם והרי נעשה בענין א' רק על זמן פ' לכך זה שעבר המועד כבר עבר הת"כ וחבירו אין עליו עונש הת"כ כלל אבל כיון שנכתבו התנאים יש עליהם חרם הקהלות שלא יחזרו בהם וגם קבלו עליהם חרם על זמן א"כ יש כאן ב' ענינים והרי קבלו עליהם ב' ענינים חרם סתם של הקהלות וחרם על הזמן לכך דעת אותו הזקן דאף שעבר א' על החרם של זמן מ"מ חרם הקהלות על גוף השידוך קיים גם על השני ודעת הר"ש משנץ אינו כן כמש"ל והעיקר כדעת הר"ש משנץ וכמו שפסק בש"ע וז"ב לדעתי דאיירי כאן הכל בשתי ענינים שנשתדכו וגם קבעו זמן לנשואין וע"ז כתב זקני הרמ"א מ"ש כשהיה אנוס אבל בענין אחד שהשדוכין נעשה מפורש על תנאי זה שלא יעברו המועד ודאי דאחר עבור זמן אין כאן לא חרם ולא שבועה אף אם היה העיכוב באונס דמ"מ לא היה החרם או השבועה רק על זמן זה ולא אח"כ וכמו שבארתי בס"ד מלבד הטעם של הב"ח והנה"כ שכתבו דמה בכך (ועיין בב"ח בי"ד סי' רל"ו ובט"ז וש"כ ונה"כ) שזה היה אנוס מ"מ זה לא קיבל עליו רק על תנאי זה וכמו שאבאר בס"ד ועיין בב"ח בי"ד סי' רל"ו ובט"ז והש"כ ונה"כ ובב"ח וש"כ בחו"מ סי' כ"א דאונס רחמנא פטרי' אמרינן רחמנא חייבי' לא אמרינן ומקור דין זה מירושלמי קידושין פ' האומר וגיטין פ' מי שאחזו וכר"י דקי"ל כוותי' לגבי רשב"ל והנה מבואר בירושלמי פ' האומר הנ"ל דהפלוגתא הוא בכתוב בשטר סמפון אנא מקדש ליך ע"מ מכנסינך ליום פ' ואין אתא יום פ' ולא כנסתיך לא יהוי לי כלום בזה פליגי אם אירע לו אונס אבל בכתוב בשטר סמפון אין אתא יום פ' ולא הוית כונסה לי לא יהא עליך כלום גם רשב"ל מודה דאונסא כמאן דלא עבד ע"ש והנה לכאורה עלה על דעתי דההפרש בין זה לזה דאם אמר לא יהוי לי כלום הרי תולה בדידי' ואמדינן דעתי' דלא רצה להפסיד אם הוא אונס ואדיבורא דידי' היא נתרצה משא"כ בכותב לא יהא עליך כלום דתלה בדידה ובוודאי היא אינה מקנה עצמה לו רק אדעתא שיקיים התנאי ומה לה לאונסו וקצת דומה לזה איתא בתוס' במס' כתובות פ' נערה שנתפתתה ד' מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה ע"ש שכתבו כיון דתלוי נמי בדעת המקדש לא אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה שיעשה בעל מום ע"ש מיהו בירושלמי פ' מי שאחזו איתא בלשון הפלוגתא דאין אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עליך כלום בזה פליגי אם אירע אונס ובכתב אין אתא יום פ' ולא כנסת לי לא יהיה לי עליך כלום גם רשב"ל מודה ע"ש הרי בשניהם כתוב לא יהוי לי עליך כלום וזה מורה דעיקר ההפרש הוא דבלשון דפליגי בי' איתא בשניה' בירושלמי דקידושין ודגיטין ואין אתא יום פ' ולא כנסתיך ובהלשון דמודה רשב"ל איתא בשניהם בירושלמי דקידושין וגיטין הנ"ל ולא הוית כנסה לי או ולא כנסת' לי דדא ודא אחת היא אלא דזה היא עיקר ההפרש דאם כתב ולא כנסתיך סובר רשב"ל דלא ביטל הקידושין רק כשלא יכניסה ברצונו דכן משמע הלשון ולא כנסתיך משא"כ כשהוא אנוס אז לא ביטל הקידושין והיא כשקבלה הקידושין נתרצית אדיבורא דידי' משא"כ כשאמר ולא כנסת לי או ולא הוית כנסת לי דהיינו אם לא תינשא לי משמעו אפי' אם בע"כ של בעל לא תינשא דומה לזה איתא בבבלי ריש כתובות ב' ע"ב לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו ע"ש ובב"ק דף ז' ע"א ושלם בע"כ משמע ישלם מדעתו וז"ב לדעתי בדעת רשב"ל מיהו ר"י ורשב"ל ודאי הלכה כר"י דאף שהוא אנוס מה לה לאונסו מ"מ היא לא מקנה נפשה רק אדעתא דהכי שיכניסנה ליום פ' דאונס רחמנא פטרי' אמרינן אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן וכדאיתא בהר"ן וש"פ ולא איבעי' להרי"ף ולהרמב"ם ורוב הפוסקים והמחבר בש"ע אה"ע סי' קמ"ג סעיף ח' דפסקו כת"ק דרשב"ג בגיטין פ' מי שאחזו בהמשנה דף ע"ה ע"ב ע"ש א"כ ודאי דהלכה כר' יוחנן הנ"ל דהא איתא שם בירושלמי פרק מי שאחזו דר"י לא סבר כרשב"ג ורשב"ל סובר כרשב"ג וא"כ כיון דקיי"ל דלא כרשב"ג א"כ ממילא דלא קיי"ל כמי כרשב"ל אלא אפי' להפוסקים דפסקו כרשב"ג מ"מ לא מפקינן מהכלל דר"י ורשב"ל הלכה כר"י ואף דאיתא בירושלמי דר"י כא סבר כרשב"ג א"ה ראוי לנו לומר דהפוסקים דפסקו כרשב"ג ממילא סוברים דלא כר"י דהא ליתא דהא להפוסקים כרשב"ג עכ"פ צ"ל דבבלי חולק על הירושלמי בהא דמדמה הא דר"י להא דת"ק דרשב"ג דהא על הני פוסקים קשה קושית התוס' בגיטין פ' מי שאחזו ע"ה ע"ב ד"ה כלל ארשב"ג אהא דאמר רבא נתינה בע"כ לא הוי נתינה ועכ"פ צ"ל כמ"ש התוס' דהכא להרווחה בעלמא עשה כן ע"ס א"כ ממילא דגם ר"י מצי סבר כרשב"ג א"כ ממ"נ קיי"ל כר"י דהפוסקים דלא כרשב"ג א"כ ודאי קיי"ל כר"י מתרי טעמי חדא דר"ל ור"י הלכה כר"י לבר מתלת ועוד דהא ר"ל סובר כרשב"ג דודאי אין לחלק בין הא דר"ל להא דרשב"ג דהא דרשב"ג דהוא להרווחה כ"ש הוא מדר"ל ודו"ק ועוד דלפוסקים הנ"ל אינו מוכח דהש"ס דילן חולק על הירושלמי במה שמדמה הא דר"י ור"ל להא דת"ק ורשב"ג דהא להפוסקים כת"ק לק"מ על רבא ודו"ק וכיון דאין לנו הכרח דתלמודא דידן חולק על הירושלמי ודאי קיי"ל כהירושלמי דהא דר"י ור"ל תולה בהא דת"ק ורשב"ג וכיון דהם פסקו דלא כרשב"ג א"כ לדדהו ודאי לא קיי"ל כר"ל ולהפוסקים דפסקו כרשב"ג א"כ עכ"פ מוכח לדדהו דהבבלי חולק על ירושלמי בדמיון זה שמדמה הא דר"י ור"ל להא דת"ק ורשב"ג אלא אף דר"י מצי סבר כרשב"ג כמ"ש א"כ כיון דאין הכרע מהא דרשב"ג א"כ ממילא הדרינן לכללא דר"י ור"ל הלכה כר"י וז"ב כשמש אצלי דהעיקר ככל הפוסקים הנ"ל דפסקו כר"י ועיין בח"מ סי' קע"ו סעיף י"ח בהג"ה וז"ל שותף שחלה או נאנס ולא עסק בשותפות אין הדין שהאחר ירויח ויתן לו עכ"ל נ"ל ברור הא דדקדק זקני הרמ"א ז"ל לכתוב בלשון שלילה אין הדין שהאחר ירויח כו' ולא כתב כפשוטו אין לו חלק בריוח היינו דנתכוון במתק לשונו דלא יהא לבע"ד לחלוק ולומר דלמה יפסיד חלקו בריוח הלא אנוס הוא ואונס רחמנא פטרי' לזה כתב אין הדין כו' ור"ל אף דאונס רחמנא פטרי' אמרינן רחמנא חייבי' לא אמרינן ואין זה נתחייב ליתן לו חלק ממה שטרח הוא לבדו מפני אונסו של זה וזה ברור ולכאורה קשה לפ"ז על הא דאיתא בח"מ סי' ר"ז סעיף ט"ז כשהיו חכמי ספרד כו' ע"ש הכא תקנתו של זה קלקלתו של זה שמא יהיה אונס גמור ולא יוכל לקיים וא"כ אם מחייב עצמו כמבואר שם בסעיף הקודם לזה דהיינו בב"ד חשוב שאם לא יעשה כך יתחייב כך וכך א"כ אם יהיה אנוס נפטר כמבואר שם דאונס רחמנא פטרי' משא"כ כפי מנהג חכמי ספרד שמתחייב עצמו בסתם ואח"כ עושים שטר מחילה באם שיעשה כך יהא החוב מחול לו א"כ אף אם יהי' אנוס שלא יוכל לעשות כך יתחייב דמ"מ הלה לא מחל רק ע"ד שיעשה כך ורחמנא חייבי' לא אמרינן שיתחייב הלה למחול מפני אונסו של זה דהא החוב הוא בסתם והתנאי במחילה וכמ"ש הש"כ בח"מ בסי' כ"א ס"ק ג' במי שמחייב עצמו לחבירו בדבר שאין חייב בו על תנאי שיעשה חבירו כך וכך וארעו אונס לחבירו דאעפ"כ לא נתחייב זה דאף שאנוס היה חבירו מ"מ הוא לא קיבל על עצמו חוב רק באם שיעשה חבירו כך א"כ הה"נ הוא לא מחל רק אם יעשה חבירו כך ואם כן איך עשו חכמי ספרד תקנה לזה וקלקלה לזה מיהו לפי המבואר בחלקת מחוקק באה"ע סי' נ' ס"ק ט"ז לק"מ ודו"ק ועיין במשנה למלך פ"ב מהכ' מכירה הלכה י"ח מ"ש הגאון המגיה שם ועיין בתשובה מהר"ם אלשיך סי' ועיין באה"ע בח"ע סי' ל"ח ס"ק א' ובב"ש שם ס"ק א' והנלע"ד כתבתי ודו"ק ועיין כל מה שכתב הנ"כ סימן רל"ו על הט"ז ס"ק י"ג וכל דבריו נכונים רק לדידי אין ספק דגם הט"ז איירי בכה"ג שלא נתפרש מתחלה שעושה על תנאי זה אף שכתב הנה"כ דפשט לשונו לא משמע כן די"ל דהיינו אין העיקר תלוי בו שכתב הט"ז אבל כשנתפרש דרק על תנאי זה נעשה השידוך היינו העיקר תלוי ואף אם נאנס זה אין שכנגדו מחויב לקיים כנ"ל ברור כשמש בס"ד: היוצא מזה דבנתפרש שהשידוך נעשה רק על תנאי זה דהיינו שיסלק לזמן פל' ודאי דאף אם היה אנוס באונסא דל"ש ונתברר בעדים אונסו דאין מחויב שוב שכנגדו לקיים משא"כ בתנאים דעלמא שהשידוך נעשה בסתם בתחלה וז"ב ומכ"ש באין עדים שהיה אנוס דאף אם הוי אמרינן דהאונס מועיל מ"מ אינו נאמן שהיה אנוס כל זמן שלא הביא עדים כמבואר בדברי זקני הרמ"א ז"ל ומכ"ש באונס דשכיח דאף אם היה אונס מועיל והיה לו עדים מ"מ אונס דשכיח ודאי אינו מועיל לכ"ע כמו שמבואר כל זה במ"ש לעיל ועניות הוי אונס דשכיח כמש"ל וכ"ש קוצר היד לפי שעה דאף אי הוי אמרינן דעניות ל"ש מ"מ הא ודאי שכיח ושכיח אף בעשירים וכמ"ש מהרי"ט ח"א סי' א' וז"ל וכש"כ קוצר היד דשכיח ושכיח אפי' בעשירים לפעמים אינם יכולים לתת לזמן הקצוב וכל כי האי הו"ל לאסוקי אדעתא ולפרש עכ"ל ובהא ודאי ליכא מאן דפליג עליה וז"ב

ולפ"ז גם בסתם תנאי שהשידוך נעשה בתחלה בסתם ואחר כך מתנין ומפרשין זמן הנשואין והסילוק דמ"מ לא יתחייב זה שכנגדו לקיים באם זה עבר המועד רק כשהיה אנוס זה שעבר המועד עד דהא זקני הרמ"א ז"ל איירי בכה"ג דהשידוך נעשה בסתם תחלה ולכך כתב דאם היה עדים שהיה אנוס מחויב שכנגדו לקיים וכמ"ש בנה"כ הרי מבואר דאף בכה"ג אינו מחויב שכנגדו לקיים רק באם היה העובר אנוס וכן מבואר להמעיין בט"ז ובנה"כ אם כן י"ל דאונס כי האי לא מועיל כיון דשכיח מיהו זה אינו דהא בסתם תנאים אינם בטלים משום דלא קיים התנאים דהא לא הי' תנאי בעיקר המעשה כלל רק דעיקר הטעם כמ"ש הט"ז דכיון דנשבעו זה לזה ודאי לא נשבע כל א' רק ע"ד שיקיים כל א' מה שנשבע ואם יעבור א' מהן על שבועתו אפילו על דבר קטן כל שבועתו של זה שכנגדו בטלה עכ"ד ונכון הוא וכמש"ל בדברי הר"ש משנץ ולכך בהי' אנוס אינו בטל דהא לא עבר זה על שבועתו א"כ לפ"ז אף אונס דשכיח איננו מבטל המעשה דמ"מ לא עבר על שבועתו דאנוס הי' משא"כ כשהיה