השיב משה יורה דעה נה

שיאכל אצלו אם היה אנוס באונס דשכיח הרי הדרתו קיים דודאי אדריה אדעתא דהכי כיון דנא אתני וכמ"ש הב"י בשם רבינו ירוחם בי"ד סי' רל"ב והביאו הש"כ בסי' הנ"ל ס"ק ך' ע"ש אם כן אם נשבע איזה אדם שיפרע ביום פ' או שיבא ביום פ' ואח"כ נאנס באותו יום ולא בא או לא פרע א"כ לפי מה שבארתי ממלקות ומעונש של עובר על שבועה פטור על מה שלא קיים שבועתו באותו יום ולא בא אף אם נאנס באונס דשכיח אמרינן דחל שבועתו כיון דלא אתני מ"מ לא יענש כיון שהיה אונס ורחמנא פטריה ואינו דומה להידירו חבירו שיאכל אצלו ונאנס באונס דשכיח דהדרתו קיים ואסור להנות מנכסיו דש"ה דכיון דאדריה אדעת' דהכ' ג"כ אדרי' מדלא אתני' ועל עיקר הנדר שלא יהנה מנכסיו איננו אנוס לכך אסור להנות אבל הכא שעל גוף עברתו על השבועה הוי אנוס א"כ פטור מעונש אף שנשבע ע"ד כך ואין לחייבו משום שבועת שוא דהא נשבע על שאין בידו דהא אם הוא אנוס אין בידו לעשות כיון שנשבע סתם ואפשר היה שלא יהיה אנוס רק שאין זה יוצא מכלל שבועתו ומ"מ עונש לית ליה דרחמנא פטרי' אף באונס דשכיח כמ"ש רק דההפרש הוא באם נאנס באונס דשכיח הרי הי' כאן העברת השבועה רק דפטור מעונש דאונס רחמנא פטרי' אבל אם נאנס באונס דל"ש לא הי' כאן העברת השבועה כלל דאדעת' דהכי לא נשבע א"כ לפ"ז באם נשבע שיפרע ליום פ' בלמ"ד והיה אנוס ביום פ' אם הי' אונס דל"ש דאז לא חלה השבועה כלל על אותו יום דאדעת' דהכי לא נשבע אם כן ממילא דאינו חל אף על הימים הבאים דהוי נדר שהותר מקצתו וכמו הא דסי' רל"ב סעיף ז' כיון דהיו ביניהם אביו ואחיו ואדעתם ודאי לא אסר גם לזרים שעמהם הותר דהוי נדר שהותר מקצתו וכמו הא דסי' רכ"ט בהי' ביניהם שבתות ויום טוב כיון דהותר על אותן הימים הותרו גם שאר הימים רק דשם בסימן רכ"ט צריך התרה וכאן באונס או בקרה אותו יום בשבת לדעת הרשב"א ל"צ התרה דודאי לא נשבע לחלל שבת בקום ועשה והותר מקצתו בלא התרה כמו הא דסי' רל"ב סעיף ז' והותר כולו משא"כ אם נאנס באונס דשכיח אף דעונש לית ליה מ"מ חל על שאר הימים הבאים אחריו וזה ברור דהא לא הותר מקצתו כלל דהא אדעתא דהכי נשבע ואינו יוצא מכלל השבועה רק משום דעבר על השבועה באונס אין כאן עונש אבל לא הותר כלל א"כ עה"ת לא יחול על הימים הבאים אחריו וזה ברור לדעתי בס"ד

ולפ"ז י"ל דגם זקיני הרמ"א ז"ל בסימן רל"ב סעיף י"ב בהג"ה מודה דהוי נדר שהותר מקצתו בכה"ג רק דשם בהאי דינא דקהל' שהיו אנוסים בהתחלת הזמן י"ל דאיירי באונס כהאי דשכיח ובאמת מקור הדין דתשובת הרא"ש לא היה שם רק שהיו טרודים בעסקיהם דשכיחא ושכיחא כמבואר שם להדיא וכן שם בתשובה בין היו שוגגים היינו דאולי שכחו מחמת טרדא ודאי השכחה מצוי' מחמת טירדא וכיון דלא אתני ודאי אדעתא דהכי נשבעו כדי שישימו אל לבם היטב ולא ישכחו ומ"מ כיון דשכחו הרי הן שוגגים ואנוסים ומ"מ הותר מקצתו לא הוי וכן מורה להדיא לשון הרא"ש בתשובה שם שכתב וז"ל ולא הותרה מקצתו ולא כולה כנ"ל ואם כן כ"ע מודים בזה היכא דעל יום אחד אינו חל השבועה מאותן ימים שנשבעו עליהם שוב הותרו כולם רק דבהא פליגי הרשב"א והרא"ש בקרה בשבת דהרשב"א סובר דלא חל על אותו יום וממילא הותרו כולם והרא"ש סובר דגם על אותו יום חל השבועה כמ"ש הטור בשמו בח"מ סי' ע"ג דאמרינן שהשבועה היה שיהא פרוע אז באותו יום ויוכל להיות ע"י שיפרע קודם או שיתן משכון באותו יום ואף אם ישבע שיתן מעות אז באותו יום מ"מ לא הוי נשבע לבטל המצוה דהא לא ידע שהוא שבת ונראה דסובר דשבועה בטעות לא הוי דודאי לא היה נשבע שיפרע בשבת דאמרינן דאף אם הי' יודע מ"מ היה נשבע שיהי' פרוע באותו יום ע"י שיפרע קודם לכך אין כאן שבועה בטעות כנ"ל בדעת הרא"ש וזה ברור למעיין היטב בדברי הטור בח"מ סי' ע"ג וא"כ כיון דחל השבועה על אותו היום שיהא פרוע בו ממילא דלא הותר מקצתו וחל אח"כ אבל להרשב"א דסובר דלא חל על אותו יום דאמודים הדברים שלא נשבע לפרוע שוב לא חל כלל דהוי נדר שהותר מקצתו משא"כ בהזיד דלא הותר כלל או נאנס באונס דשכיח ודאי חל אח"כ כיון דליום בל' משמע מאותו יום ואילך כדברי הט"ז אבל ביום דמשמע רק באותו יום ודאי אינו חל אחר כך דודאי אינו חל רק על מה שמבטא כנ"ל ברור בדעת הרשב"א ודעת הרא"ש והוא ברור כשמש בס"ד ואין להקשות להרשב"א בלא קרה בשבת ולא נאנס דלמה נימא דעובר אח"כ בכל יום על שבועתו ולמה לא נימא כיון דבהימים שמכאן ואילך יש ג"כ שבתות וי"ט וראוי לומר דאמדינין דעתי' דעלייהו לא נשבע כמו דאמרינין בקרה יום הפרעון בשבת להרשב"א וא"כ הוי הימים שמכאן ואילך כנדר שהותר מקצתו והותר כולו דלק"מ דהא באמת לא נשבע כלל על מכאן ואילך רק דהרשב"א סובר כיון דנשבע לפרוע ליום פ' משמעותו דהשבועה שיהיה מכאן ואילך כבר פרוע כיון שיפרע באותו יום וא"כ כיון דלא פרע באותו יום עובר מכאן ואילך על כל יום שאיננו כבר פרוע וא"כ השבועה דיהיה כבר פרוע חל ג"כ על שבתות וי"ט כללו של דבר דמכאן ואילך הוי כהרשב"א כמו באותו יום להרא"ש אבל על אותו יום סובר הרשב"א דהשבועה הוי רק שיפרע בו ולא שיהא פרוע וזה נכון מאד למבין בס"ד אבל באומר ביום בב' סובר דמשמעות השבועה רק שיפרע באותו יום אבל על מכאן ואילך אין כאן חלות השבועה כלל

ועוד נ"ל בדעת הרא"ש דלשטתו אזיל דסובר דהוי ב' שבועות א' על גוף הפרעון שיפרע. ב' שיפרע באותו זמן וא"כ אף אם שבועה השנייה בטלה שבועה הראשונה קיימת ולא שייך בזה הותר מקצתו כיון דהוא שבועה בפ"ע וכמבואר בסימן רכ"ט בי"ד סעיף ב' ע"ש וגם זה נכון ואם נימא כן אינו עובר בכל יום ויום רק דשבועה חל עליו שיפרע והבן וא"ל דבנשבע לחבירו לא שייך נדר שהותר מקצתו כמבואר בי"ד סי' רכ"ט סעיף ב' דזה טעות דשם בהתיר לו חבירו מקצתו איירי דהוי כהתקבלתי דכיון דפרע לו מקצת או ויתר מקצת לא נפטר מהשאר משא"כ במה שהותר או ע"י התרה או ע"י דלא חל מעיקר' ודאי הוי הותר מקצתו ע"ש בט"ז ס"ק ה' וז"ב

ועכשיו שבארתי ההפרש לדעת הרשב"א בנשבע ליום פ' ונאנס באותו יום דאם נאנס באונס דשכיח חל עליו השבועה מכאן ולהלן ואם נאנס באונס דלא שכיח שוב נפטר מידי שבועה חל עלי ביאור אם עניות הוי אונס דשכיח או לא כדי שנדע אם לא פרע מחמת אונס עניות אם חל עליו השבועה מכאן ואילך או נפטר לגמרי מידי שבועה והנה הש"כ כתב בסי' רל"ב ס"ק כ"ב בשם תשובת מהר"מ גלאנטי דאם אסר עצמו בבשר ויין אם לא יפרע לזמן פ' וירד מנכסיו קודם הזמן דפטור משבועתו ור"ל דמותר בבשר ויין וכתב עליו הש"כ ז"ל ופשוט הוא ע"ש מזה משמע דעניות אונס דלא שכיח הוי או שכיח ולא שכיח ע"ש בש"כ ס"ק כ' דאם הוי שכיח לגמרי הוי ראוי לאסור בבשר ויין כיון דלא אתני וזה פשוט בדעת מהר"מ גלאנטי והש"כ הנ"ל ועיין בתשובת מהרי"ט חלק א' סי' א' דהוכיח דעניות הוי שכיח ובאמת כדבריו מבואר בירושלמי דהביא הר"ן בנדרים ד' ס"ד ע"ב וכמו כן מבואר להדיא בהגהת זקני רמ"א ז"ל בסי' רכ"ח סעיף י"ב בהג"ה ודברי הש"ך ומהרמ"ג צ"ע וגם בדברי מהרי"ט שם יש לפקפק דמ"ש שם לחלק בין ההוא דנדרים שהזמינו לכבודו לנידון דידי' שהוא ממש כנידון דמהרמ"ג הנ"ל מופרך מכח עובדא דרבא וגם שם בעובדא דרבא הוי לדעת חבירו ע"ש גם מ"ש ראי' מהר"ן שכתב בטעמא דר"ה תמה אני עליו שכתב ראי' לסתור דהא לא קי"ל כר"ה רק כרבא וא"כ ליתא להאי טעמא לפי האמת אך בזה דכתב דעניות הוי אונס דשכיח צדקו דבריו וא"כ לפ"ז דינו של זקני הרמ"א בסימן רל"ב סעיף י"ב בהג"ה באין לו לשלם כשהגיע הזמן ואח"כ השיגה ידו דחל השבועה ע"ש הוא קיים אף להרשב"א עכ"פ באומר ליום בל' ודו"ק: מיהו יש מקום אתי לומר דאף באונס דשכיח לא חל השבועה כלל ובנידון דמהרמ"ג ומהרי"ט והש"כ אינו אסור בבשר ויין והוא דיש ליישב פרש"י דנדרים הנ"ל באופן אחר ממה שישבתי לעיל והוא דהי' קשה לרש"י תרתי חדא כמ"ש באופן הראשון דלמה לן לפסוק הלכתא דוודאי קיי"ל כרבא דבתראה הוא: וע"ק מה דאמר בגמ' בפשיטות והוא דלא אניס סתם משמע דכל אונס מבטל התנאי הא אשכחן אונס דלא מבטל כגון אונס דמגלי' והכי הול"ל והוא דלא אניס באונסא דלא מגלי'. וע"ק לעיל דמשני דלמא אונסא דמגלי' שאני משמע דמספקא לי' מלתא הא לרבא מוכחא מהא דשמואל. לכך הי' נראה לרש"י דהא דהגמ' משני אונסא דמגלי' שאני היינו דרוצה לתרץ אף למ"ד יש אונס בגיטין אבל למ"ד אין אונס בגיטין בלא"ה לק"מ משמואל ע"ש בר"ן דנדרים לכך קאמר הש"ס ודלמא דמספקא לי' מילתא דלמא אין אונס בגיטין א"כ אין לנו הכרע לחלק בזה א"כ מה"ת לחלק לכך פסק הגמ' והלכתא והוא דלא אניס דהיינו באונס דמוכחא דהא קי"ל אין אונס בגיטין ואף דבריש כתובות ד' ב' ע"ב אמר שם בגמ' ללישנא קמא דרבא דאין אונס בגיטין ודלמא אונסא דשכיח שאני היינו דמנ"ל לרבא זה דחידוש גדול הוא דאין אונס בגיטין דלמא טעמא דשמואל משום זה אבל לאחר דמסיק רבא סברא דנפשי' קאמר חוב אין לחלק בזה דמה"ת לחלק כיון דאין לנו הכרע לכך פסק הלכתא והוא דלא אניס גם באונס דשכיח אבל באונס דלא מגלי' לא אצטריך למפסק הלכתא דוודאי קיי"ל כרבא כן י"ל בדעת רש"י וגם זה נכון בס"ד אבל מה אעשה שהרי בטלה דעתי נגד כל הפוסקים הנ"ל ועיין בי"ד סי' רל"ב במ"ש הב"י בשם רבינו ירוחם והש"ך שם בס"ק כ' ועיין בתוס' כתובות ד' ג' ע"א ד"ה איכא דאמרי ע"ש: מיהו נראה דאף אם באמת החילוק שבין אונסא דשכיח ובין אונס דל"ש קיים ויציב אף לפי האמת מ"מ נראה דהחילוק הזה לא יתכן רק אם מקבל עליו איזה דבר על תנאי כגון הא דבטל זכוותי' על תנאי דלא יבא או הדירו מנכסיו על תנאי אם לא יאכל אצלו או דלהוי גיטא אם לא יבא או בנידון דמהרי"ט שאסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרע דאז אמרינן שפיר דאף אם מה שלא בא או שלא אכל או שלא פרע הי' באונס מ"מ כיון דהוי אונס דשכיח אדעתא דהכי קיבל עליו כיון דלא אהני אבל היכא שאינו מקבל עליו שום דבר רק נשבע סתם שיעשה דבר זה ביום פ' דאז לא מסתבר כלל דנשבע אדעתא דהכי שאפילו אם יהי' אנוס באונס דשכיח שלא יוכל לעשות כך מ"מ יעשה דהרי זה דבר שאי אפשר דאיך יעשה אם לא יוכל לעשות ואם הי' נשבע בפועל כך מפורש הרי הי' שבועת שוא מעיקרא דהוי נשבע על דבר שא"א כמו שמבואר בי"ד סימן רל"ו סעיף ד' וא"כ איך אמדינן דעתי' דודאי אדעתא דהכי נשבע אדרבא איפכא מסתברא דודאי אמרינן דמסתמ' לא נשבע לשוא ואף אם נשבע עבר על שבועת שוא ולא חייל כלל וז"ב כשמש לדעתי א"כ לפ"ז בהאי דינא דהרשב"א דנשבע לפרוע ליום פ' אין חילוק כלל להרשב"א בין נאנס בל"ש או באונס דשכיח דאף אם נאנס באונס דשכיח מ"מ אין השבועה חל כלל באותו יום וממילא דלא חל אח"כ כנ"ל ברור ואדרבא אם הי' אמרינן דהוי כנשבע מפורש ע"ד כך אף אם יהיה אנוס באונס דשכיח לא היה חל כלל השבועה אף אם אינו אנוס כלל דכיון שאם יהיה אנוס הוי שבועת שוא א"כ עבר על שבועת שוא ולא חייל כלל א"כ שוב לא חייל אף אם אינו אנוס דהוי כנדר שהותר מקצתו כמו שכתבתי לעיל דאם אינו חל במקצתו מעיקרא הוי כהותר מקצתו כמבואר בי"ד סי' רל"ב סעיף ח' וראיה לדבר עסי' רל"ו סעיף ד' דמלקין אותו וישן לאלתר וקשה דלמה ישן לאלתר יאסר לישן עד שיהיה פקוח נפש ואף דהר"ן כתב הטעם דהוי כנשבע להמית א"ע