השיב משה יורה דעה נח

הדבר אשר דברתי דבשידוכין יש שתי ענינים וז"ב: והנה דאף שכתבתי דהב"י לא ס"ל כמהרמ"פ מ"מ העיקר כמהרמ"פ בסי' ע"ב דרבינו הב"י לא ראה השובת מהרמ"פ ואלו ראה וודאי הי' מודה לדבריו דהאמת יורה דרכו ועד לעצמו וכן מבואר מהש"כ בסי' רכ"ח ס"ק י"ב רק דבמקום דמועיל התרה יש להחמיר להתיר אף בענין א' כמו שהחמיר מהרמ"פ בנדר לעלות לא"י והוא רק חומרא בעלמא ומ"מ אין להקל. והנה ע"פ מה שבארתי נ"ל לבאר דעת הזקן שבתשובת הר"ש משנץ המובא בהגהת מרדכי ובב"י סי' רל"ו דאיך יחלוק על גמר' מפורשת בשבועת אברהם ואבימלך דמבואר להדי' דאם עבר האחד שוב אין על השני שום חיוב שבועה ולפי מ"ש א"ש דהזקן הנ"ל מחלק בין לא הי' כאן רק שבועה אחת שנשבעו זה לזה דאז אמרינן דאם א' עבר אז פטור השני דאדעתא דהכי נשבע אותו שבועה שגם חבירו יקיים אותו שבועה משא"כ בשנשבעו זה לזה על שני ענינים ועכב א' על ענין אחד דאז ראוי לומר דמ"מ צריך שכנגדו לקיים ענין שני שכל ענין שבועה בפ"ע והרי באותו ענין לא עבר חבירו הה"נ כיון שנשתדכו הרי קבלו עליהם חרם הקהלות שלא יחזרו בהן וגם קבלו עליהם שלא יעברו המועד א"כ אף אם עבר האחד על העברת המועד מ"מ חרם הקהלות קיים על גוף השידוך דע"ז לא עבר א' מהן עדיין ודעת הר"ש משנץ שהכל בענין ח' דהיינו בהשידוך והכל נעשה בפעם א' אף שהחרם חלוק מ"מ דומה לשבועת אברהם ואבימלך דזיל בתר טעמא דהרי גם שם לא התנה בפירוש כל א' ע"מ שיקיים גם שכנגדו רק מסתמא וודאי הוא כך דכל הנשבעין זה לזה ודאי כל א' דעתו ע"מ שיקיים חבירו גם הוא א"ם ה"נ דעת כל א' שיקיים חבירו כל אשר התנו באותו ענין וכן כתב הט"ז להדיא בסי' רל"ו ס"ק י"ג וז"ל ואם יעבור א' מהם על שבועתו אפילו על דבר קטן כל השבועה של זה שכנגדו בטלה וזה נכון ומסתבר באמת כנ"ל ברור: ועפ"ז א"ש לשון הב"י דמסיק וכתב אחר דברי הר"ש משנץ והזקן וז"ל ודברי הר"ש נכונים בטעמן עכ"ל וקשה הלא דברי הר"ש משנץ הם גמרא מפורשת ואיך שייך להסכים לדבריו מצד הסברא לומר נכונים בטעמן כיהודה ועוד לקרא והול"ל ודברי הר"ש משנץ הם מבוארים בגמ' א"ו דהוא הדבר אשר דברתי שיש לבע"ד לחלוק ולומר דאינו דומה להא דמבואר בגמ' דהתם על אותו דבר בעצתו שעברו אמרינן דהוחלה אבל כאן אף דעבר על חרם בהזמן מ"מ אפשר לומר דחרם שעל גוף השידוך קיים על שכנגדו אבל מצד הסברא כראה דאין לחלק בזה כיון דעיקר הטעם הוא דאנן סהדי דלא כשבע כל א' רק ע"ד שיקיים חבירו ג"כ הה"נ אכן סהדי בכך דלא קיבל עליו כל א' רק ע"ד שיקיים השני השידך בכל אופניו ותנאיו ולכך כתב שפיר הלשון נכונים בטעמן כנ"ל בביאור דברי הזקן והר"ש משנץ והב"י. והנה לכאורה הי' עולה על הדעת לידון בדבר חדש דאף אם לא נשבעו זה לזה רק נשבע א' לבד שלא יעשה לחבירו רעה באיזה ענין ידוע ואח"כ עשה חבירו לו רעה באותו ענין דשוב אין איסור שבועה עליו אף דלא התנה שום תנאי בהשבועה מ"מ ודאי אדעתא דהכי שיעשה חבירו לו רעה בזה לא נשבע ומנא אמינא לה דהלא הראי' שהביא בהגהת מרדכי מפ"ק דסוטה והראי' שהביא רבינו ירוחם ממדרש תהלים סי' ס' הוא רק בנשבעו זה לזה דהרי אברהם ואבימלך נשבעו זה לזה וכן יעקב עם לבן כרתו ברית זה עם זה רק אנא אמינא לה מהאגדה בב"ר ובתנחומא שהביא הרמב"ן בסוף ספרו שחיבר על ספר המצות של הרמב"ם וז"ל בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים וארם צובה פגע באדומים ובקש לזנבם והוציאו לו אצטיליות שלהן רב לכם סוב את ההר הזה פגע במואבים וביקש לזנבם הוציאו לו אצטיליות שלהן אל תצר את מואב שלח יואב את המאורע באותו שעה לא נהג עצמו כמלך אלא עמד והעביר פורפירין מעליו ועטרה מעל ראשו נתעטף והלך לו אצל סנהדרין ואמר להם רבותי לא באתי בכאן ללמוד אלא ללמד ואם אתם נותנים לי רשות אני מלמד שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומים כו' והלא הם פרצו הגדר תחלה ויאסוף אליו בני עמון ועמלק פגע במואבים ובקש לזנבם הוציאו כו' והלא הם פרצו הגדר תחלה שנאמר וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור כו' ע"כ ע"ש והלא לא נצטוו רק ישראל ומושבעים ועומדים מהר סיני כדאיתא במס' שבועות פ' שבועות שתיים ד' כ"ט ע"א וד' כ"נ ע"ב ובנדרים ד' ח' ע"א וכדקי"ל בי"ד סי' ב' סעיף ב' ובסי' קי"ט סעיף ח' ועיין בט"ז יו"ד סי' ב' ס"ק ואו ובש"כ שם ס"ק י"ב ובט"ז סי' קי"ט ס"ק ט' ובש"כ שם ס"ק כ"א וכ"ב ואדום ומואב לא נצטוו ולא הוו מושבעים ואעפ"כ אמרינן דכיון דפרץ הגדר תחלה הותרו ישראל כמו דאמר במדרש תהלים לענין פלשתים וארמיים דנשבעו זה לזה דהותרו מטעם זה אלמא דאף שאין נשבע אלא א' מ"מ כשכנגדו פרץ הגדר והתחיל להרע לו באותו הענין הותר זה משבועתו ובוודאי דה"ט דאמרינן אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע דכשכנגדו יעשה לו רעה והוא יהיה אסור בשבועתו כנ"ל

מיהו אחר העיון קצת אמרתי דאין ראיה מכאן בהקדים דהא הרמב"ן שם בסוף ספר המצות הנ"ל השיב על הרמב"ם במה שלא מנה בספר המצות במנין המצות אל תצר את מואב באמרו בשורש השלישי שהן מצות שעה והשיב עליו מב"ר ומתנחומא הנ"ל במה שלא אמרו אדונינו דוד והסנהדרין ליואב שהן רק מצות שעה ע"כ השגתו ולי כראה ליישב דברי רבינו הרמב"ם ז"ל ואדרבא מהמדרש הנ"ל יהיה מוכרח כדברי הרמב"ם ומקודם אביא ראיה ברורה להרמב"ם דהוא רק מצות שעה דהא בלא השגה ג"כ יש להבין מנ"ל הא לומר על מצוה הנאמר בתוה"ק סתם דהוא רק לשעה כיון דאין לנו הוכחה מדברי רז"ל דהיה קבלה בידם כך לכנ"ל דיצא לו זה ממה שדרשו רז"ל בב"ק דף ל"א אל תצור את מואב וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות כו' ע"ש והנה קושיא זו שהקשה הגמ' וכי מה עלה כו' לא קשה רק אם נימא דהמצוה היה רק למשה לשעה אבל לא לדורות דהציוו למה דהלא ידוע דכל מה שעשה משה לא עשה רק ע"פ ה' ובכל עת דיבר השי"ת אתו וא"כ וודאי לא יעשה שלא ברשותו אבל אם נימא דהמצוה היה לדורות כשאר כל המצות א"כ אין כאן התחלה לקושיא הגמ' הנ"ל דאטו כל מלך ישראל לא עשה היה ביד חכמי הש"ס שהמצוה לא נאמרה רק למשה לשעה לכך הקשה מלחמה בלא שבא אליו דבר ה' תחלה א"ו מדהקשה הש"ס הכי ש"מ דמקובל הגמ' שפיר וא"כ דברי הרמב"ם מוכרחים ולדעתי היא ראיה ברורה בס"ד ועפ"ז נתישב השגת הרמב"ן הנ"ל ג"כ דהא התוספת שם בב"ק דף ל"ח הקשו דהא מגמ' הנ"ל משמע דעיקר המצוה דאל תצור את מואב היה בשביל שנאמר צרור את המדינים מהא דמשני שם נשא משה ק"ו מהמדינים כו' וזה היה אחר מעשה דבלעם והלא ממדרש הנ"ל שהבאתי מבואר דאחר ששכרו לבלעם כבר הותרו לצור את מואב כי הם פרצו הגדר ותירצו דדחי' בעלמא היה למואבים מפני חילול ה' ע"כ דברי התוס' והכה מזה ג"כ יש ראיה חזקה להרמב"ם דהוא רק מצות שעה דאל"כ קשה באמת על אדונינו המלך דוד איך הותר לזנבם הלא התורה אמרה אל תצור דאף שדחה את אויביו בקש אבל מה יענה באמת בעת שידובר בו תירוצו של הגמ' הנ"ל דמיני' מוכרח דהציוו היה אחר שפרצו הגדר תחלה ושכרו את בלעם ואף דהתוס' כתבו וקרא דשופטים שלחצם עגלון מלך מואב היה לו להביא אלא שמן התורה רצה להביא מפני חה"ש עכ"ד משמע דר"ל דאמתלא אמיתית היה מה שלחצם מלך מואב ע"ז וודאי קשה דכיון דידעינן דהמצוה קיים אף אחר שפרצו גדר ושלחו לבלעם א"כ הרי חזינן דהציווי של תורה היה בזה אף אם יפרצו המואבים הגדר וע"ז ישראל מושבעים ועומדים א"כ מה יתן ומה יוסיף הא דלחצם עגלון וע"ק מה שהרגישו התוס' בעצמם דהלא על אדומים מייתי קרא דקבלה ויאסף אליו כו' ומ"ש התוס' מ"מ כיון דמשכח קרא דברי תורה ניחא לי' לאתויי הוא דוחק כיון דהתשובה מד"ת אינה אמיתית ומד"ק אמיתית וודאי יותר טוב להשיב תשובה אמיתית אף שהיא מד"ק כמו שהשיב לאדומים מד"ק א"ו מוכרח כדברי הרמב"ם דבאמת הקבלה הי' דהמצוה הנ"ל רק לשעה נאמרה ול"ק על דוד לפי האמת רק שהאומות לא יאמינו להקבלה שבע"פ וא"כ לדדהו כיון דנאמר בתורה הק' סתם הוו גם לדורות ככל שאר מצוות ואיכא חה"ש בדבר ודע מה שתשיב כו' לכך לשיטתם דהוא מצוה לדורות א"כ ל"ק הקושיא של הגמ' וכי מה עלה על דעת משה כו' כמש"ל א"כ א"צ להתירוץ דנשא משה ק"ו כו' א"כ ממילא דאינו מוכח דהמצוה נאמרה דוקא על אחר שנאמר צרור את המדינים א"כ לשיטתם שפיר השיבו הם פרצו הגדר תחלה וא"כ מיושב השגת הרמב"ן ואדרבא ממדרש הנ"ל מוכח כדברי הרמב"ם דאל"כ נשאר באמת הקושיא על דוד איך עבר על לא תצור ודוק הטיב כי נכון הוא בס"ד: והנה לכאורה קשה על דברי התוס' הנ"ל דכתבו דדחי' בעלמא היא למואבים מפני חה"ש א"כ למה צריך להסכמת סנהדרין ונ"ל דגם ע"ז רצה הסכמת סנהדרין אם די בזה לסלק החה"ש כנ"ל ברור

והנה ראיתי בספר מקום שמואל בשו"ת סי' ל"ח דכתב דמש"ה הוא מצות שעה משום דאיתא שם בב"ק דאמר לו הקב"ה למשה לא כשעלתה על דעתך כו' שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות המואבי' ונעמה העמונית ע"כ א"כ המצוה לא היה רק משום הפרידות טובות לכך הוי מצוה לשעה עד שיולדו הפרידות ובימי דוד כבר נולדו עכ"ד ואת כל אלה ישא הרוח חדא דמשום טעם המצוה שאינו מפורש הטעם בתוה"ק לא ישתנה הדין והגע בעצמך דהלא מבואר ביבמות ד' ע"ז ע"א במה שדרשו בפסוק פתחת למוסרי כו' ובפ' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו דרק בשביל השתי פרידות טובות הנ"ל כדי שיצא מהם דוד ורחבעם הותרו הנקיבות של עמון ומואב ע"ש בגמ' וברש"י וא"כ לפ"ז נימא דאחר שבאו הפרידות טובות הנ"ל לתוך הקהל שוב יאסרו נקבותיהם לבא בקהל דהא לא הותרו רק בשבילם וזה היפך המשנה והגמ' והרמב"ם וכל הפוסקים א"ו כיון דהותרו הותרו א"כ ה"נ במצוה דאל תצור ואם אמנם אפשר לחלק בדוחק מ"מ האמת יורה דרכו דלא ישתנה הדין בשביל טעם שאין מפורש בתורה ועוד הרי נעמה העמונית לא באה רק בימי שלמה והיא אמו של רחבעם כדאיתא שם בב"ק ד' ל"ח ע"ב ובמס' יבמות ד' ע"ז ע"א ודוק ואפשר לישב קושיא זו ע"פ התוס' שם בב"ק דף ל"ח ע"ב ד"ה מואבים עצמן ע"ש ודוק והשתא לפי מה שבארתי כדעת הרמב"ם שמצות אל תצר היתה רק לשעה ומה שהשיב דוד הם פרצו כו' היא דחיה בעלמא א"כ אין להביא ראיה לענין הדין מהתשובה הנ"ל כיון שאיננה אמת דהא באמת נצטוו אף אחר שפרצו הגדר כמ"ש ואדרבא מוכח קצת להיפך דהא באמת הציווי הי' קודם מעשה דבלעם כמ"ש התוס' בב"ק שם ד' ל"ח ע"א ד"ה נשא משה ק"ו בשם ר"ת דפירושו עתיד משה לישא ק"ו ע"ש א"כ הרי חזינן דאף שפרצו הגדר היה המצוה קיים אלמא דאם נשבע רק א' לא הותר בשביל דכשכנגדו פרץ הגדר ודוחק לומר דשאני הכא דיש הוכחה דעיקר הציווי היה רק על אחר שנאמר צרור את המדינים וכבר פרצו הגדר בשכירות בלעם מוכח הקושיא וכי מה עלה על דעתו של משה כי' וא"כ נימא גם מזה יהיה מוכרח דעת הרמב"ם שרק לשעה נאמרה מצוה זו דהא רק עבור זה המצוה קיים משום דאיכא הוכחה שהמצוה נאמרה. על אחר שפרצו הגדר ונאמר צרור המדינים ומכח קושיא וכי מה עלה כו' והקושיא הנ"ל לא קשה אם לא נימא כדברי הרמב"ם א"כ אזלא הוכחה הנ"ל וק"ל מ"מ אין ראיה