השיב משה יורה דעה נו

והוי כנשבע לבטל המצוה וכדבריו כתב הט"ז סם בסי' רל"ו ס"ק ט' ע"ש הא על זה ב"כ קסה דמ"מ כל כמה דלא הוי פ"נ יאמר דע"ז לא הוי נשבע לבטל המצוה ועכ"ר צ"ל דהוי הותר מקצתו ולפ"ז אין מן הצורך לטעם הר"ן הנ"ל כלל דהא י"ל גם שם דמש"ז שאי אפשר הוי שבועת שוא והוי הותר מקצתו הותר כולו כמו שצ"ל גם לתירוץ הנ"ל של הר"ן ובאמת הב"י כתב משום שבועת שוא ולא חייל והובא דבריו בבאה"ג שם בסי' רל"ו והן אמת שבב"י שלפני לא ראיתי טעם זה רק שהביא לדברי הר"ן ואפשר שהב"י כתב כן בבדק הבית כי בהטורים שלי דפוס ווינעצי' שנדפס כשהי' רבינו ב"י עדיין בחיים חיותו לא נדפס הבד"ה. ואין להקשות על טעם הר"ן דהוי נשבע לבטל המצוה הא בכולל חייל וכדאמרי' במס' שבועות ד' ס"ג ע"ב והוא בי"ד סי' רל"ח סעיף ו' וא"כ הכא הוא כולל דהא אוסר גם בשינה דלאלתר דלא הוי מבטל את המצוה דזה טעות דהאי דינא דכולל רק בנשבע לקיים את המצוה ולא בנשבע לבטל את המצוה ובפרט בקום ועשה דלא אהני כולל עיין במסכת שבועות דף כ"ד ע"א בתוספות ד"ה אלא הן ועיין בי"ד ס' רל"ו סעיף ה' בהג"ה ועיין בט"ז שם ס"ק י"ב ובפרט דלהמית א"ע דוודאי לא חיילא בשום אופן דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ וז"ב רק דההפרש הוא בין דברי הר"ן לדברי הב"י דהר"ן סובר דאפשר להעמיד על עצמו שלא ישן עד שימות ולכך לא הוי דבר שאי אפשר רק דהוי שוא משום דאסור להמית עצמו ונשבע לעבור על דברי תורה והב"י סובר דא"צ לזה דבאמת אי אפשר לאדם להעמיד על עצמו בזה כלל ובעל כרחו כופל עליו השינה ולכך הוי שוא וז"ב למעמיק בדבריהם אבל מדברי שניהם נלמד דהיכא דהוי שוא במקצת ולא חיילא שוב לא חייל כלל שבועת ביטוי א"כ ה"נ בנד"ד אם נימא דהשבועה הוא אף אם יאנס ולא יוכל לקיים כלל א"ו דאמרינן דודאי לא נשבע על דבר שא"א משא"כ כשמקבל עליו איזה דבר אז י"ל שפיר שקיבל על עצמו אף על אופן זה כדי שיעשה כל טצדקי קודם שיבא לכך והבן זה כי נכון הוא הוא בס"ד ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' א' שכתב דעל דעת כן הי' הנדר שיעשה כל טצדקי דמצי למעבד עכ"ד ולכאורה דבריו תמוהין דהרי אנוס הוא ולא מצי למעבד אבל הכוונה הוא כמ"ש דלכך אסר עצמו על דעת כן כדי שיעשה כל טצדקי דמצי למעבד קודם שיבא לכך ואם יבא לכך יאסר אז וא"כ זה לא שייך בנשבע סתם דאף אם נשבע מפורש שיפרע אף שלא יוכל הוי שבועת שוא ולא חייל דהרי עיקר השבועה על אותו יום לדעת הרשב"א וז"ב ודוק ואף דכתב ביו"ד סי' רל"ו סעיף ב' ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחים והוא מהרמב"ם וכתב ע"ז זקני הרמ"א ז"ל וכ"ש שהנשבע צריך לקיים כו' ע"ש משמע דאף בשוא צריך לקיים כשאפשר היינו אם יכול להתקיים כולו דלא יהי' שוא אף שתחלתו הי' שוא וכן מבואר ברמב"ם ובמהרי"ק שורש כ"ב שממנו הוציא הרמ"א הדין הנ"ל אבל היכא דא"א להתקיים כולו ונשאר שוא לא חיילא וא"כ הרי לא יכול להתקיים שלא ישן ב' ימים לכך לא חייל כלל וז"ב ואף דלפי"ז י"ל בנד"ד דאם לא נאנס צריך לפרוע משום הכי גופא כדי שלא יהי' שוא דכיון דנתקיים לא עבר על שבועת שוא כמ"ש מהרי"ק שם בשורש נ"ב מ"מ כיון דהוי שבועת שוא בתחלתו תיכף כשנשבע ודאי אין ראוי לומר דנשבע לשוא

וגם שם בנידון דמהרי"ק דעת הריב"ש דוודאי לא נשבע שישאנה רק אם תרצה עיין בהג"ה שם סי' רל"ז ס"ב ובש"כ שם ס"ק ח' ע"ש היוצא מזה דוודאי לדעת הרשב"א דעיקר השבועה הוא דוקא שיפרע באותו יום אם לא יפרע קודם וודאי לא נשבע אדעתא דאונס כלל אף באונס דשכיח כנ"ל ברור בס"ד: ועוד ראיה ברורה לדבר מתשובת הרא"ש כלל ח' ס' ד' והובא בי"ד סי' רל"ו סעיף ט"ז דאם אין לו מה לפרוע פטור מן השבועה ע"ש ואמאי הא מטה ידו? הוי מלתא דשכיח כמבואר מהירושלמי דנדרים שהבאתי לעיל ואם כן אדעתא דהכי נשבע וא"ל דמ"מ אף דחייל השבועה מ"מ הרי עבר על השבועה באונס ורחמנא פטרי' א"כ אמאי אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו כמבואר שם בתשובת הרא"ש ובש"ע שם בשלמא אי אמרינן הטעם דוודאי אדעתא דהכי לא נשבע א"כ גם בזה אמרינן דוודאי אדעתא דהכי לא נשבע כמ"ש בתשובת הרא"ש שם להדי' והובא דבריו שם בסי' רל"ב בש"כ ס"ק מ"ב אבל אי אמרינן דהוא נשבע בכל אופן רק דהוא פטור משום אונס דרחמנא פטרי' א"כ כשיכול לקיים באיזה אופן שיהיה צריך למעבד כל טצדקי שלא יעבור על השבועה וכל הון בוז יבוזו לו כדי שלא יעבור על השבועה ובוודאי דאין שום מצוה של תורה נדחית רק משום פקוח נפש וכ"ש חומרא דלא תשא וכמ"ש זקני הרמ"א בא"ח סי' תרנ"ו דבל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור והא דכתב הרמ"א ז"ל בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה דאם אפשר לסלקו בממון הרבה שיתן מקרי אונס עיין בט"ז שם ס"ק י"ז ובש"כ שם ס"ק כ"ג דהטעם הוא ג"כ משום דעל דעת זה לא נשבע ע"ש א"ו דהדבר ברור כמ"ש דבנשבע סתם אף על דעת אונס דשכיח לא נשבע וז"ב ואף דבקרה שהיה שבת סובר הרא"ש דחל השבועה היינו דסובר דהשבועה היה שיהיה יום זה פרוע ע"י שיפרע קודם או שיתן משכון בו ביום אבל בנידון זה שלא היה יכול לפרוע קודם עד שיגבה החובות ולא באו עדיין לידי גוביינא כמבואר שם בהתשובה מודה הרא"ש דהשבועה לא חל כלל וזה ברור וא"כ לפ"ז יצא לנו עוד דין חדש דאם נאנס באונסא דשכיח ולא יכול לפרוע א"כ אם נימא דהשבועה חל רק דפטור מעונש משום דאונס רחמנא פטרי' אם יכול לקיים השבועה ע"י שישכור עצמו ודאי מחויב להשכיר א"ע כדי לפרוע דכל טצדקי דמצי למעבד צריך למעבד משא"כ אם נימא דהשבועה אינו חל משום דאדעתא דהכי לא נשבע א"כ מסתבר דגם ארעתא דהכי שישכור עצמו לא נשבע דלא היה הכוונה רק שיפרע מכל מה שהדין נותן שמחויב לפרוע ממנו היינו מכל אשר לו אבל הא אין מחויב מצד הדין דאין מחויב להשכיר עצמו כדי לפרוע כמבואר בח"מ סי' צ"ז סעיף ט"ו ע"ז לא נשבע אדעתא דהכי וכ"ש הוא ממ"ש הרא"ש בתשובה בנשואי בתו דלא כשבע ע"ד למכור ביתו וכלי תשמישו ואף דיש חילוק בין נשואי בתו לפרעון לענין ביתו וכלי תשמישו ואדרבא אמרינן בנשבע דאין מסדרין ומחויב למכור חלוק מכנסים ואבנט כמבואר בב"י בס"ס צ"ז בשם השובת חזה התנופה ובש"ע שם מ"מ משמע להדיא מלשון התשובה הנ"ל שכתב ולא מיקרי אנוס לפטור משבועה בעוד שיש לו איזה דבר למכור אפילו עד שוה פרוטה עכ"ל משמע להדיא דאם אין לו למכור פטור ואינו מחויב להשכיר עצמו רק דע"ז דימכור כל אשר לו כשבע כדי לדחוק לשלם ולא יצטרך למכור ואדעתא דהכי קיבל עלי' השבועה והוא בכלל משמעות הנ"ל לפרוע דהיינו מכל אשר לו אבל להשכיר אינו בכלל כנ"ל משמעות הפוסקים וז"ב. ולפ"ז באין לו לפרוע באותו יום שנשבע עליו אף אם אמר ליום בל' שוב אין השבועה חל עליו אף אם השיגה ידו ואינו חייב מצד השבועה להרשב"א ודלא כזקני הרמ"א ז"ל בס' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה בשם הב"י בשם הרשב"א דהרשב"א לא איירי בתשובה ההיא בנאנס כמש"ל כנ"ל. והנה גם ממקומו הוא מוכרע דדעת הרשב"א דאף באונס דשכיח לא חל השבועה דהא בקרה שהיה בשבת אף דלא ידע שיקרה בשבת מ"מ אינו מסתבר שיהיה זה בכלל מלתא דל"ש שיקרה בשבת וה"ל לאסוקי אדעתי' אולי יקרה בשבת ונימא דנשבע גם אדעתא דהכי א"ו דגם באונס דשכיח לא אמרינן בנשבע סתם דנשבע אדעתא אף שיהיה אנוס דאיך יפרע אז כיון שאין יוכל לפרוע אז א"כ השבועה לא שייכה כלל על זה משא"כ באוסר עצמו בבשר ויין דשייך שפיר לומר דאוסר עצמו אף על אופן זה כדי שידחיק עצמו קודם אבל האיסור חל אז ולא קודם דהא ליום פ' אמר ולא קודם אבל שבועה לא שייך אז כלל על אופן זה וז"ב לדעתי בדעת הרשב"א: מיהו אחרי שובי נחמתי דבמח"כ דהט"ז כי רבה היא ההפרש שבין ביום בבי"ת ובין ליום בל' לא נהירא כלל דאיך נימא בזה אם נימא כמ"ש הט"ז דכיון דאמר ליום בל' הוי ב' שבועות אחת שיפרע ואחת על הגבלת הזמן וא"כ אם עבר על השבועה דהגבלת הזמן. עדיין השבועה הראשונה שיפרע קיים דאם נימא כן קשה טובא חדא דא"כ אחר אותו יום מכאן ולהלן לא קיימא ר"ל שבועה הראשונה שיפרע סתם בלי הגבלת זמן דהשבועה דהגבלת הזמן ככר עבר עלי' ולא נתקן במה שיפרע אח"כ א"כ למה כתב הרשב"א בתשובה שהובא בב"י והבאתיו לעיל דעובר אח"כ בכל יום ויום על שבועתו הלא בנשבע סתם שיפרע וודאי אינו עובר רק אם לא קיים כל ימי חייו אבל אם פרע קודם מותו לא עבר על השבועה והלשון בכל יום ויום משמע דכל יום שלא פרע הוי עובר על השבועה אף אם יפרע ביום שלאחריו. והן אמת דבנשבע סתם החיוב עליו למהר לפרוע דאולי לא יוכל לקיים אח"כ אבל מ"מ כל אימת שיפרע יפטר לגמרי משבועתו ולא עבר כלל למפרע ועיין בב"ק ד' פ' ע"א ועיין בי"ד סי' רי"ט סעיף א.. וע"ק דאם כן הוא דהוי ב' שבועות א"כ לא שייך בזה כדר שהותר מקצתו דאף אם לא חיילה השבועה דהגבלת הזמן מ"מ חייל השבועה שיפרע כיון דהוא שבועה בפ"ע וכמבואר בי"ד סי' רכ"ט סעיף ב' א"כ נפל בבירא מ"ש להרשב"א דבנאנס לא חייל אח"כ וא"כ התמי' במקומו על תשובת הרשב"א שהביא בב"י בקרה שהי' שבת דהא כתב שם ג"כ לזמן בל' וכן קשה על התשובה שהבי' שם דאם נשבע או כידה עצמו אם לא יפרע עד יום פ' דבאמת לא יכחיש שום אדם דעד יום משמע טפי הזמן להשלמה מליום ועכ"ר צ"ל כמש"ל דליום משמע דהתחלת השבועה הוי באותו יום ומן אז ולהלן אבל ביום משמע דוק' ביום זה והוי כמו זה דתענית ולפ"ז א"ש מש"ל החילוק בין הי' מזיד או אנוס משום נדר שהותר מקצתו וגם י"ל דעד יום אפשר דהוי כמו ביום לפ"ז דמשמעו דחלות השבועה אינו רק עד יום זה ולא יותר מיהו אין צורך לזה כיון דשם איירי בלא היה לו אפילו כסות וכבר כתבתי בהי' אנוס אינו חל אח"כ ואף באומר ליום וגם באונס דשכיח כמו עניות כמש"ל אבל לדברי הט"ז דלא יתכן חילוק זה א"כ קשה מיהו גם אם נימא כן מ"מ החילוק שבין ביום ליום הוא סברא בדוי' ודחוקה ומנין לנו לבדות חילוק כזה שלא נתפרש בגמ' ופוסקים ובאמת משמעות דליום משמע ג"כ רק ליום פ' שמפרש להדיא ואין במשמעותו שום חיוב על ימים הבאים ובוודאי בשבועת ביטוי אינו חייב רק מה שמבטא וחילוק זה היה יתכן יותר לענין זה דקרה בשבת שכתב הרא"ש בתשובה דמחויב לפרוע הוי שייך קצת חילוק זה דביום משמע בתוך היום אבל ליום הוי כמו עד יום דמשמע שיפרע עד יום פ' ובלשון נדרים עד ולא עד בכלל עיין בי"ד סי' ר"כ סעיף י"א י"ב ובח"מ סי' מ"ג סעיף כ"ז וש"ך שם ס"ק מ"ה ע"ש ועיין בא"ח סי' תפ"ט סעיף א' ובט"ז שם ס"ק ג' דבי"ת משמע בתוך ואף דכתב שם דלמ"ד משמע ג"כ להבא לענין לעומר ע"ש מ"מ לא קאי להבא דידי' רק על המפורש דידי' דהיינו שם על עומר שהביאו וכאן על יום פ' שיבא כמו דמפרש ליום פ' ויתכן שיפרע בעת שיבא אח"כ יום פ' דהיינו קודם שבא אבל ימים הבאים אח"כ אין כאן כלל דהא פי' בהדיא ליום פ' ח"ב והנה הט"ז עצמו סותר דבריו אח"כ שכתב נמצא דעת הרשב"א דאם עשה ממנו ב' דברים כו' שאמר אעשה דבר זה ביום פ' או ליום פ' כיון שעבר אותו זמן אין חלה השבועה אח"כ עכ"ד והוא תמוה דהא כתב לעיל דאם אומר ליום בל' הרי הוא ב' ענינים לכך נ"ל דכוונת הט"ז אינו דאם אמר ליום בל' הוי ב' ענינים אף שאמר במאמר א' ולא עשה ממנו ב' דברים דמדקדוק קל כזה דאמר בל' אין להוכיח היפך דיבורו שאמר במאמר א' ואין כאן רק שבועה אחת שיפרע לזמן פ'